דונלד טראמפ ידע שהקמפיין שלו במפלגה הרפובליקנית, והציטוטים השערורייתים שהוא משחרר מפיו חדשות לבקרים, יהפכו לכותרות בזה אחר זה וישמשו לאורך המרוץ גם את תומכיו וגם את מתנגדיו. הוא לא ידע שהם גם ישמשו כפרומו למשחק כדורגל.
תחנת הטלוויזיה "TV אצטקה", אחת הגדולות במקסיקו כיום, שחררה סרטון מצוין לקראת המפגש הגדול ברוז בול בפסדינה בלילה שבין שבת לראשון, בו ארצות הברית ומקסיקו יתעמתו בקרב אחד וישיר על המקום בגביע הקונפדרציות בקיץ הבא, לאחר שכל אחת מהן זכתה באחד משני טורנירי גביע הזהב האחרונים. בסרטון נראה טראמפ בכמה מנאומיו, כאשר הוא אומר בין היתר: "המדינה שלנו בצרות רציניות", "כשמקסיקו שולחת לכאן את האנשים שלה, היא לא שולחת את הטובים ביותר" ו"אין לנו יותר ניצחונות. החלום האמריקאי מת". במקביל, נראים שחקני ואוהדי מקסיקו ברגעי השיא שלהם, צוהלים ושחקני נבחרת ארצות הברית כשהם מאוכזבים, ברגעים הקשים שלהם.
אליוט טרנר מאתר "פיוז'ן" כתב על הסוגיה: "היריבות הזו היא מראה לכל המתחים הגואים סביב נושא המהגרים ההיספנים. זו מעין מלחמת תרבות. ממש כמו שאמריקה תמיד אימצה ודחתה בו זמנית את המהגרים ההיספנים שרצו להגיע אליה, כך מנהלת הנבחרת יחסים קרים וחמים בו זמנית עם היריבה המקסיקנית. יש פה עניין מרכזי של דעות קדומות. אם אתם מניחים, כמו דונלד טראמפ, שכל המקסיקנים הם פושעים ואז מגיעים למשחק עם התפיסה הזו, כל התנהגות מוזרה של קומץ אוהדים של מקסיקו תוביל אתכם להתפרצות".
ההחלטה של כל הצדדים להשתמש בטראמפ איננה מקרית. במילניום הנוכחי, צעד אחר צעד, הפכה יריבות הכדורגל בין ארצות הברית למקסיקו לאחת הסוערות ביותר בעולם. נכון, זה עדיין לא ברזיל - ארגנטינה, אבל הכיוון בהחלט נכון וככל שהמסורת תתפתח לאורך השנים הבאות, כך תעשה גם היריבות הזו. בשנים האחרונות נדמה שהיריבות עשתה קפיצת מדרגה נוספת אפילו, כאשר טראמפ, שמייצג את הקו הקיצוני נגד ההגירה ההיספנית/מקסיקנית לארצות הברית בימים אלה, רק חימם עוד יותר את הגזרה. כאשר במקסיקו רצו להדליק את הקהל המקומי לקראת המשחק הקרוב, הם פנו לאויב האומה מספר 1. לפחות בפוליטיקה, כי בכדורגל יש להם אויבים לגמרי אחרים.
"היחסים הפוליטיים בין המדינות ייחודיים", כתב ג'ייסון דייויס מ"טרייבל פוטבול", מיליוני מקסיקנים מגיעים למדינה שלנו בחיפוש אחר הזדמנויות, אך נותרים נאמנים למולדתם. זה בולט כשהנבחרות נפגשות והעובדה שבשנים האחרונות יש יותר ויותר משחקים מכריעים, רק מחזקת את היריבות". למעשה, לארצות הברית אין אף יריבות ספורטיבית נוספת עם מדינה אחרת. בייסבול ופוטבול לא מעניינים מספיק את העולם ובכדורסל אין תחרות אמיתית לאורך זמן. היריבויות הספורטיביות בחברה האמריקאית נבנו היסטורית פנימה, בין עיר לעיר והקרב מול מקסיקו, שנולד רק כאשר הכדורגל התחיל לעניין את האמריקאים, הוא יוצא דופן. דייויס מוסיף: "היריבות הזו מעוררת פטריוטיות ולאומיות משני הצדדים. רק בארצות הברית יכול להתקיים משחק שהוא ביתי עבור שתי מדינות שונות. שנאה היא מילה חזקה, אבל במקרה של הנבחרות הללו, היא כנראה גם הנכונה. הן מכבדות זו את זו, אבל שונאות אחת את השנייה מאוד".
המפגשים בין הנבחרות, בעיקר אלה שנערכים בארצות הברית, נוטים להיות מוזרים. בהיעדר נבחרות אחרות ברמה טובה באזור, נפגשות השתיים כמעט בכל שנה בעשור האחרון למשחק "ידידות". המשחקים בשנתיים האחרונות התקיימו באריזונה וטקסס, שם יש ריכוזים גבוהים יחסית של מהגרים ממקסיקו, כך שהאווירה רחוקה מלהיות ביתית עבור האמריקאים. גם למשחק הקרוב, בלוס אנג'לס, צפויים להגיע עשרות אלפי אוהדי "אל טרי", אותם יוביל ארגון "הצבא של פאצ'ו וייה", אותו הקים ב-2011 מהגר בשם סרחיו טריסטן. הארגון, שמתגאה בהיותו פציפיסטי ודורש מחבריו להימנע מכל גילוי של אלימות, מעודד את נבחרת מקסיקו מתוך ארצות הברית.
שוער העבר האמריקאי קייסי קלר, נזכר: "לשחק מול קהל מקסיקני בלוס אנג'לס זה הרבה יותר מפחיד מאשר לשחק מולם באצטקה. שם, אתה יוצא מהמנהרה לאמצע המגרש ומחכים לך 100 אלף איש, וזהו. אתה יודע מה תקבל. לעומת זאת, במפגשים ב-LA היו זורקים עליי מהיציע דברים, יורקים עליי. זה היה ממש מכוער ומה שמדהים זה שלכאורה, זה היה משחק בית".
המפגש הראשון בין הנבחרות היה ב-1934, אז ארצות הברית, שליגת הכדורגל שלה בדיוק נסגרה, היממה את מקסיקו במפגש בודד שנערך באיטליה על העלייה למונדיאל, עם 2:4 מרביעייה של אלדו "באף" דונלי. מאז ועד היום התקיימו בסך הכול 65 מפגשים בין הנבחרות, הרבה יותר ממה שיש לכל אחת מהן מול כל נבחרת אחרת בעולם. היתרון עדיין ברור לטובת המקסיקנים, שניצחו 33 מהמפגשים והפסידו רק 19 (14 נוספים הסתיימו בתיקו), אבל האמריקאים, שבין אותו משחק ב-1934 ל-1980 לא ניצחו באף מפגש, התעוררו מאז המונדיאל שאירחו ב-1994 ונטלו שליטה על היריבות בשנים האחרונות.
בשנות האלפיים, מקסיקו ניצחה רק חמישה מפגשים (שניים מהם היו בגמר הגולד קאפ) וארצות הברית ניצחה 13. הניצחון האמריקאי הגדול ביותר עד היום, זה שהצית באמת את היריבות, היה בשמינית גמר מונדיאל 2002, במשחק בו רפא מארקס החל את תהליך הפיכתו לשחקן הכדורגל השנוא בארצו של הדוד סם, אחרי שנגח בקובי ג'ונס והורחק ב-0:2 של ארצות הברית (שבע שנים אחר כך, בעוד הפסד מקסיקני, מארקס הורחק שוב, הפעם אחרי כניסה חריפה בטים הווארד. המיתוס סביבו רק צמח). "עוד לא השגנו נקמה אמיתית על ההפסד ההוא. כל המשחקים מאז, גם החשובים, היו קטנים יותר. זה הקלאסיקו של הקונקאק"ף", כתב אנריקה גומס בגרסה הספרדית של "פוקס ספורטס".
הקלאסיקו הזה צבר תאוצה גם בעזרת המפגשים במוקדמות המונדיאל. בפברואר 2001, בצעד מפתיע, האמריקאים החליטו לארח את מקסיקו דווקא בקולומבוס, אוהיו. מזג האוויר הקפוא זיכה את המשחק בכינוי "המלחמה הקרה" והאמריקאים ניצחו 0:2 יוקרתי. מאז, בכל ארבע שנים הם חוזרים לאותו אצטדיון למשחק הביתי מול מקסיקו ובכל ארבע שנים הם מנצחים את היריבה השנואה בדיוק באותה תוצאה, 0:2. הסיפור הזה גרם לכך שהאמריקאים אימצו את הכינוי "דוס א סרו", שתיים - אפס, כדי לצחוק על המקסיקנים, ועוד בשפה שלהם. בפעם האחרונה, ב-11 בספטמבר (כן...) 2013, לנדון דונובן כבש את שערו האחרון במדי הנבחרת וכאשר קלינט דמפסי החמיץ פנדל בדקה ה-95 והשאיר את התוצאה על 0:2, היו לא מעט פרצופים מחויכים ביציע.
המשחק בליל שבת יוקרן, לראשונה בהיסטוריית הכדורגל האמריקאי, בלא פחות מ-200 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית, אשר צפויים להיות מלאים כולם עד אפס מקום. כולם רוצים להיות חלק מהדרמה הגדולה הזו, שסיפקה בעבר לא מעט רגעי שיא. כבר ב-1995, אחרי 1:4 אמריקאי בפנדלים ברבע גמר הקופה אמריקה אליו הוזמנו שתי הנבחרות, אמר מאמן הנבחרת סטיב סמפסון: "לנצח ככה את מקסיקו זה משהו שגרם לכל ארצות הברית להרים את הראש. הפסקנו להיות הילד החורג שלהם".
שנתיים לאחר מכן, רמון רמירס בעט במבושיו של אלכסי לאלאס האגדי אחרי עימות בין השניים: "היום היריבות הזו ברמה שונה לגמרי. השחקנים שלנו במקסיקו יודעים שזה משחק של להרוג או להיהרג", אמר רמירס לקראת שבת. ב-2004, הנבחרת האולימפית של ארצות הברית הובסה 4:0 בגוודלחארה ושמעה את הקהל קורא "אוסמה, אוסמה, אוסמה", על שמו של אוסמה בן לאדן, זכר לפיגועי ה-11 בספטמבר ואילו אחרי שמקסיקו חגגה עם 2:4 גדול בגמר הגולד קאפ באותו אצטדיון רוז בול, השוער המפסיד טים הווארד זעם על כך שהטקס התקיים בספרדית וצייץ בטוויטר שזה: "פאקינג דיסקרייס". היריבות גלשה לאחרונה אפילו לרמת הקבוצות והליגות ואחרי שקלוב אמריקה המקסיקנית גברה בגמר ליגת האלופות של הקונקאק"ף על מונטריאול אימפקט מה-MLS, חשבון הטוויטר הרשמי של הליגה המקסיקנית צייץ: "ה-MLS תהיה בחופשה בדצמבר... שוב. אנחנו נוסעים לאליפות העולם לקבוצות".
לעומת זאת, כאשר גרהאם סוזי כבש בפנמה את שער השוויון בתוספת הזמן, שער שהציל את מקסיקו מהדחה במוקדמות המונדיאל ושלח אותה לפלייאוף מול ניו זינלד, הוא הפך לגיבור מקסיקני בן לילה, זכה לכינוי "סן סוזי" ואף קיבל במתנה מרשת טלוויזיה מקסיקנית בקבוק טקילה יוקרתי וסומבררו ענק.
סוזי והסומבררו
כל עוד האמריקאים לא אתגרו את מקסיקו, במשך עשרות שנים, היריבות הזו לא הייתה קיימת, זאת למרות שמהגרים תמיד היו ותמיד יהיו. אלא שכאשר התחרות הלכה והשתפרה על המגרש, גם מקסיקו פתאום החלה להתעניין וחשוב מכך, לחשוש מארצות הברית. לפני שלוש שנים האמריקאים אף השיגו ניצחון חוץ ראשון, בניסיון ה-26 שלהם על אדמת מקסיקו ומאמן "אל טרי" לשעבר, חאבייר אגירה, שהפסיד את אותו משחק במונדיאל בדרום קוריאה, ניסה להסביר מה השתנה: "בעשור האחרון, 30 או 40 אמריקאים משחקים קבוע באירופה. לנו יש רק שניים או שלושה וזה הבדל גדול. השחקנים שלנו לא מתחרים ברמות האלה".
גרנט ווהאל מ"ספורטס אילוסטרייטד" קרא לה: "היריבות הכי חמה בספורט הצפון אמריקאי". הוא הוסיף: "המקסיקנים פשוט איבדו את הביטחון לאורך השנים במפגשים מול השכנה מצפון. המנטליות המנצחת שלהם נעלמה וזה מפחיד אותם". אלא שהפעם, דווקא ארצות הברית מגיעה במצב פחות נוח, אחרי ההפסד הסנסציוני בחצי גמר הגולד קאפ הביתי מול ג'מייקה. לנדון דונובן האגדי כבר הצהיר שלדעתו, אם ארצות הברית מפסידה גם הפעם, יורגן קלינסמן צריך לקחת אחריות ולהתפטר.
באפריל האחרון הנבחרות נפגשו פעמיים תוך שבועיים. אחרי המשחק השני, בריאן שטראוס כתב ב"ספורטס אילוסטרייטד": "65 אלף צופים מילאו כל פינה באצטדיון במשחק ידידות, באמצע השבוע, בין שתי נבחרות שהגיעו בלי רוב השחקנים הטובים שלהן. זה הכוח של ארצות הברית - מקסיקו. זה מפגש שהוא אף פעם לא שגרתי, לא משנה מה הסיטואציה בה הוא מתקיים. הכוח של הענף בארצות הברית עולה והיריבות משתפרת בשל כך. לפני רבע מאה, לא היה קרב בכלל ואילו היום הנוף שונה לחלוטין". לאחר המשחק הראשון מבין אותו צמד משחקים, בו היו ביציעים באריזונה כ-45 אלף מקסיקנים ורק 15 אלף אמריקאים, טען ריאן רוזנבלט מ"SB ניישן" כי "האש שהייתה ביריבות הזו קצת נעלמה, אבל עכשיו היא חזרה במלוא הכוח. זו יריבות שסובבת סביב אינטנסיביות ושנאה, ביציעים כמו על כר הדשא".