"לקח לי קצת זמן לקלוט מה קרה. אך כשהבנתי שכרתו את רגלי, העדפתי למות. צעקתי וקיללתי את כל מי שהיה לידי. רק לאחר מכן, כשראיתי את משפחתי, הבנתי איזה נס גדול קרה לי".
את משפט הכואב הזה סיפק דריו סילבה, אחד החלוצים הצבעוניים והמרתקים שיצאו מדרום אמריקה מאז ומעולם. זהו סיפור מעורר השראה על קריירה שנקטעה ביום בהיר בעקבות תאונת דרכים טראגית ועל לחימה יומיומית כדי לחזור לשגרה ואל כר הדשא.
אין עוררין על כך שכיום התקפת אורוגוואי כוללת שניים מהחלוצים הטובים בעולם - אדינסון קבאני ולואיס סוארס. עם כל הכבוד לאל פיסטולרו ואל מטאדור, דמות צבעונית כמו דריו דבריי סילבה פריירה, לא נראתה עוד מאז הטרגדיה הנוראית שהתרחשה בשנת 2006. בין אם זה בצורת המשחק הססגונית והשליטה האבסולוטית בכדור, אופיו חם מזג והאימפולסיבי שסיבך אותו לא מעט או פדחתו הצבעונית שכללה תסרוקות משונות שמשתנות להן בכל עונה מחדש. עבור אוהדי הסלסטה סילבה לעד ייזכר בתור "La Leyenda" (האגדה).
לצערו הרב של הסקורר שכבש 123 שערים במהלך הקריירה, אותה אגדה נקטעה לאחר תאונת דרכים קשה שבעקבותיה הרופאים נאלצו לכרות את רגלו הימנית - רגל שקרעה רשתות באיטליה, ספרד ובאנגליה והפכה אותו לאחד השחקנים האהובים ביותר במולדתו בכל הזמנים. בימים אלו ציינו בישראל את "שבוע הבטיחות בדרכים", שבוע שמטרתו להעלות את המודעות בנושא הכול כך כואב, למרבה האירוניה אי שם בקצה השני של העולם בחווה קטנה בפרברי מונטווידאו, חגג לו סילבה את יום הולדתו ה-43 וסיפר "אין לי אפילו רגע אחד של חרטה. שיחקתי בליגות הטובות בעולם וכבשתי בכל אחת מהן. לבשתי את המדים הלאומיים של אורוגוואי במונדיאל, לא יכולתי לבקש יותר מזה".
כבר בגיל 20 סילבה הפך לאחד המלפפונים המבוקשים בדרום אמריקה, לאחר שכבש במדי פניארול 27 שערים ב-44 משחקים. מי שזכתה בשירותיו של החלוץ בשנת 1995 היתה קליארי האיטלקית. השידוך בין הקבוצה מסרדיניה לדריו התברר כאהבה ממבט ראשון לאחר שבמו רגליו החזיר אותה לליגה הבכירה, עם 13 כיבושים שזיכו אותו במלכות שערי הקבוצה ובכינוי "Sa pibinca" (המטרד) בשל הצרות הרבות שחולל בהגנות היריבות, ובמיוחד בעקבות ההצקות הבלתי פוסקות ושיחות הטראש טוק שהוציאו כל בלם משלוותו. אחרי הקדנציה בארץ המגף, "המטריד" ארז את הפקלאות ועבר לספרד שם שיחק בין השנים 1998 ל 2005 באספניול, מלאגה וסביליה.
תקרית מבדרת שהמחישה באופן מושלם את אופיו הממזרי של סילבה, התרחשה במשחק ליגה שבו מלאגה, שבשירותיה שיחק באותה תקופה, אירחה את ריאל מדריד: "מי ששמר עליי היה פרננדו היירו, שגדל במלאגה. מהרגע הראשון לחשתי לו שאשפיל אותו לעיניי הקהל שהוא נטש בשביל כסף. לאחר כמה 'ברכות' ממני הוא כבר התייאש וניסה לתקל אותי בחריפות. לצערו הוא לא הצליח להתמודד עם הזריזות שלי, סובב את הקרסול ונפצע בעצמו. בסוף המשחק כמובן שהחלפנו חולצות אחרי שהתנצלתי. הוא לא הבלם היחיד שתרחיש זה קרה עמו".
בגיליון התארים של "La Leyenda" לא תמצאו אליפויות וגביעים למיניהם. למרות הדלילות בתארים, בכל מקום שבו דרך סילבה הוא גם הטביע את חותמו והפך כמעט מידית ליקיר הקהל. עם כל הכבוד לקריירה האירופית הארוכה, האהבה האמיתית של "לה ליינדה" הייתה הנבחרת הלאומית. לשיא הפריחה של אהבה זאת, הגיע דריו במוקדמות מונדיאל 2002.
למרות שבסגל הסלסטה שיחקו באותם ימים כוכבים כמו אלברו רקובה, דייגו פורלאן וכמובן מיודענו "לוקו" אבראו. הסלסטה נחשבה לאחת הנבחרות האפורות והקשוחות בדרום אמריקה, את רגעי החסד המעטים סיפק להם סילבה, שסיים כמלך שערי אורוגוואי עם 5 כיבושים שסייעו לנבחרתו להגיע לפלייאוף הגורלי מול נבחרת אוסטרליה לשני מפגשים שנכנסו לפנתאון.
אחרי שחניכיו של ויקטור פואה חזרו ממלבורן עם הפסד מינימלי של 1:0, הם אירחו בביתם את האוסטרלים לקרב גומלין אותו הם לא ישכחו לעולם. היה זה ב-25.11.2001 כשנבחרת הסוקרוז הגיעה להר הגעש במונטוידאו, שם הצטופפו להם עד אפס מקום 65 אלף של אוהדים קנאים ואחוזי טירוף. מספר ימים לפני כן, האוסטרלים כמעט עברו לינץ על ידי חוליגנים שחיכו להם בשדה התעופה. אותה תקרית שכללה גם אגרופים וחבטות לשחקנים המבוהלים ויריקה בפניו של המאמן האורח פרנק פארינה, הגיעה בעקבות טענות על משחק מלוכלך וברוטלי מצידם במפגש הראשון. התקשורת המקומית דאגה להלהיט את הרוחות וכינתה את אותו יום גורלי "כיום הנקמה"
מי שפתח את מסכת הנקמה היה כמובן דריו סילבה. אחרי שבשלב המוקדמות כבש מול היריבות המרות מארגנטינה וברזיל (שבהמשך זכתה באותו מונדיאל ), הוא עשה זאת גם מול האוסטרלים השנואים כשבדקה ה-14 סיים מבצע אישי נפלא והתחיל את החגיגה שבסיומה התכולים עלו למונדיאל בקוריאה הדרומית ויפן עם ניצחון 0:3. רצה הגורל וכעבור 4 שנים שוב היריבות המרות נפגשו לקרב על הכרטיס האחרון למונדיאל שנערך בגרמניה ב-2006, הפעם, ידם של האוסטרלים הייתה על העליונה לאחר ניצחון בדו קרב פנדלים. עבור סילבה הייתה זאת שירת הברבור במדים הלאומיים.
Charrúa, (כינוי שהודבק לחלוץ בשל שורשיו האינדיאנים) סיים באותה שנה עונה די מאכזבת במדי פורטסמות האנגלית והחליט לחזור למולדתו כדי לסיים את הקריירה בפניארול, המועדון שבו פרח בנעוריו. ב-23.10.2006 סילבה, שנסע עם שני כדורגלנים נוספים (אלביו פאפה ודריו פריירה), איבד שליטה על רכבו בכביש ראשי במונטווידאו ונכנס בעמוד חשמל. התוצאה הייתה אכזרית. החלוץ שהיה אז בן 33 עף מהרכב, ריסק את גולגולתו ואת רגלו הימנית לחלוטין. כשהוא הגיע לבית החולים, כבר היה מאוחר מדי ובעקבות איבוד דם רב הרופאים נאלצו לכרות את רגלו ובכך למעשה להציל את חייו.
"הכי כואב לי שבני הקטן דייגו לא יוכל לראות אותי לעולם כובש באצטדיון גדול. זאת מחשבה שתלווה אותי להמשך חיי. כשיגדל, אני מקווה שהוא יבין מדוע לא הצלחתי לעמוד בהבטחה זאת", סיפר סילבה בדמעות, בזמן שהתאושש בביתו לאחר אותה תאונת דרכים איומה. לתדהמת כולם, כנגד כל הסיכויים, גיבורנו עמד בסופו של דבר בהבטחתו לבנו הקטן. אחרי טיפולי שיקום מפרכים ורגל תותבת שהותאמה לגופו באיטליה, דריו הצליח לחזור למגרשים. האירוע המרגש התרחש בשנת 2009 במשחק שנועד לגייס כספים עבור ילדים נזקקים בדרבי כוכבי עבר של אורוגוואי מול ארגנטינה.
צ'רואה שכבש כמעט על כל במה אפשרית, עשה זאת שוב, לאחר בעיטת עונשין מ-11 מטר, תוך שהוא מדלג על רגלו התותבת וברגלו השמאלית מגלגל ברכות את שערו האחרון בחייו. "במהלך הקריירה שלי, כל מי שהכיר אותי ידע שכל מכשול שיבוא אתמודד איתו בנחישות אך גם עם חיוך על שפתיי. גם לאחר התאונה כלום לא השתנה, אומנם איני יכול לשחק כדורגל אך החיוך יישאר תמיד על שפתיי".