המסתפקות במועט

מאת רואי וולמן


בעוד כשבוע יחל סיבוב הבתים השני בליגת האלופות ללא שלוש מהבכירות של הכדורגל האירופי. ברצלונה, יובנטוס וריינג'רס ויתרו על מקומן לטובתן של קבוצות כמו פנאתייניקוס ושטורם גראץ, שכן יהיו שם.

שבוע אחרי והדי הכישלון עדיין נשמעים בברצלונה. יו"ר הקבוצה כבר הצהיר כי מיהר מדי עם הרכש בפגרת הקיץ (אוברמארס ופטי) ורמז בעקיפין כי הוא מצטער ששחרר את לואיס פיגו. אבל אי אפשר להפיל את הכל על עסקת פיגו. אומנם עם פיגו הגיעה ברצלונה בשנה שעברה לחצי הגמר, אבל קיימת תחושה חזקה שגם הסלאלומים המטורפים שלו מימין ומשמאל לא היו עושים איזשהו שינוי.

ברצלונה סובלת מ"תסמונת נימני", רק שהפעם מדובר בריבאלדו (אני זוכר שפעם נכתב שנימני הוא אחד מהקשרים השמאליים הטובים בעולם, לא נופל בהרבה מריבאלדו. נו, טוב). "תנו לילד הברזילאי את הכדור וזוזו הצידה" - סלוגן שקיבל משנה תוקף עם עזיבתם של הפורטוגלי ושל ואן-חאל, מי שעשה לו את המוות עם המשחק המדעי שלו.

לברצלונה אסור להיות קבוצה של שחקן אחד. זה לא באופייה. זה לא באופי העיר. היא טובה יותר מלידס בכמה רמות, אין פה בכלל על מה להתדיין. היא פשוט אוהבת לירות לעצמה ברגל.

ביובנטוס הסיפור קצת שונה, עניין של הרגל כנראה. קבוצה איטלקית שלא מגיעה לשלבים הגבוהים – זה כבר בגדר חדשות יום אתמול. נתון סטטיסטי חסר כל דרמטיות. משום מה בקבוצה המומים מההפסד באתונה. קצת מוזר לאור ההפסד הביתי להמבורג 1:3, שהיה צריך לזעזע שם את המערכת כיאה לפוליטיקה של הכדורגל האיטלקי.

אבל אנצ'לוטי נשאר והקבוצה המשיכה בתנועה הרגרסיבית שלה. זידאן מורחק, דאווידס מורחק. יותר משזה מנטרל את מרכז השדה של הקבוצה, זה סימפטום של פאניקה.

יובנטוס סופגת ללא הפסקה. ואן דר-סאר מייצג את הבעיה כולה של ההגנה. הוא לחוץ אימים, חוטף צהובים ואדומים ולא מנהיג את ההגנה כפי שנהוג היום בכדורגל המודרני, בו השוער הוא בעצם הבלם האחורי. יובנטוס ספגה 12 שערים בשישה משחקים. נדמה לי שלימדו אותנו משהו קצת שונה על הגנה איטלקית. לעומת מרד הנעורים של פנאתינייקוס, הגברת הזקנה הפכה בלה. מערכת העצבים שלה היא כבר לא מה שהיתה פעם. רק לפני ארבע שנים, כשחושבים על זה.

נתחיל מהסוף. ריינג'רס בסיבוב השלישי של גביע אופ"א וסלטיק לא. זה לא מעט וזה מרכך מאוד את המכה. היתרון היחסי נשאר בעינו. מהנקודה הזו נפרשת כל המשנה, ממקום זה בונים את אמות הפרופורציות. כי בעינייים מקומיות הריינג'רס אכזבו לא בגלל שלא הצליחו להתמודד על קבוצות נחותות תקציבית כשטורם גראץ או להתגבר על מונאקו, אלא בעיקר כיוון שלא התקדמו שלב אחד מההישג של שנה שעברה. הראיה לכך היא שדיק אדבוקט לא חש גרגר אחד של כשלון צורב וגם העיתונות לא מחפשת את ראשו. אולי קצת חוסר נעימות ותו לא. הוא כבר שלוש שנים בקבוצה, הפך אותה למעצמה מקומית וכל המסביב הוא זוטות, פריבלגיה. הכסא יתחיל באמת להתנדנד רק במידה ופער 12 הנקודות מסלטיק לא ייסגר עד שריקת הסיום למחזור הנעילה של הליגה. עד אז אפשר להרגיע.
עבור כל קבוצה סקוטית, ללא יוצא מן הכלל, גם אחרי הנפת גביע אופ"א אפשר להכריז על קץ העולם.