למה בחרתי בנושא?
מדהים אותי כל פעם מחדש איך הספורטאי הזה נותן את הכל ברגע האמת. גם בשנה הכביכול חלשה שלו כשכולם אמרו שהוא כבר לא אותו בולט שהיה, הוא מצליח לעשות את תוצאת השנה שלו ב 100 מטר ולנצח. איך הוא עושה את זה?
יוסאין בולט חגג במועדון לונדוני שנקרא "דרמה", מתישהו בשבוע שעבר. הוא בילה בעמדת הדי.ג'יי, הזמין לחבר'ה וודקה בלוודר והרי בקבוקים של דום פריניון. רגע המפתח היה כשהגיע הזמן לשלם את החשבון. חשבון בשווי של 10,000 ליש"ט. ובולט, כמו בולט, תמיד פורח במאני טיים.
הוא עזב את "דרמה" מבלי לשלם.
אופס.
הווינריות של בולט הגיעה הרבה לפני "דרמה" והכניסה לחשבון הבנק שלו הרבה יותר מ-10,000 ליש"ט. הוא בן 29, ובשבע השנים האחרונות הוא שולט במקצועות הספרינט כמו שאף אחד לא עשה מאז הומצא המסלול. מאז 2008, הוא זכה בכל מקצה של 100 ו-200 מטר שנערך באולימפיאדה או אליפות עולם - להוציא את הערב בו פסל בזינוק בדרום קוריאה.
לפני אולימפיאדת 2012 פקפקו בו. הוא ענה.
לפני אליפות העולם האחרונה בבייג'ינג אנשים בחרו את גאטלין כפייבוריט. הוא גיחך.
שנה לא טובה? תוצאות לא מספקות? כשזה חשוב - בולט תמיד הכי ימני בפוטו פיניש. "אני לעולם לא מפקפק בעצמי", אמר לפני התחרות בבייג'ינג, שם חתך את גאטלין עם 9.79 לעומת 9.80 של האמריקאי. האמריקאי, שכל השנה צבר תוצאות טובות יותר משל בולט. אז צבר. ב-200 זה בכלל לא היה קרוב. פייבוריט, הא?
"אני אף פעם לא מודאג בגלל אדם אחד", אמר יוסאין. "אני אף פעם לא מודאג. כשהאליפות מגיעה, כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מופיע. ככל שאני בכושר טוב, אין דאגות". באליפות הזו, כמו בכל תחרות חשובה בה השתתף בולט, ראו כמה היכולת המנטלית שלו עצומה. במיוחד לעומת מתחריו, שפשוט חרבו לעצמם את הערב.
בבלוג של פסיכולוגיית ספורט ניסו להסביר: "הספורטאים הכי ווינרים נהנים מהלחץ. בולט אוהב לחץ. אתלט שנהנה מהלחץ יכול להתמודד עם הדרישות התחרותיות. מרוץ ה-100 מטר סוחב עמו המון לחץ, וזה מה שמבדיל את בולט מהשאר - הוא משגשג בגלל זה".
באוגוסט בבייג'ינג, למשל, ראו על הפנים של גאטלין שזה ייגמר בהפסד. בולט נראה רגוע על גבול הנהנה. ב-BBC הרחיבו על נקודה זו עוד ב-2012. "שתי סצנות, בהפרש שישה שבועות, מספרות את הסיפור", נכתב שם. "במבחנים הג'מייקנים בולט לבש פרצוף רציני ולא עבר את בלייק, שהתחיל כמו למבורגיני וסיים כמו טנק. אבל לפני ריצת ה-100 מטר בלונדון הוא היה מחויך בזמן שכולם עטו פני אבן. הוא היה קליל בכניסה, קליל בחימום, והשמיד את המתחרים כדי לקבוע את התוצאה השנייה בטיבה בהיסטוריה".
"אתה חייב למצוא את הדבר שנותן לך הכי הרבה מוטיבציה. צריך למצוא מטרה", הסביר בולט מה גורם לו להגיע לשיא כשזה חשוב. "עבורי", הוסיף, "המטרה הכי גדולה היא להיות הגדול מכולם".
ואחרי שנים ארוכות של סיפוק-סחורה-במאני-טיים, כולם כבר שמים לב. "הכי חשוב זה לבלוט בטורנירים הגדולים", אמר ביסמארק דו פלאסיס, שחקן הראגבי של נבחרת דרום אפריקה שחטפה סנסציה מארגנטינה באליפות העולם הנוכחית. "תראו את בולט. הוא יכול להיות פצוע לאורך זמן אבל באליפות העולם ובאולימפיאדה הוא ינצח. זה אותו דבר, בכל ספורט".
בולט אוהב את לונדון. שם הבסיס שלו בקיץ. הוא נהנה מהעובדה ששם לא מטרידים אותו בכל אימון. הסנוביזם האנגלי מתיישב איתו בהרמוניה. וכשהוא רוצה רגיעה של ממש, הוא חוזר הביתה, לג'מייקה. לפלייסטיישן עם אחיו למחצה, לדומינו נגד ההורים.
כי שם הכול התחיל.
כבר עשרות שנים מנסים להבין כיצד כל כך הרבה מוסיקה טובה הגיעה דווקא מג'מייקה. מדוע כל כך הרבה אצנים גידלה מדינת האי מהקריביים. ובכן, לא רק מוסיקה ולא רק מהירות. המנטליות גם שוכנת בגן עדן.
בכתבה נהדרת ב"גארדיאן" מספר ריצ'ארד מור את הסיפור של "צ'אמפס", אליפות התיכונים של ג'מייקה, בקינגסטון. הג'מייקנים רק מרחיבים את השליטה בספרינט העולמי, ובשנה שעברה העיתונאי רצה לבדוק מדוע. הוא הגיע לשדה התעופה על שם נורמן מנלי - אף הוא אלוף בתי הספר לשעבר, שתבינו. ואז לאיצטדיון. "הרים כחולים מצד אחד, האוקיאנוס מצד שני", הוא כתב, ובטריבונות טירוף. יותר מ-30 אלף איש היו שם, ולהזכירכם - מדובר באליפות תיכונים. "ילדים, הורים, אימהות עם תינוקות", כתב מור, "והיה שם באזז תמידי, כמו מיליארד ייתושים".
באליפות היו מאמני תיכונים רבים, גם מארצות הברית. "עבור הילדים האלה", אמר למור מאמן אחד, "ריצה זו הדרך החוצה". אל הקבוצות הם בכלל מגיעים יחפים, ומקבלים נעליים. המצטיינים מזכים את ההורים במקרר, אם המזל ממש משחק.
האירוע המרכזי ביום החמישי של התחרויות - 400 מטר. הזרקור האיר על ג'אבון פראנסיס, שבכתבות באי הוגדרו כ"בייבי בולט", "בולט הבא", מה שבא לכם. הכינוי האמיתי שלו דווקא טוב יותר - "איש-חמור". והוא דפק תוצאה שם. "הוא לא התחרה באחרים, הוא התחרה בבולט", כתב מור, והכוונה לשיא של בולט באותו מסלול. פראנסיס, איש חמור, עצר את השעונים על 45.00 - ניפוץ השיא של יוסאין מ-2003. "האיצטדיון התפרץ", תיאר מור. ואז דונקי-מן החל בהצגה שלו. הוא חיקה את בולט, ביצע שכיבות סמיכה על המסלול, וחגג עוד.
ואז הוא התמוטט.
כמה שעות לאחר מכן, בריצת ה-200, הוא נשבר. הוא לא התחרה כמעט עונה שלמה לאחר מכן.
נקודת האור: הוא חתם על חוזה עם "פומה". "אני אריה של פומה, בדיוק כמו בולט", אמר חודשים לאחר ההתפרקות ההיא. ואז סיפר אודות שיחה שלו עם הטוב מכולם. "ענף הריצה הוא לא ענף הוגן", אמר לו בולט. "חינוך טוב - אף אחד לא יכול לקחת לך. את הריצה - אלוהים יכול לקחת".
בולט דיבר מניסיון. באליפות העולם לנוער ב-2002 בולט בן ה-15 היה כל כך מפוחד, נכתב ב-BBC, עד שהוא החל לבכות ואמר להורים שלו שהוא לא רוצה להשתתף במרוץ. שם זיהו את רגע הניצחון באותה תחרות כרגע השינוי. מילד פחדן לגבר ליצן. אחרי כמה שניות של תדהמה מעצמו, בולט החל להצדיע, לחייך, להיות בולט. "זה היה ותמיד יהיה הרגע הגדול בחיי", אמר לא מזמן.
אז אולי דווקא הלחץ הזה, שנוצר בג'מייקה על ידי הקהל המקומי, המסורת והעובדה שאין לך יותר מדי ברירות באי - אולי דווקא זה מה שיוצר את התכונה. ריצ'ארד מור סיפר שיש בג'מייקה שטוענים שאליפות התיכונים עוצמתית מדי, מלחיצה מדי. "הפוקוס על ההישגיות בספורט עלולה לדחוף את הצעירים שלנו אל התהום", כתב הכימאי לאסקלב גרהאם למערכות העיתונים המקומיות. "רוב הצעירים מגיעים מרקע עני, ממשפחות לחוצות ומתקשות. הילדים הצעירים הם לא האשמים. המבוגרים הם האשמים. אלה שרואים את בולט ורוצים ליצור את בולט הבא".
אז בית הגידול יכול לשבור או לעצב. את בולט הוא לא שבר. ולאלה שחוששים מהפתיחה האיטית, הנה עוד הבטחה תוצרת האיש המהיר בעולם. "העונה האחרונה התחילה רעה אבל השתפרה", אמר. "העונה הבאה תהיה טובה מהרגע הראשון". וכשהשיא בריו, ספר השיאים בכוננות.
ואת כל זה עושה בולט, עד כה, בלי שערוריות. בלי סמים, בלי הימורים, בלי פלילים. חוץ מהתחמקות מחשבון בן 10,000 פאונד במועדון "דרמה"? האמת, כדי להיות הוגנים, גם לסיפור שהובא בהתחלה יש המשך.
בבוקר למחרת, במועדון "דרמה" שבלונדון, עובדי הניקיון הופתעו כשדרך יציאת החירום נכנס האיש המהיר בעולם. סליחה ששכחתי לשלם, אמר יוסאין בולט, הגיש כרטיס אשראי וניקה את החוב.
ככה הוא, כנראה. מושלם. נקי. ווינר. ללא רבב. רק פעמיים כשל בחייו - בשתי אליפויות עולם. האחת, כשפסל בדרום קוריאה ב-2011; השנייה, בקיץ הנוכחי בסין. נקמת הסגוויי, זוכרים?