בוידאו: נאום הכניסה להיכל התהילה של פיפן
סקוטי פיפן בן 50. אם נדמה לכם שרק לפני כמה שנים הוא עוד פנטז על קאמבק בליגה הפינית או משהו כזה אתם לא לגמרי טועים, אבל השעון הביולוגי לא מתחשב גם במי שלא כל כך מצא מה לעשות עם עצמו מאז שפרש ממשחק. פיפן הוא אחד הסמול פורוורדים הגדולים בתולדות ה-NBA, אחד השומרים הטובים בתולדות המשחק, הפוינט-פורוורד האולטימטיבי ומספר 2 המושלם ליד השחקן המושלם. ובכל זאת, בזכרון הקולקטיבי נותר משהו לא פתור לגביו, שמבוסס על תחושה שגם בינו לבין עצמו נותר משהו לא פתור.
אבל עדיף להתחיל מהתחלה. פיפן נולד, גדל ושיחק בקולג' זניח בארקנסו. הוא כנראה היה נשאר באמצע שום מקום אלמלא גבה במהלך הקולג' מ-1.85 ל-2.03 מ'. בהכנות לדראפט 87' הוא הרשים מאוד, מה שלא התאים למי שכבר סימן אותו מראש ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר של שיקגו. לקראוס היו הבחירות השמינית והעשירית בדראפט, וכאשר פיפן נבחר חמישי על ידי סיאטל הוא מיהר לבצע טרייד בו נתן לסוניקס חבילה שבמרכזה הבחירה השמינית אולדן פוליניס. כך הוא השיג את פיפן, ובבחירה העשירית השתמש כדי לקחת את הוראס גרנט. במהלך השנים קראוס הוזכר בעיקר בהקשרים שליליים, בין היתר סביב חיכוכים שהיו לו עם מייקל ג'ורדן, אבל כדאי לזכור שבלי המהלכים שלו בדראפט 87' שיקגו הגדולה לא הייתה נוצרת.
בעונת הרוקי פיפן היה מחליף עד למשחק החמישי של הסיבוב הראשון בפלייאוף. במצב של 2:2 מול קליבלנד, במשחק המכריע של הסדרה, המאמן דאג קולינס שלף את הילד שענה במשחק של 24 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. ג'ורדן קלע 39 נקודות במשחק הזה. זו הייתה סדרת הפלייאוף הראשונה שהוא ניצח וכרמז לבאות פיפן היה השחקן השני בחשיבותו במשחק הזה. האתלטיות שלו, מוטת הידיים יוצאת הדופן, אינטליגנציית המשחק והיכולת ליצור בדרכים מגוונות באו לידי ביטוי כבר במשחק הראשון שלו כשחקן חמישייה ב-NBA.
מכאן הכל הלך די חלק. פיפן הפך לשחקן השני בחשיבותו בקבוצה שהלכה והתקרבה לתואר עד שהשיגה אותו שש פעמים, בשני מקבצים של שלוש. הממוצעים שלו נעו סביב ה-20 נקודות, 7 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים ו-2.5 חטיפות למשחק לאורך השנים האלה. יחד עם ג'ורדן הוא יצר צמד שחקני כנף קטלניים בשני צדי הפרקט, שניים שקולעים, מנהלים משחק, מוסרים, שולטים בריבאונד ומנטרלים לחלוטין שחקני כנף יריבים. הוא היה שחקן התקפה מצוין ומגוון, אך עשה לעצמו שם קודם כל כשחקן הגנה יוצא דופן. שמונה שנים רצופות הוא נבחר לחמישיית ההגנה הראשונה, העובדה שבאף אחד מהמקרים הוא לא זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה מעידה בעיקר על תהליך הבחירה ועל ההטיה שלו לטובת סנטרים (שזכו בתואר בשבע משמונה השנים האלה). הוא שמר על שחקנים בכל מיני עמדות ובמשחקי מפתח בפלייאוף היה מנטרל את הכוכב היריב.
כל זה מספיק כדי להפוך את פיפן לשחקן בקנה מידה היסטורי, השחקן השני בחשיבותו באחת השושלות הגדולות בכל הזמנים. אך זה לא הספיק לו. לפיפן היה חשוב להוכיח למפקפקים הרבים, וכנראה גם לעצמו, שהוא יכול להסתדר גם בלי ג'ורדן. המוסכמה הייתה שלעומת הוד אוויריותו, לפיפן לא זורם קרח בדם והוא פגיע למגבלות אנושיות, לכן הוא היה בסיטואציה מושלמת עבורו בה הוא עושה את כל הדברים הגדולים והקטנים במהלך המשחק, אבל יש מישהו אחר שידאג להשתלט על הרגעים המכריעים.
באופן מפתיע, ההזדמנות נקרתה בדרכו לאחר שלוש האליפויות הראשונות, כשג'ורדן החליט לפרוש לראשונה. עונת 93/4 הייתה מפתיעה לטובה עבור קבוצה שאיבדה את השחקן הטוב בעולם, כשפיפן עושה הכל ומוליך את הבולס ל-55 ניצחונות ולמאזן השישי בליגה. הוא סיפק בעונה הזאת שורה סטטיסטית של 22 נקודות באחוזים נהדרים, 8.7 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים ו-2.9 חטיפות, זכה במקום השלישי בהצבעות ה-MVP (היחיד שקיבל קולות משמעותיים ולא היה סנטר) והוכיח שהוא סופרסטאר לכל דבר.
אך מהעונה הזאת זוכרים לו בעיקר רגע אחד. בסיום המשחק השלישי של הסיבוב השני במזרח, כשהניקס ביתרון 0:2 והתוצאה במשחק היא שוויון כשנותרו 1.8 שניות, פיל ג'קסון שרטט תרגיל בו פיפן מוציא את הכדור ומי שמקבל אותו הוא הרוקי טוני קוקוץ', שקלע כמה באזר ביטרים בעונה הזו. פיפן לא אהב את ההחלטה ובסוף ויכוח דרש ממאמנו לצאת מהמשחק. הזן מאסטר נענה, שחקן אחר הוציא את הכדור וקוקוץ' קלע את סל הניצחון. פיפן התחרט על ההחלטה שקיבל והתנצל עליה, אך הרגע הזה נותר כרגע מפתח בקריירה שלו.
ניתן לקשור את ההחלטה של פיפן לכל מיני גורמים ואי אפשר להיכנס לראש שלו, אבל קשה שלא להניח שמחשבה מרכזית אחת הנחתה אותו: למייקל זה לא היה קורה. פיל ג'קסון לא היה משרטט תרגיל למישהו אחר, וגם אם כן ג'ורדן היה לוקח את הזריקה הזאת, לא חשוב איך. אולי הוא היה משנה למאמן שלו התרגיל כפי שלברון עשה לדיוויד בלאט, פרקטיקה שלא הייתה זרה גם לכוכבי עבר. זה אולי גם היה הרגע בו פיפן הבין שהזן מאסטר, הגורו המנטאלי הגדול, לא סומך עליו לקחת זריקה גדולה. פיפן יכול היה להיעזר ברגע הזה כדי להבהיר שהוא סופרסטאר מזן אחר, כזה שלא חייב לזרוק את הזריקה האחרונה אם יש שחקן שמתאים יותר לקחת אותה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא מסוגל להיות גם ג'ורדן.
הסיפור הזה כל כך גדול שהוא משכיח את העונה הגדולה של פיפן עד אליו וגם את מה שקרה אחר כך. פיפן היה טוב מאוד במשחק הרביעי אותו שיקגו ניצחה ובשישי סיפק דאנק מהדהד על הראש של פטריק יואינג שנתן לבולס רוח גבית. הניקס ניצחו את הסדרה בשבעה משחקים, אך היא כנראה הוכרעה במשחק החמישי, בו שריקה גבולית מאוד לעבירה של פיפן (לא היו אז עשרות זוויות כמו היום) אפשרה לניקס להפוך את התוצאה בשניות האחרונות. אלמלא השריקה הזאת, מאוד יכול להיות ששיקגו של פיפן הייתה מנצחת את הסדרה ועולה לגמר המזרח בעונה שלא הייתה בה פייבוריטית ברורה. לאחר מה שקרה בפלייאוף הזה, לא מובנת מאליה גם הקלות בה פיפן חזר לתפקיד שלו והמשיך בדיוק מהיכן שהפסיק (עם תוספת של קליעה מבחוץ) כשג'ורדן חזר מהפרישה.
גם לאחר הפרישה השנייה של ג'ורדן, ב-98', הרצון של פיפן להצליח בלעדיו הניע אותו. הוא הצטרף להאקים אולג'וואן וצ'ארלס בארקלי ביוסטון, אבל כל השלושה היו מעבר לשיא, החיבור לא היה מוצלח ולא היה מספיק סביבם. בקיץ, למורת רוחם של אנשי הרוקטס, פיפן דרש טרייד ולבסוף עבר לקבוצה העמוסה בכל טוב של פורטלנד.
הקבוצה הנהדרת הזאת הגיעה לגמר המערב ולמשחק שביעי מול הלייקרס של שאקובי ופיל ג'קסון, בסדרה שלכולם היה ברור שהיא הגמר האמיתי. במשחק השביעי הבלייזרס הובילו ב-15 הפרש במהלך הרבע האחרון לפני שהתפרקו עם יותר מ-7 דקות ללא נקודות. הזן מאסטר שוב הוכיח עליונות מנטאלית, פיפן שוב לא הופיע לרגע המכריע, להזדמנות הכי טובה שהייתה לו לזכות באליפות ללא ג'ורדן.
האם פיפן באמת לא היה בנוי להיות כוכב שמוביל קבוצה ברגעי האמת של משחקים גדולים? אולי הוא פשוט לא קיבל מספיק הזדמנויות לעשות זאת כששיחק לצידו ובצילו של ג'ורדן כל השנים? איך הייתה נראית הקריירה שלו אם היה נבחר לקבוצה בה היה השחקן המוביל? מה שחשוב בשאלות האלה אלו לא התשובות שאין דרך להשיג, אלא התחושה שהן המשיכו להטריד את פיפן עצמו לאורך הקריירה. עם השנים השאלות האלה קיבלו חשיבות פחותה בהערכת הקריירה שלו, כי הזיכרון הקולקטיבי יודע להיות סלחן לאורך זמן עם ספורטאים גדולים. עכשיו, כשהוא כבר בן 50, קל יותר להתמקד בתמונה הגדולה: את פיפן ראוי לזכור כשחקן המשנה המושלם, שכנראה היה יכול גם להיות שחקן ראשי טוב מאוד, אבל מצא את עצמו בסיטואציה שמקסמה את היכולות שלו בתוך קבוצה היסטורית.