בווידאו: ברק אובמה במשחק של שיקגו
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
האפליקציה שתסדר אתכם בחיים
"למצוא מאמן ב-NBA זו משימה קשה יותר מלמצוא אישה".
אמנם מארק קיובן בעל הג'ורה העסיסית חתום על המשפט הזה, אבל זה לא אומר שהוא טועה. עמדת המאמן ב-NBA היא אחת העמדות הכי אנדרייטד שיש בספורט המקצועני. ההשפעה של מאמן במשחק כדורסל היא עצומה לעומת ההשפעה של מאמן במשחק כדורגל או טניס, פשוט כי יש לו הרבה יותר כלים והזדמנויות להשפיע על הקבוצה שלו. כשמסתכלים על השינוי העצום שהביא עמו סטיב קר לווריירס בעונה שעברה וכשמבינים שארבעה מאמנים בלבד ב-NBA (פיל ג'קסון, רד אאורבך, גרג פופוביץ', פט ריילי) מחזיקים ב-50 אחוז מתארי האליפות ב-60 השנה האחרונות, קשה להתעלם מהעובדה שיש משהו בדבריו של הבעלים האקסצנטרי של דאלאס.
בקיץ האחרון שלוש קבוצות עם שאיפות לצמרת הגבוהה החליפו את מאמניהן מתוך אמונה שזה מה שיביא את השינוי. אחרי פחות משבוע של משחקים כמובן שמוקדם לדעת האם אלווין ג'נטרי, פרד הויברג או בילי דונובן הם האביר על הסוס הלבן, אבל כן אפשר לזהות טרנדים מעניינים לגבי שלושת המאמנים הללו.
פרד הויברג (שיקגו)
כשזוגיות ארוכת שנים נגמרת, בהרבה מקרים הפרטנר הבא של אחד מבני הזוג יהיה ההפך הגמור מהפרטנר הקודם. זו ההרגשה עם פרד הויברג בשיקגו. הבולס חיפשו מישהו שלא יהיה טום ת'יבודו, שידע להסתדר עם ההנהלה, שידע להתגמש עם הרוטציה וסגנון המשחק, שידע לקחת את הבסיס לקבוצה האיכותית שת'יבס בנה, ולבנות עליו קונטנדרית.
בינתיים, נראה כי הויברג מתאים לתפקיד. במקום מאבקי כוח עם ההנהלה - שקט תעשייתי. במקום שחיקה של השחקנים הבכירים - רוטציה רחבה של 10-11 שחקנים (וזה בלי מייק דאנליבי הפצוע). במקום סגנון משחק איטי ומתיש - ריווח מקסימלי וקצב מהיר. במקום המבט הזועף הפרמננטי של ת'יבודו לוק של פקיד שומה מאייווה.
הויברג הביא עמו שני שינויים מרכזיים לאילינוי. הראשון הוא ההכנסה של ניקולה מירוטיץ' לחמישייה על חשבון ג'ואקים נואה. השינוי הזה אמור להפוך את ההתקפה של הבולס למרווחת יותר, ולהגביר את כמות השלשות והחדירות לצבע של הקבוצה. המרוויחים העיקריים מכל הריווח הזה הם ג'ימי באטלר ודרק רוז. האחרון נשאל בראיון ל-SB NATION ערב פתיחת העונה איך הוא מרגיש בשיטה החדשה. "יש לי כל כך הזדמנויות לחדור או לזרוק את המיד-ריינג' שלי גם במתפרצת. הכל פתוח. זה מאוד מעודד", הוא ענה.
עם זאת, השינוי הזה אינו חלק לחלוטין. עדיין אין עלייה משמעותית בכמות השלשות והחדירות של הבולס ביחס לעונה שעברה, הציוות של מירוטיץ' וגאסול הוא בעייתי מבחינת הגנה וריבאונדים והגרסאות של הויברג ונואה לגבי מי אמר למי שכדאי שהצרפתי יעלה מהספסל סותרות. בנוסף, המאמן החדש אמר לגרנטלנד ז"ל ש"הוא לא נשוי לשום החלטות פרסונליות", כך שעוד יתכנו שינויים בחמישייה בהמשך העונה.
אך מעבר להכנסה של מירוטיץ' לחמישייה, הויברג עשה שינוי מהותי נוסף, והוא הרחבת הרוטציה. טוני סנל, דאג מקדרמוט ואיטוון מור מקבלים עכשיו דקות משמעותיות, וזה מאפשר לבולס לרוץ הרבה יותר מבעבר. בחמש העונות של ת'יבודו במועדון הבולס מעולם לא שיחקו בקצב מהיר יותר מ-95.35 פוזשנים למשחק, שעדיין היה נמוך מהממוצע של הליגה. בינתיים, תחת הויברג, הבולס משחקים בקצב של 101.07 פוזשנים למשחק. זה אמנם רק שבוע, והסטטיסטיקות עוד יתיישרו, אבל קשה שלא להתלהב כשצופים בבולס יוצאים למתפרצת אחרי סל כאילו הם הגלגול של פיניקס מהעשור הקודם. זה עוד שינוי שאמור לשחק לידיו של די-רוז, שאולי יעזור לו לחזור ל-80 אחוז מגרסת ה-MVP שלו.
הויברג הכניס עוד כמה אלמנטים מעניינים בהתקפה (כמו הפיק-אנד-רול בין באטלר לרוז בצד המגרש שנראה לא רע בכלל) אבל צריך קצת לצנן את ההייפ. ההגנה עדיין צריכה להוכיח שגם בלי ת'יבודו היא מסוגלת לתפקד (יש יותר חילופים בפיק-אנד-רול מאשר בתקופת ת'יבס, לא ברור למה) והויברג עדיין צריך להוכיח שהוא מסוגל לנהל את הרוטציה של הבולס, בעיקר בקרב הביג-מנים שלו. עם מירוטיץ' וגאסול, עם נואה בעונת חוזה, עם טאג' גיבסון הממורמר-תמידית ממעמדו ועם בובי פורטיס הרוקי שמחכה על הספסל, זהו אחד האתגרים הגדולים של הויברג העונה.
אלווין ג'נטרי (ניו אורלינס)
בקיץ הייתה הרבה התלהבות סביב הפליקנס. המפגש של ג'נטרי, האיש שהיה שותף ליצירת כמה מקבוצות ההתקפה הטובות בהיסטוריה (פיניקס בעשור הקודם, קליפרס ב-2013/14, גולדן סטייט בעונה שעברה) עם הפוטנציאל של אנתוני דייויס גרם להרבה אנשים להאמין שהפליקנס מסוגלים לשדרג את עצמם לאזור ה-50 ניצחונות בעונה ואולי לאיים על הטופ של המערב. אלא שאז התחילו הפציעות.
בכל עמדה ברוסטר יש לפליקנס שחקן מושבת, כשגם השחקנים שאמורים היו לפרוץ בעקבות הפציעות נפצעו. טייריק אוונס הוא השם המרכזי שיושב בחוץ, אבל גם עומר אשיק, נוריס קול וקווינסי פונדקסטר עדיין לא פתחו את העונה.
אפשר להאשים את הפציעות בפתיחת העונה הצולעת של השקנאים, אבל זה פשוט מדי. המציאות מורכבת יותר, והיא מתחילה בהגנה של הפליקנס, או יותר נכון, בהגנת הפרימטר שלהם. אין לג'נטרי אף גארד שמסוגל לעצור את החדירה אחרי הפיק-אנד-רול, שזה המהלך הראשוני כמעט של כל קבוצה בליגה היום. זה מוביל למצב בו הגבוה התורן נאלץ לחפות על הגארד ואז, כמו אבני דומינו, ההגנה מתחילה לקרוס. כשיש לך גבוהים איטיים וכבדים כמו קנדריק פרקינס או אלכס אג'ינסה (או אשיק לכשיבריא) וממול משחקות קבוצות שמרווחות את המשחק עם קלעים (שאלו פחות או יותר כולן) שהופכים את הגבוהים הללו למיותרים, אתה נמצא בבעיה.
ג'נטרי היה מודע לבעיה הזו עוד בקיץ. בראיון ל-NBA.COM הוא אמר ששיפור הגנת הפרימטר זה ה"הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות", אבל כרגע נראה שהשמיכה שלו קצרה מדי. אין לו גארדים שמסוגלים לשמור, ואין לו גבוהים מספיק ניידים שיתמודדו עם החדירות הללו. הוא יכול להעביר את אנתוני דייויס לעמדה 5 פול-טיים, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה לעשות זאת כדי לא לשחוק פיזית את היהלום החד-גבתי שלו. עם זאת, הוא יהיה חייב לעשות איזשהו שינוי, אם הוא לא רוצה שהגארדים היריבים ימשיכו לחגוג עליו, כמו שסטף קרי וסי ג'יי מקולום כבר חגגו.
אבל ההגנה היא רק 50 אחוז מהבעיה של הפליקנס. הבעיה הגדולה יותר היא שההתקפה חלשה, ופה כבר באמת אפשר להגיד שהפציעות אשמות. בלי טייריק אוונס, אין לניו אורלינס אף שחקן יוצר ברמה גבוהה שיכול להפעיל את AD. ג'רו הולידיי נראה חלוד, אריק גורדון מעולם לא היה שחקן שמייצר עבור אחרים ונייט רובינסון, ששוחרר בינתיים, היה פתרון כמו שפלסטר על רגל שבורה היה יכול להיות פתרון. במצב הנוכחי, אין לפליקנס מי שיפעיל את השחקן שהיה הכי טוב בליגה בפיק-אנד-רול בעונה שעברה. במקום, הוא מקבל יותר כדורים בבידודים, שזה ממש לא הצד החזק שלו.
יש לג'נטרי עוד כלים בהתקפה (הפיק-אנד-פופ האפקטיבי של ריאן אנדרסון), אבל זה לא מספיק. הוא צריך לקוות שטייריק אוונס יחזור במהרה או שהולידיי יחזור לעצמו, כי בלעדיהם, הפלייאוף במערב ממש לא מובטח לפליקנס.
בילי דונובן (אוקלהומה סיטי)
החדשות הטובות הן שהת'אנדר ניצחו את שלושת המשחקים הראשונים שלהם. החדשות הרעות הן שההתקפה שלהם נראתה רוב הזמן פרימיטיבית וחסרת השראה, בדיוק כמו ההתקפה תחת סקוט ברוקס.
בניגוד להויברג וג'נטרי, שהציפיות מהם הן להביא לשינויים מהותיים באיזשהו צד של המגרש (הויברג בהתקפה, ג'נטרי בהגנה), הציפייה מבילי דונובן היא בעיקר לשמן את המכונה של אוקלהומה סיטי. הקבוצה הזו מספיק טובה וכשרונית בשני צדי המגרש שכל מה שבאמת צריך זה איפוס כוונות, לא שינוי דרמטי של סגנון המשחק.
לפחות מצפייה בשני המשחקים הראשונים של הת'אנדר, קשה לזהות איזושהי יד מכוונת בהתקפה. יש תרגילים שנועדו לתת את הכדור לדוראנט תוך כדי תנועה אל הסל או לווסטברוק בפוסט-אפ, וממש לפעמים יש פיק-אנד-רול יפהפה בין שניהם, אבל זה מעט מדי וספורדי מדי. רוב הזמן הת'אנדר משחקים בהתקפה פיק-אנד-רול גבוה עם ווסטברוק/דוראנט ששועטים לסל ומייצרים יש מאין, וברגעי האמת הם עוברים רגרסיה וחוזרים לבידודים שאפיינו אותם בעבר.
יכול להיות שזה כל מה שצריך. הכישרון של ווסטברוק ודוראנט הוא גדול כל כך שזה יכול להספיק ל-55-60 ניצחונות בעונה הרגילה. עם זאת, מישהו באמת חושב שהת'אנדר יכולים לנצח בפלייאוף כשהם יוצאים מטיים-אאוט של מהלך מכריע ל-24 שניות של כדררת ווסטברוקית טיפוסית שמסתיימת בזריקת התאבדות, או בבידודים לדיון וויטרס בדקה האחרונה כש-KD לא משותף בפוזשן?
זו רק תחילת העונה, ולכן דונובן עוד מזוכה מחמת הספק והמדגם הקטן, אבל הוא עוד צריך להוכיח, שלא כמו קודמו, שיש לו כוונה להטמיע איזושהי מערכת התקפית שתביית את הכישרון הפראי של השחקנים שלו. זה קצת אבסורד להגיד את זה אחרי שווסטברוק ודוראנט קלעו 91 נקודות ביחד במשחק אחד וניצחו, אבל הנקודות הללו מסנוורות. בפלייאוף, מול הגנות טובות יותר, זה לא יספיק.
כשהגיע לקבוצה דונובן אמר כי הוא "תמיד היה מאמן שדגל בהנעת כדור, תנועה ומסירה נוספת". עד כה, כשהקבוצה שלו מדורגת בשליש התחתון של הליגה בכל מה שקשור למסירות ואסיסטים וממשיכה להתבסס יותר מדי על הכישרון של כוכביה, קשה לראות את הרטוריקה הזו על המגרש.