פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בדרך לאנדזון: סיכום השבוע ב-NFL

        הדרך של אוקלנד עוד ארוכה, אבל אין ספק שמשהו טוב סופסוף נבנה אצל הריידרס, עם דרק קאר, אמארי קופר, מייקל קראבטרי והחברים. צ'אק פגאנו וביל אובריאן ממשיכים להתבזות, ג'קסונוויל סיפקה משחק פרוע והפטריוטס סופסוף פגשו יריבה ראויה. עידן ויניצקי סוגר את המחזור ה-7

        דרק קאר אוקלנד ריידרס (AP)
        דרק קאר נהנה בסן דייגו (צילום: AP)

        דאון ראשון ו-10:

        ב-28 באוקטובר 2012, לפני שלוש שנים פחות יום, אוקלנד ניצחה 16:26 בארוהד את קנזס סיטי. מאז ועד יום ראשון החולף, בשבעה משחקי חוץ נוספים מול היריבות שלה ל-AFC מערב, הקבוצה מהצד הפחות מוצלח של המפרץ לא השיגה עוד W. ברוב הפעמים היא אפילו לא הייתה קרובה.

        סדרת המשחקים השנייה של יום ראשון כללה שני משחקים בלבד והציפייה הייתה שהעיניים יופנו לקרב הגדול בין הג'איינטס לדאלאס, אלא שלאוקלנד, שעשתה את הטיול כל הדרך דרומה לסן דייגו, היו תכניות אחרות. ההגנה הסתערה על פיליפ ריוורס וחטפה ממנו את הכדור במהלך השלישי של המשחק ומשם, השיטפון רק נמשך, כולל חטיפה שנייה, טאצ'דאון של 52 יארד ויתרון 6:37 ענק בתום שלושה רבעים, שהפך את 15 הדקות האחרונות, בהם הצ'ארג'רס רק "סמולר דה השפלה", לגארבג' טיים ארוך.

        אז מה הוביל לשיפור המשמעותי? מלבד ההצלחה היחסית של ההגנה, שאומנם הפריעה לפיליפ ריוורס אך עדיין חטפה ממנו 336 יארד ושלושה טאצ'דאונים, הרי שהשינוי הבולט אצל הריידרס הוא בחלק ההתקפי. דרק קאר והתקפת המסירה ניצבים במקום ה-12 בליגה ביארדים למשחק ונראה שהקוורטרבק הצעיר, שכבר בעונה שעברה הראה ניצוצות של יכולת חיובית, הולך ומשתפר ומתרגל לחיים בליגה. בסן דייגו הוא סיים עם 24 מ-31, 289 יארד, שלושה טאצ'דאונים ולא פחות חשוב, אפס איבודים. תצוגה אחראית נהדרת במשחק חוץ.

        מעבר לשיפור אצל קאר, השנה יש לו גם מטרות. בעין אחת, הוא רואה את אמארי קופר האדיר, הרוקי שנבחר רביעי בדראפט וכבר נותן את האימפקט שלו, כולל 133 יארד ביום ראשון, משחק שלישי בקריירה בו הוא מגיע לכמות תלת-ספרתית. בצד השני, קאר מגלה את מייקל קראבטרי המנוסה, עונה שביעית בליגה וראשונה בקבוצה, אחרי עליות וירידות בסן פרנסיסקו. תחברו לזה משחק טוב של לטאביוס מארי, שכנראה עבד קשה בשבוע החופש ושיפר את מצב משחק הריצה הגרוע של הריידרס וקיבלתם ניצחון מצוין לקבוצה מבטיחה.

        אוקלנד עומדת לפתע במאזן 3:3, השישי בטיבו ב-AFC לצד מיאמי. מתחת לכל חבורת המושלמות, יש עוד 5-6 קבוצות בערך באותה רמה (גם הג'טס, פיטסבורג, מיאמי, בפאלו ואינדיאנפוליס בסביבה) ואם הריידרס ישמרו על יציבות, ווילד קארד הוא בהחלט לא מילה גסה. כמובן שהדרך של הקבוצה הזו עוד רחוקה והיא תצטרך עוד שנתיים-שלוש של התחשלות מצד קאר וקופר עד שבאמת תוכל להפוך לכוח בליגה, אבל הכיוון נראה לא רע כרגע.

        אמארי קופר אוקלנד ריידרס (AP)
        מכונה התקפית משובחת. קופר (צילום: AP)

        דאון שני ו-44:

        עיתונאים, שיושבים מאחורי מקלדת ועוד כותבים על דברים שמתרחשים בצד השני של העולם, לא צריכים לקרוא לפיטורי מאמנים. זה לא תפקידנו וזו בכל זאת העבודה של מישהו, שצריך להביא כסף ואוכל הביתה לילדים. לכן, לא נצא כאן בהצהרות חותכות, למרות שצ'אק פגאנו ובעיקר ביל אובריאן כאילו מבקשים מאיתנו לעשות זאת.

        כמה רע אפשר לאמן קבוצת פוטבול, חבר'ה? הקולטס הציגו יכולת מביכה במחצית הראשונה מול אחת הקבוצות החלשות בליגה עד כה העונה, ניו אורלינס. נכון, דרו בריס והכול, אבל איך אפשר להיכנס לפיגור 27:0 מול הסיינטס האלה, בבית? למזלם של הסייחים, הם משחקים בבית הגרוע בליגה וכך, גם מאזן 4:3 מספיק להם כדי להוביל את ה-AFC דרום (למעשה, לראשונה מאז 1970 יש קבוצה במקום הראשון בבית שלה, עם יתרון של משחק אחד לפחות, למרות שהיא מחזיקה במאזן שלילי אחרי שבעה משחקים). במזרח, הקולטס היו עכשיו לצד בפאלו במקום האחרון, בצפון ובמערב הם היו במקום השלישי וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שהם מקבלים שישה משחקי מתנה בכל עונה מול יוסטון, ג'קסונוויל וטנסי האיומות.

        מה שמוביל אותנו לטקסאנס. אריאן פוסטר גמר את העונה ונראה שגם המאמן שלו בדרך החוצה. יוסטון חטפה העונה 48 נקודות מהפאלקונס וביום ראשון, עוד 44 ממיאמי. ריאן טניהיל, כן, ריאן טניהיל, שהגיע למשחק עם שבע השלמות רצופות מהמפגש מול טנסי בשבוע שעבר, פתח את המשחק הזה עם עוד 18 מ-18 בדרך לשיא NFL של 25 השלמות רצופות. באמת, ריאן טניהיל. אתם בטוחים שג'יי ג'יי וואט, בריאן קושינג, וינס ווילפורק וג'דייביון קלאוני משחקים שם?

        ההתפרקות ביוסטון מוחלטת ומול הדולפינס, הקבוצה ספגה חמישה טאצ'דאונים לפני שהשיגה חמישה יארד בהתקפה. הצרות החלו עוד לפני המשחק, כאשר ריאן מאלט, שלטענתו נתקע בפקקים, פספס את הטיסה הקבוצתית לפלורידה ונאלץ להגיע בטיסה נפרדת. העונש שלו, ושל כולנו, היה 60 דקות של בריאן הוייר, שהתחיל את המשחק עם 1 מ-11 והמשיך ל-5 מ-21. אז מה עכשיו? המשחק הקרוב, בבית מול טנסי, עוד נראה סביר, אבל אז יגיע שבוע החופש ואחריו: בסינסינטי, בבית מול הג'טס והסיינטס, בבפאלו, בבית מול הפאטס, באינדיאנפוליס. הטאנקינג מעולם לא נראה קרוב יותר ליוסטון (חוץ מאשר לפני שנתיים...).

        צ'אק פגאנו אינדיאנפוליס קולטס עם ביל אובריאן יוסטון טקסאנס (AP)
        פגאנו ואובריאן במצב רע (צילום: AP)

        דאון שלישי ו-2:

        לזכות ה-NFL ייאמר שהליגה מסוגלת לקחת כמעט כל משחק, לא משנה כמה רע הוא נראה על הנייר או כמה רע הוא נראה בפועל, ולהפוך אותו למותחן מטורף. כך, קיבלו באי וומבלי ביום ראשון בצהריים שלוש וחצי שעות של סיבה לחזור ולמלא את האצטדיון בשבוע הבא, כאשר עוד שתי קבוצות חלשות, קנזס סיטי ודטרויט, יגיעו לעיר.

        המפגש בין ג'קסונוויל, שניצחה לראשונה לעיני הקהל החצי ביתי שלה אחרי שחטפה שתי תבוסות בממלכה בשנתיים הקודמות, לבין בפאלו, גרם להתפוצצות אינטרנט כאשר אי ג'יי מנואל התפרק לחתיכות בתחילת הרבע השלישי וסידר לג'אגס שלושה טאצ'דאונים ב-111 שניות. אחר כך הגיע קאמבק מדהים של הבילס, מפיגור 27:3 ליתרון 27:31 ולקינוח, טאצ'דאון ניצחון של הפלורידיאנים, 2:16 לסיום. כיף בלונדון.

        זו גם ההזדמנות לפרגן לג'קסונוויל. נכון, הקבוצה לא רלוונטית כבר שנים ויושבת במיקום מיותר לחלוטין. ונכון, הבוס, שאהיד חאן, המשמש גם כבעלים של פולהאם, הוא לא בדיוק הבחור הכי שפוי בסביבה. אבל בניגוד לרוב קבוצות ה-NFL (ולמעשה, לרוב הקבוצות בעולם הספורט כיום), בג'קסונוויל עובדים בשקט וברוגע והמאמן גאס בראדלי קיבל השבוע מסרים לפיהם הוא לא רק נשאר עד לסיום העונה הנוכחית, אלא אפילו עד לסיום העונה הבאה, לפחות ובלי קשר לתוצאות. למי ששכח, חוסר המזל המשווע שדבוק לג'קסונוויל נמשך גם בקיץ הזה, כאשר הבחירה 3 בדראפט, דאנטה פאוולר ג'וניור, נפצע באימון הראשון וגמר את העונה. אבל עם טי ג'יי ילדון, אלן הורנס, אלן רובינסון, ג'וליוס תומאס ואחרים, אולי עוד יראו שם שיפור בשנים הקרובות.

        אלן הורנס ג'קסונוויל ג'אגוארס (AP)
        משחק משוגע בלונדון. הורנס (צילום: AP)

        דאון רביעי ו-7:

        לסיום, המשחק בפוקסבורו. היה נחמד לראות את הג'טס חוזרים לתת פייט לפטריוטס. היריבות הזו, שצמחה מחדש בתחילת דרכו של רקס ריאן (איזה הבדל בינו לבין טוד בואלס) ודעכה באותה מהירות שעלתה, חוזרת לחיים עכשיו. הג'טס נראים כמי שהרוויחו מהסאקר פאנץ' שחטף ג'ינו סמית' החלש והם ממש לא היו רחוקים מניצחון חוץ גדול. לצערם, בקבוצה השנייה יש קוורטרבק ומאמן לא רעים.

        בליצ'יק ראה את ניו יורק רצה לכמעט 150 יארד בממוצע למשחק, אז הוא שלח את כל מה שיש לו כדי לבלום את כריס אייבורי וזה עבד. הרץ האחורי נעצר על 41 יארד בלבד, משחקו החלש ביותר העונה, שהגיע אחרי שני מחזורים של 166 ו-146 יארד. מצד שני, הוא עלה עם קו התקפה פצוע לגמרי, שכלל מלבד סבסטיאן וולמר עוד ארבעה שחקנים שיחד החזיקו לפני המשחק ב-19 הופעות NFL משותפות. בריידי הבין שזה הוא או הוא במשחק הזה, התייצב בשוטגאן, ומסר ומסר ומסר. 54 ניסיונות, 34 מסירות מדויקות וזה עוד בלי תשע ההפלות שתקעו את הפאטס. כשהג'טס הגיעו אליו, בריידי "הצ'יטה" רץ ביניהם, כולל 11 יארד לדאון ראשון קריטי ועוד קוורטרבק סניק טיפוסי לאנדזון.

        בסופו של יום, ניו אינגלנד נשארה מושלמת וברחה למרחק שני משחקים מהג'טס. הגומלין, במדולנדס, יהיה בשבוע ה-16, עם פוטנציאל למשחק חשוב ורותח במיוחד.

        להצעות והערות: idanvini@gmail.com