בווידאו: גיא גודס לפני ססארי
זה כבר הפך לעניין שבשיגרה. הפועל ירושלים יוצאת למשחק חוץ חשוב באולמה המיתולוגי של יריבה ותיקה בצהוב, נותנת הצגה מהסרטים במחצית הראשונה (57:98 לזכותה) ואחרי ההפסקה נעלמת ונאלמת (100:65 לחובתה). אבל הסוף, אוי הסוף. גם הוא הפך כבר לעניין שבשיגרה: בזירה המקומית ירושלים מנצחת, ובאירופית היא מפסידה.
אפשר להמשיך לחפור ולנסות לנתח מדוע הדברים שעובדים כאן משתבשים שם. למשל, איך הקבוצה שקולעת הכי הרבה שלשות בליגה היא אותה אחת שקולעת הכי מעט שלשות ביורוקאפ. אבל לפעמים הכל תלוי בהחלטה בודדת - ולאו דווקא בעבירה מטופשת או בהכנסת כדור כושלת בשתי השניות האחרונות.
רגע אחד, כשעל השעון שש דקות לסיום, המחיש את ההבדל. בשבוע שעבר ביד אליהו, כשמכבי תל אביב נגסה ונגסה בהפרש וצימקה ל-71:65, דונטה סמית' ירה שבע נקודות רצופות, הקפיץ את ירושלים ל-67:78 והכריז "Game, Set And Match". אתמול (רביעי) באתונה, באותה דקה בדיוק, כשא.א.ק אתונה סגרה ל-61:63, הכוכב סופסל. הוא חזר אחרי כמעט ארבע דקות, כשקבוצתו הייתה כבר בפיגור.
אהרל'ה ויסברג | מאחורי הק?ל??עים בפייסבוק
329 ימים המתינה ירושלים לניצחון החוץ הקודם שלה ביורוקאפ, אי אז בשלהי השנה שעברה בבלגרד (וגם הוא התרחש במשחק לפרוטוקול בלבד, אחרי שכבר הודחה); לניצחון הבא היא תחכה לפחות 356 ימים. למעשה, היא לא ניצחה במשחק בעל משמעות בחו"ל מאז ה-66:69 בלובליאנה בינואר 2014. כמעט שנתיים חלפו מאז.
כי במסגרת תהליך הצמיחה והגדילה של המועדון, יש סעיף אחד שעוד לא נלמד - וכדאי ללמוד אותו מחרפת אתונה 2015. א.א.ק, צריך לומר את האמת, היא קבוצה מוגבלת שרוב הכדורסל שלה אינו חכם ואינו יפה. בעצם, צריך הרי לומר את האמת, אז רוב הכדורסל שלה טיפשי ומכוער. אבל יש לה את ה-DNA היווני, שמכיל בתוכו קשיחות, אופי, ווינריות וסף שבירה שאינו נמוך או גבוה - הוא פשוט אינו קיים.
ב-2002 חזרה פנאתינייקוס מבור של 14 נקודות לניצחון על קינדר בגמר היורוליג בבולוניה; ב-2012 התאוששה אולימפיאקוס ממינוס 19 וגברה על צסק"א מוסקבה באותו מעמד; ואתמול, אא"ק מחקה 17 נקודות פיגור לניצחון ביתי קריטי על ירושלים. אז נכון, זה לא היה גמר גביע אירופה, אבל יכול להיות שההפסד הזה יסמל בדיעבד איך שוב נגמר גביע אירופה עבור האלופה הישראלית.
בין טרנס מוריס לטרבור אמבקווה
בשבוע שעבר, בשניות הסיום של המשחק בין מכבי תל אביב לססארי, שיגר מרקז היינס את ההחטאה התשיעית והאחרונה שלו לאותו ערב, בעוד טרבור אמבקווה ניתר וליקט את הריבאונד ה-15 והאחרון שלו. לכאורה, לא מדובר במהלך מרגש במיוחד; הרי אמבקווה אוהב לקטוף כדורים חוזרים כמעט כמו שהיינס אוהב ליצור סדקים בלוחות. אבל המספרים מספרים סיפור מעניין.
שלושה שבועות בתוך עונת היורוליג, עומד הסנטר מסנט פול, מינסוטה, על 24 ריבאונדים. אשתקד נדרשו לסופוקליס שחורצאניטיס 13 משחקים כדי להגיע לשם. אלכס טיוס היה זריז ממנו, ונגע בציון הדרך במחזור השמיני. הממוצע של אמבקווה (שמונה קטיפות במשחק) הוא הגבוה ביותר לשחקן בצהוב זה שנים. למעשה, מאז הקמת היורוליג, רק טרנס מוריס - עם 8.3 כדורים חוזרים בעונת 2007/08 - העמיד מספרים גבוהים יותר במדי מכבי.
אמבקווה, השחקן היחיד בסגל התל אביבי שסיים את העונה שעברה עם זכייה באליפות, חוזר הערב (חמישי, 20:00, ערוץ 10) לבאמברג, המקום שבו הכל קרה. בתקופה האחרונה דובר לא מעט על נטייתם של אקסים לככב נגד מכבי - מי יותר (ריצ'רד הנדריקס ודיאור פישר) ומי פחות (היינס, דייויד לוגאן וג'ו אלכסנדר) - והפעם, האקס פקטור יהיה בצד שלה.
בעולם אוטופי, אמבקווה היה אמור להיות הפועל האפור מתחת לסלים ולא שחקן המטרה היחיד שיש לגיא גודס בצבע. אחרי הכל, האיש עמד בשנתיים האחרונות על פחות משמונה נקודות למשחק ביורוקאפ. אבל התלות בו הלכה וגברה ככל שהתבררו ממדי הנפילה עם ויטור פבראני וארינזה אונואקו.
במשחק הצמוד היחיד עד כה, שבו נכנעה מכבי לאוניקאחה מלאגה, זה בלט מאוד: בשבע הדקות שבהן אמבקווה נח, הצהובים הובסו 17:4; כשהוא היה על המגרש, הם ניצחו 76:78. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. עכשיו, כשבריאן רנדל ואייק אופייבו לצידו, המלאכה של הסנטר אמורה להיות פשוטה יותר. יחסית.
לבאמברג אין את המסורת היוונית, אבל יש לה קהל תומך שגם מגיע למשחקים, ויש לה את בראד וונאמייקר, שנמצא ברשימת המתנה לכניסה למועדון של הטייריס רייסים והבו מקאלבים, שפרצו מחוזה צנוע בקבוצה צנועה לחוזה עתק בקבוצת פאר. הצהובים ישאבו עידוד מהנתון הבא: הם לא הפסידו בגרמניה מאז 1997. דראגן בנדר אפילו לא נולד כשזה קרה.
השקט היחסי (שוב יחסי) ששרר בימים האחרונים במכבי תל אביב עלול להתברר כשברירי אם לא תנצח הערב. כי לעמוד במאזן 3:1, אחרי שהפסדת למי שאמורה להיאבק איתך על הכרטיס לשלב הבא, פירושו - במילה אחת - הסתבכות. תשאלו את הפועל ירושלים.