האימפריה לא תחזור: דמויות המפתח במשבר של מכבי חיפה

למרות שעדיין דנים כאן בגורלו של רוני לוי, נראה כי התובנה שאת הדיון בבעיות של מכבי חיפה צריך להתחיל ולגמור ביעקב שחר היא כבר נחלת הכלל. כל כך הרבה שחקנים, כל כך הרבה מאמנים, כל כך הרבה כישלונות, כל כך הרבה פתיחות עונה מבישות – הכתובת לא יכולה ולא צריכה להיות אחרת.

אלא שיש כאן רובד עמוק יותר, שאסור להתעלם ממנו. אם אחרי כל כך הרבה פאשלות ראש המערכת לא מבין שהתנהלות שלו והמערכת שלו היא הבעיה, לא נראה שהוא גם מסוגל להבין. שחר לא ייתן לאדם אחר להוביל את הקו הארגוני-מקצועי במכבי חיפה גם אם המצב הזה יימשך עוד שנים רבות. מדי קיץ אנו נחשפים לגאווה הבלתי חדירה הזו, דרך אמירות שבדרך כלל רק גורמות לנו לגחך. כשהוא נדרש להצלחת מכבי תל אביב הוא סבור – שאנחנו שלטנו עשר שנים, והם שלוש. כשהוא נשאל על סמל ההצלחה הצהוב, שחר קורא לג'ורדי קרויף "ההוא מתל אביב".

הדברים האלה לא רק מלמדים על גאווה נטולת ספקות. היא מעידים ששחר מתייחס למהפך בכדורגל הישראלי כתהליך טבעי, מנפלאות מכונת הזמן. היום זה הם, מחר זה שוב אנחנו. עולם כמנהגו נוהג. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. זו בדיוק הצרה. שחר לא מבין שהזעזוע בשלטון הוא תוצאה של מועדון שמתנהל בצורה יותר מודרנית מזה שלו. הוא לא מעכל שיש כאן בשורה חדשה. הוא לא רואה את מה שקרה בארבע השנים האחרונות בישראל כסיפור על קדמה, אלא כמשל על תהפוכות הזמן. הזמן, מבחינתו, יעשה את שלו. הוא לא צריך לעשות כלום.

לכן הגיע הזמן להפסיק לצפות ששחר יבין שהוא צריך להביא אנשים אחרים שינהלו את המועדון שלו מבחינת מקצועית. הוא לעולם לא יוותר על התענוג בלהיות מנהל מקצועי במועדון. הוא רואה במשבר של מכבי חיפה משהו חולף, משהו רגעי, משהו שאוטוטו נגמר. אם כולם יהיו סבלניים, הם יתחרטו על כל מה שהם כותבים על מכבי תל אביב.

כל זה מביא את שחר למקום מאוד בעייתי. הרגע שבו הרוב המוחלט של אוהדי מכבי חיפה יבינו שהוא כבר לא נחוץ למועדון הולך ומתקרב. שחר הוא האיש הכי חשוב בתולדות מכבי חיפה. אין כאן הבנה או הסכמה למחאות אלימות או גסות לב מצד הקהל נגדו. אבל זה לא אומר שבין השורות אוהדי מכבי חיפה לא קולטים שעם תזרים מזומנים של 30 אלף צופים מדי משחק בית, הקבוצה הזו יכולה בלי בעל ההון שלה. קבוצה שמכניסה כ-50 מיליון שקל יכול להרשות לעצמה לנשוך את היד שהאכילה אותה כל השנים. היא מייצרת מספיק כסף בלעדיו.

האם את זה לפחות שחר מבין?

אם שחר הוא מקור המשבר של מכבי חיפה, יוסי בניון הוא הסמל. למרות שלא היה בכל השנים הקשות, פניו הפכו להיות פני המועדון בעת החדשה: שמות גדולים, דיבורים גדולים, אבל תוצאות קטנות מאוד. יותר מדי רכילות, יותר מדי שמועות, יותר מדי כוח לאנשים הלא נכונים, מעט מדי אומץ להסתכל במראה. ואם יוסי בניון היה מסתכל במראה, הוא היה מגלה שחקן שבכושרו הנוכחי לא מתאים אפילו להרכב של מכבי חיפה מודל 2015. בניון יראה בכך עלבון. חוסר כבוד לעברו. שימשיך לחשוב. זה לא נכון. לכל אוהד כדורגל נשבר הלב לראות מה שנשאר מהשחקן שלא הפסדנו אף משחק שלו באירופה. אבל כמו שנכתב כאן עוד בעונה שעברה – מתברר שמה שראינו בארסנל, ובק.פ.ר, הוא מה שאנחנו רואים במכבי חיפה. אותה חולשה, אותו חוסר אונים. הפעם רק מקרוב.

אלא שיש כאן מימד נוסף. בניון לא רק משלם מחיר כבד על חוסר היכולת שלו להשלים עם מגבלות הגיל. גם תדמיתו כשחקן מוביל, כדמות בכירה, הולכת ונשחקת. הרי איך מכבי חיפה הצדיקה בתוך תוכה את חוסר האומץ שלה להתמודד עם צלו כשחקן לא מספיק טוב – הוא תורם המון בחדר הלבשה. הוא דמות מובילה עבור השחקנים. הוא עוזר לצעירים ומכוון את הזרים. וואלה? כי מי שרואה את מכבי חיפה של השנים האחרונות רואה בעיקר שבר כלי. קבוצה ללא אופי, ללא נשמה, ללא רוח, ללא קו, ללא דרך, ללא עוצמה. מותר להיות גרועים. אסור להיות עלובים. שחקן מוביל באמת יוצר כוח אחר בקבוצה. שחקן מוביל באמת מספק לקבוצה גישה אחרת. בטח גם דמות ברמה של בניון.

את הכתובת יעקב שחר היה צריך לקרוא מזמן. זה לא חוסר כבוד לבניון, זו חובתו כראש המערכת לקרוא לסדר את המנהיג בחדר ההלבשה. היו לו מספיק הזדמנויות, אבל ביום שבניון אמר שהוא "יילך הביתה כשרוני לוי יילך הביתה", וזה קרה לא מזמן, השחקן צריך היה להיקרא לסדר. זו אמירה של מישהו שמרגיש שהוא יותר גדול מהקבוצה. זו לא אמירה של שחקן. זו אמירה של מאמן, של מנהל מקצועי, של בוס, לא של עובד. זו לא אמירה של מישהו שחושב שהוא חייב דין וחשבון למישהו. זו אמירה של איל ברקוביץ'. ככה, אגב, נראים כל שחקני מכבי חיפה – הם לא חייבים דין וחשבון לאיש.

כשבניון שיחק באירופה, הוא יצר לנו תחושה שהוא קצת אחר מאיל ברקוביץ'. נכון, היו לו החלקות כואבות בנבחרת, אבל הסך הכל היה אחר – שחקן שלוקח את ההחלטות הנכונות, השונות כל כך ממה שנהוג כאן, וזוכה ליחס של שחקן אירופי לכל דבר. רוח המפקד של בניון במכבי חיפה מלמדת שהוא בדיוק כמו הקוסם, רק פחות רועש. מי שחושב שמשהו ברוח הזו ישתנה כאשר בניון יהפוך למנהל מקצועי או משהו דומה, מוזמן להחליף את רוני לוי כאן ועכשיו. הוא יזכה לאותה תוצאה.

האם את זה לפחות שחר מבין?

מכבי חיפה, אם כן, הפכה להיות מכבי תל אביב של תחילת העשור הקודם: יעקב שחר הוא לוני הרציקוביץ' – בעלים שלא מפנים שהוא הבעיה ואין לו אומץ להתמודד עם הצרות. יוסי בניון הוא אבי נמני – מנהיג ישראלי טיפוסי, שלא מבין את מעמדו ומוביל את השחקנים האחרים להתנהל כמו מי שלא חייבים דין וחשבון לאיש.

אבל מה עם רוני לוי? העובדה שכל כך הרבה מאמנים עברו את ההשפלה הזו לפניו, לא מנקה אותו מאחריות. גם בעתות לחץ, מאמן ברמתו נדרש לקחת החלטות אמיצות. אתה לא יכול להעיף את עטר כי יש לו חוזה? תעלה אותו ליציע. אתה לא יכול לשחרר את שכטר כי הוא יקר מדי? אל תיתן לו לשחק יותר. אתה לא מאמין בבניון? למה אתה נותן לו בכלל לעלות בהרכב. גם בגבולות הסמכות המאוד מוגבלים שלו, רוני לוי יכול וצריך לעשות יותר.

מילא שרוני לוי טועה מקצועית. הוא בעיקר מאבד מכבודו המקצועי. אם נצמדים למשל הקודם, קשה שלא להיזכר במה שעשה ניר קלינגר במכבי תל אביב, לפני שגם הוא נגרר לשיכרון הכוח של המהלכים שלו. קלינגר הסתכל לשור בעיניים. לפני ששחרר את נמני ובנין, הוא הוריד את מספר 8 הנצחי לפרק זמן ארוך מאוד לספסל. הוא סבל. הוא ידע שבסופו של יום הרעים ינצחו. הוא הבין שמערכת כמו זו של מכבי תל אביב תחת לוני לא יכולה להצליח לאורך זמן. שהאליפות או הגביע הן הבלחות. אבל הוא לפחות נלחם על כבודו המקצועי. הוא עשה את מה שהוא מאמין בו, יהיה גורלו אשר יהיה.

רוני לוי נכנע מהר מדי. איתי שכטר, למשל, לא היה צריך להיות היום באימון מכבי חיפה. שחקן שמשאיר את החברים שלו בעשרה שחקנים בצורה שמזכירה את פלט (ואת מה שעטר עשה ברעננה אבל חמק מעיני השופט) חייב לשלם מחיר כבד. הקו של רוני לוי רק מזמין את האדום הבא. אם רוני לוי לא מבין אחרי ההפסד בקרית שמונה ששחקני מכבי חיפה לא באמת מעוניינים להציל אותו ואין שום סיבה להמשיך לבנות עליהם, הוא משדר שהוא ממתין למאמן הבא שאולי יבוא אחריו ויוציא מהם איזו תקומה רגעית ושקרית.

"אם יפסיד לעכו, רוני לוי עלול לעזוב", נכתב. לא בידיעה על הפועל עכו, אלא בדיווח על מכבי חיפה. ייתכן שאת כל הכתבה ניתן היה לסכם במשפט הזה.