פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא רק האימון פוצץ: מכבי חיפה בעוד תצוגת תכלית של חוסר אונים

        כל המערכים וכל הטריקים של רוני לוי סופם להתנפץ על המזח. אורן יוסיפוביץ על הנתון שמראה את גודל השבר במכבי חיפה, על האיצטדיון שהתרוקן הכי מהר בהיסטוריה, ועל בית"ר ירושלים - הבובה של סלובודן דראפיץ'

        לא רק האימון פוצץ: מכבי חיפה בעוד תצוגת תכלית של חוסר אונים

        לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

        ועדת ביקורת

        הכי טוב: בוריס קליימן

        הכי רע: אלירן עטר

        קהל מכבי חיפה: הכמות שוב הרשימה, האווירה בהתחלה היתה נפלאה, אבל כשהאוויר יצא האיצטדיון התרוקן במהירות הבזק. קשה להאשים אותם. ציון: 8

        קהל בית"ר ירושלים: 5,000 צהובים-שחורים שוב נתנו תפאורת חוץ נהדרת. האקסטזה בסיום היתה מרשימה. הרימון והאבוקה כנראה יעלו לטביב כמה דולרים. ציון: 9

        מעשה שהיה, כך היה

        השער של עומר אצילי הכניס את האצטדיון בחיפה לפאסט-פורוורד. זבנג! ובתוך כמה שניות - סיפור אמיתי - מעל לעשרים אלף איש התאיידו, כאילו בכלל לא פקדו את הטריבונות. זה היה ריקון היציעים המהיר אי פעם, ורק חבל שהחבר'ה של גינס היו בטח עסוקים במדידת אין-אונות של התקפת מכבי חיפה. אם היו מצלמים את המתקן ממעוף הציפור, יוטיוב היה קורס.

        זו העונה החמישית שבמכבי חיפה אוכלים את החצץ של החצץ, אבל הבומבה שחטפו הירוקים אמש מבית"ר ירושלים היתה אחת הגדולות בתקופה זו. בחמש שנות של סיקור מפלות, המילים אוזלות ובכל שבוע אתה מרגיש כאילו באמת נאמר כבר הכול. אבל מכבי חיפה ממשיכה לכתוב את הטרגדיה של עצמה, פסקה אחר פסקה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. ואמש, בעוד הפסד ביתי על האפס, זו היתה תצוגת תכלית של חוסר אונים.

        מכבי חיפה נמצאת כרגע בשלב שלא משנה מה היא עושה, זה לא עובד. רוני לוי, שעשה קסמים במועדון שלא שילם שכר לשחקניו, לא מצליח להשפיע בתקציב שנושק ל-100 מיליון שקל. אתמול הוא הלך פתוח, התקפי. דרינצ'יץ' באמצע, ואז ריאן, אוברניאק, שכטר, עטר ופלט. הנה כל הכלים, חבר'ה, רק תתאבדו על המזח. אבל איזה מזח - כל ניסיון טבע בים; עטר הלא-מרוכז שיגר כל כדור מעל המשקוף, והותיר לפלט את הכבוד להיות היחיד שבאמת הטריד את בוריס קליימן עם פגז מרחוק. במחצית השנייה, בית"ר לא עברה את החצי. זה היה נראה כאילו זה רק עניין של זמן עד שהירוקים כובשים את הניצחון הזה. ואז לירוי צעירי, ואז דובב גבאי.

        כבר זמן רב שהבאנקר היחיד במכבי חיפה הוא הכאוס. כל החלטה והתחלה, סופה בטרגדיה ספורטיבית. ההגנה לא עובדת, ההתקפה לא עובדת, עטר - היחיד שעובד - לא עובד. והשבוע קיבלנו את פיצוץ האימון של רוני לוי. טריק תקשורתי ידוע, מן מטפורה לכאפה, סטירת התעוררות לשחקן השאנן. רק שהשחקנים כנראה הכירו את הטריק, ולא התעוררו כלל וכלל. יתרה מכך, הם יישמו הלכה למעשה את התרגיל באימון המסכם.

        לוי פוצץ את האימון עשר דקות לסופו? הם פיצצו את המשחק עשר דקות לסופו.

        וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. שימו לב לסימפטום ההתפרקות:

        בשלושה הפסדי ליגה של חיפה העונה, התוצאה היתה 0:0 אחרי 80 דקות.

        מול מכבי תל אביב, הירוקים ספגו בדקות 80 ו-93.

        מול קרית שמונה: 81 ו-93.

        מול בית"ר: 85 ו-90.

        ומה מעיד יותר על קבוצה שנמצאת סנטימטר מהצד הלא נכון של התהום, מכך שכל גול מאוחר גורר עוד גול בתוספת הזמן? (בהפסד נוסף, בכפר סבא, התוצאה היתה מאופסת בדקה ה-70).

        רוני לוי נכנס למסיבת העיתונאים, התחיל מיואש וגמר עצבני. "אין לנו את השקט", הרים את הקול, "ולא את הרוגע והאיכות. לצערי, אפילו שהמשחק הולך 60% לטובתינו, אנחנו לא מנצחים. זה עניין של ביטחון, משהו לא מתחבר. וכל בעיטה לא נכנסת. המשחק הוכרע לטובת בית"ר אבל יכול היה להיות מוכרע לטובתינו. לצערי יש יותר מדי משחקים כאלה".

        הוא צדק. למכבי חיפה שלו אין את השקט, הרוגע, האיכות, הביטחון, הנקודות, הדיוק, הביצוע, ההגנה, ההתקפה, וכן, לפעמים גם המזל. למכבי חיפה, כרגע, אין כלום. רוני לוי הוא לא הבעיה הגדולה - כבר ארבע שנים שהמאמן מתחלף והתוצאות די דומות. אבל כרגע, עשרה מחזורים לתוך עוד עונה מסויטת, הוא עוד לא מצא את הפתרון שלא יתפוצץ לו בפנים.

        גליינור פלט שחקן מכבי חיפה (ימין) עם דקל קינן (יוסי ציפקיס)
        התפרקויות במאני טיים, פעם אחר פעם (צילום: יוסי ציפקיס)

        ההישג האמיתי של סלובו דראפיץ'

        לעומת הפאסט-פורוורד של נטישת אוהדי מכבי חיפה, 5,000 אוהדי בית"ר חגגו בסלו-מושן. השחקנים חגגו מולם, ואז התפנו לחדר ההלבשה, ורקדו בזמן שצווחו את "מהפכה של שמחה".

        באותו זמן סלובודן דראפיץ' לא בדיוק ידע איך לעכל את המהפכה הקטנה שביצע בקבוצה. אם שמח, הוא הסתיר זאת היטב.

        "ההרגשה מצוינת", אמר, והפרצוף קפוא כמו סיביר. הוא התקמצן בחיוכים והוסיף: "לא שיחקנו טוב, זו לא הקבוצה שאני רוצה לראות". זה לא שדראפיץ' רק לא יודע לחגוג. הוא גם לא יודע מה זו פאניקה. פניו חתומות, בין אם הובס ובין אם הביס. בין אם האוהדים שואגים "תתפטר" בגביע הטוטו, או בין אם רוצים לחבק אחרי ניצחון דרמטי בסמי עופר.

        הסרבי בן ה-51 השלים סשן ניצחונות חוץ שכולל את סכנין, מכבי תל אביב בבלומפילד ומכבי חיפה. בית"ר שלו, כרגע, במקום השלישי. ואת כל זה עשה אחרי שקיבל לראשונה קבוצה גדולה, במפתיע, שבועיים לפני פתיחת העונה הרשמית, ובלי מחנה אימון. וכולם אמרו שזה רק בגלל שהוא זול וכולם (כולל כותב שורות אלה) כבר הגדירו אותו כבובה של טביב, וכולם (בצדק) ביקרו אותו על הפתיחה הרעה של הליגה. וכן, היו בדרך אירועי שארלרואה, הצהרת העזיבה של טביב, מכירת דסה ואזולאי, ומה עוד בא לכם?

        אבל דראפיץ' - בשיא השבר - לבש את אותם פנים שלבש אתמול, בשיא העונה. והוא עושה, נכון למחזור 10, משהו שכמעט אף מאמן לא מצליח לעשות בבית"ר. במועדון קפריזי ומשוגע שבדרך כלל כופה את הטירוף שלו על אנשיו, דראפיץ' - קר, שקול, פרקטי כמו קופסת שימורים - מצליח בינתיים לכפות את האופי שלו על המועדון. מתי לאחרונה ראיתם בית"ר יציבה כזו, עמידה כזו?

        מאמן בית"ר ירושלים, סלובודאן דראפיץ' (יוסי ציפקיס)
        לא נלחץ. סלובודאן דראפיץ' (צילום: יוסי ציפקיס)

        אחרי ההפסד להפועל באר שבע, דראפיץ' קיבל טיפים מכמה אנשי מקצוע, כולל ממאמנים בליגת העל. תזעזע את השחקנים, ייעצו לו. תשבור דברים בחדר ההלבשה. אבל דראפיץ' נכנס, ולא שבר דבר. הוא שתק. לא אמר מילה לשחקניו. הוא פשוט ספסל את כל מי שלדעתו לא עבד מספיק. וההפסד עבר, והמומנטום התחלף, וראו איזה פלא - שניים מהמסופסלים הם אלה שנזרקו למערכה אתמול והביאו את הניצחון. איזו מסירה נהדרת של צעירי, שמהרגע שנכנס בית"ר קיבלה ממד של עומק; ואיזה טאצ' משובח של גבאי.

        "גם במשחקים הרעים לא נלחצתי", הסביר אמש לוואלה! ספורט. הרבה אנשים נלחצים בג'וב הזה - בטח כשחיי המדף הממוצעים אצל אלי טביב קצרים מאוד. אבל סלובו לא מפחד מהסוף ולכן לא נלחץ. הוא פרקטי, כבר אמרנו - אחרי הכול מדובר בשחקן שבזמן הפגרה היה עובד כסבל במבשלת בירה, או כמחלק עיתונים. וכך, גם אחרי ההפסד לבני יהודה, כש"חשבתי שטביב ייתן לי בראש", הוא לא איבד עשתונות. "ידעתי שעם שחקני הרכש ניראה אחרת לגמרי".

        הרבה אחרי חצות, ואוטובוס הקבוצה הוריד אותו באודים. שם עלה לאוטו שלו, ומשם הביתה, לנתניה. אז למה הוא לא מרשה לעצמו לצאת קצת מגדרו? "אני לא אוהב את ההשתוללויות האלה", הוא אומר. "כשהייתי שחקן הייתי קופץ כמו משוגע, משתולל, קורע חולצות ומתפרע. עכשיו אני חושב אחרת. אני צריך להיות אחראי על הספינה הגדולה. כל הזמן להיות בפוקוס. ובכלל - אם אני אעשה גליץ' על הברכיים, בגילי, הברכיים יעופו לי מהמקום".

        מתי בכל זאת אתה מרשה לעצמך להשתחרר קצת?

        "אני שמח בדרכי", הוא אומר. "אחרי יום טוב, אני בא הביתה, מתארגן ועומד להיכנס למיטה, ואני אומר לאישתי - 'אחחח, איזה שמח אני. בשביל רגעים כאלה אני מאמן כדורגל!'. ולפעמים אני פשוט יושב במרפסת, בלילה, שותה איזה כוסית ואומר לעצמי 'ואוו, עשינו את זה'".

        וכן, יש מישהו שמצליח לסחוט ממנו קצת יותר. הבן דולב, שמשחק כדורסל. "בסל חשוב של דולב אני קופץ, ומסמן שלוש עם האצבעות, ומוכן גם לפרוץ למגרש ולהרים אותו על הכתפיים".

        אנחנו רק במחזור העשירי, ואצל אלי טביב אין דבר כזה שאין דבר כזה, אבל אם סלובודן דראפיץ' יעביר עונה מלאה אצל הבוס הקשוח - דבר שלא קרה מאז גוטמן ב-2010 - הבן דולב עוד יצטרך להרים את אבא על הכתפיים. לאור התוצאות האחרונות, מומלץ לו להתחיל להתכונן.

        orenjos@walla.co.il