למה בחרתי בנושא?
הסטטוס של ספורטאי אולימפי בישראל הוא נושא מאוד רגיש ומדאיג. מדוע עד עכשיו לספורטאי אולימפי אין תנאים סוציאלים, דבר שהיה יכול לעזור להרבה ספורטאי עבר ולבנות קרקע מוצקה ואיתנה לספורטאי העתיד?
"הרווחתי 1,200 דולר לשעתיים של עבודה וגם, עשיתי משהו שאני אוהבת. באף אחת משלוש האולימפיאדות שהשתתפתי בהן לא חוויתי התרגשות כזו, כמו בערב אחד של עבודה". בתחילת החודש, בכתבה נרחבת ב"ספורטס אילוסטרייטד", לקראת יציאת האוטוביוגרפיה שלה בימים הקרובים, סוזי פייבור המילטון החליטה להיחשף. כבר בדצמבר 2012 היא הודתה בפני האתר האמריקאי "The Smoking Gun" כי היא עובדת כזונת צמרת בלאס וגאס, אולם עד היום, לא הציגה את הסיפור שלה.
הכתבה על פייבור המילטון עוררה סערה גדולה בארצות הברית. בגיל 47 ואחרי שנטלה חלק בריצות למרחקים בינוניים בברצלונה 92', אטלנטה 96' וסידני 00', איש לא האמין לאן פייבור המילטון הגיעה. "היא הייתה יפהפייה אמריקאית קלאסית, סלב מהמיינסטרים הרגיל", נכתב עליה ב"ניו יורק פוסט". הרצה, שהסבירה את המעבר החד שלה מהמסלול למכוני הליווי בשלל דברים, כמו השפעות התרופות נגד הדיכאון שנטלה או ההפרעה הדו-קוטבית ממנה היא סובלת, הפרעה שלא אובחנה כרוי על ידי הרופאים, לא היססה, כפי שאפשר לראות בציטוט שלה בתחילת הכתבה, להציג את שני הגורמים המרכזיים שהובילו אותה ל"קריירה" החדשה: כסף, וריגוש.
המשפט המפורסם אומר ש"כל ספורטאי מת פעמיים, הפעם הראשונה היא ביום בו הוא פורש" ואכן, ספורטאים אולימפיים רבים, כפי שמיד נראה, מתקשים למצוא את מקומם בעולם אחרי שהם מסיימים את הקריירה המתישה שלהם ואם הם אינם זוכים לתמיכה המתאימה, כלכלית ורגשית, החיפוש אחר החיים "השניים" הופך למסובך במיוחד. מה עושים בישראל בנידון?
לפני כשלוש שנים, זמן קצר לאחר אולימפיאדת לונדון, נצפה רץ המרתון הישראלי היילה סטאין עובד כמאבטח במשחק כדורסל באולם בראשון לציון, מה שגרם לסוג של סערה מקומית. לאחר מכן, סטאין, שייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות ואף סיים במקום ה-20 המצוין באתונה 04', עבד גם במלון וכעובד קבלן ברשת ACE והוא עדיין מתקשה למצוא משרה קבועה ויציבה. מקרה זכור אחר היה של ניקי פאלי, סגן אלוף העולם לנוער לשעבר, שמצא את עצמו אחרי פציעה קשה כשהוא עובד כמוכר סנדוויצ'ים. במסיבת עיתונאים לקראת פתיחת אליפות ישראל ב-2013, הוא התפרץ: "אני חי מ-1,500 שקל בחודש. איפה איגוד האתלטיקה, שאמור לעמוד מאחורינו?".
אלא שסטאין ופאלי לא לבד. הספורטאים האולימפיים בישראל אולי נוטים לחשוב שהסטטוס שלהם כאן בעייתי יותר בשל היעדר תמיכה, במהלך ואחרי הקריירה, אולם המצב לא שונה במקומות רבים בעולם. ב"ביזנס אינסיידר" בחנו לפני כמה שנים מה עושים ספורטאים אולימפיים למחייתם תוך כדי הקריירה על מנת להרוויח כמה גרושים: "למרות שאימונים לקראת אולימפיאדה הם עבודה במשרה מלאה, רבים מהספורטאים חייבים עוד עבודה, כי הוועד האולימפי הבינלאומי לא משלם להם כלום". לחלק מהספורטאים שהובאו בכתבה יש עבודות צפויות יותר, כמו אימון דור העתיד וכו', אולם אפשר למצוא שם גם את הסייף רייס אימבודן, שעובד כדי ג'יי, טריאתלטית שעובדת כרואת חשבון, ג'ודוקא מהונג קונג שעובד ככבאי, מרתוניסט נורבגי המתפקד כשרת בית ספר, מרים משקולות בריטי שעובד על משאית זבל, מתאגרף אוסטרלי שעובד כשרברב, זורק דיסקוס אמריקאי שעובד כפועל בניין וקיאקיסט ארגנטינאי שעובד כשף. בקיצור, לא רק אצלנו.
טיילר ג'ול, שהתחרה בסנובורד בשתי אולימפיאדות חורף, סיפר: "בפעם אחרת הובא המקרה של טיילר ג'ואל, שהתחרה בסנובורד בשתי אולימפיאדות חורף: "מכרתי נקניקים ביריד באלבקרקי, ניו מקסיקו במשך כמה שנים ועבדתי גם במסלול גולף, בהום דיפו ובבנייה. אני מתאמן חמש שעות ביום, כך שקשה להחזיק עבודה במשרה מלאה. אני לא תמיד יודע איך אשלם שכר דירה".
כמובן שהספורטאים הבכירים יותר, באופן טבעי, זוכים גם לתנאים קצת יותר נוחים. כך למשל, מדליסט הזהב היחיד של ישראל, גל פרידמן, אמר לצורך כתבה זו: "במהלך הקריירה זכיתי לתנאים טובים ולמימון כמעט מלא של התכנית המקצועית, כולל הציוד. רמת ההשקעה היא יחסית גבוהה מאוד וטובה ויש את כל התנאים להצליח. כמובן שיש מדינות שמשקיעות יותר, אבל יחסית, אנחנו מהמדינות הטובות". יחד עם זאת, פרידמן הוסיף: "מרגע הפרישה, לא קיבלתי כלום".
נקודת הפרישה היא כאמור נקודה מעניינת, שכן שם מתחולל שינוי בולט בסטטוס של הספורטאי האולימפי, גם בישראל, כפי שאפשר ללמוד מדבריו של פרידמן. רק בשבוע שעבר סיפר ריאן לוכטה, כוכב השחייה האמריקאי, כי חברו הטוב ויריבו מייקל פלפס חייב לו 1,000 דולר, לאחר שהשניים התערבו עם תום אולימפיאדת לונדון שפלפס עוד יחזור מהפרישה אל הבריכה. אפילו אגדה אולימפית כמו מייקל פלפס גילה שבהיעדר אתגרים או כיוון ברור, החיים מחוץ לספורט יכולים להיות לא פשוטים.
מי שמנסה לעזור במציאת אתגרים כאלו הוא אריק זאבי. אחד הספורטאים האולימפיים הגדולים בתולדות ישראל, מדליסט הארד מאתונה 04', מציג את שני הצדדים של המטבע: "המקום שהספורט מקבל בארץ הוא מאוד שולי. הקהל אוהב את הספורטאים הישראלים, אין לו אנטי נגדם ויש רצון טוב, אבל אין לזה מקום אמיתי בסדר העדיפויות. מאמן לא נחשב כעבודה מבחינת משרד העבודה והאוריינטציה הספורטיבית כולה היא חובבנית. כל היחס לספורט בארץ, למרות שהוא משתנה קצת, הוא בעייתי. היום יש קצת יותר ספונסרים, אבל ההתייחסות עדיין לא כמו שצריך וזה משליך על הכול. הוועד האולימפי והמדינה לא צריכים לדאוג לכל ספורטאי שפורש וללוות אותו לכל החיים, אבל אפשר למצוא דרך בה ספורטאים מסוימים ייכנסו בחזרה למערכת. הבעיה היא שהמערכת לא מסודרת ולא מתגמלת, אז אין לאן להכניס אותם. לאן היו יכולים להכניס אותי במערכת הזו?".
זאבי ממשיך: "הדוגמה של מיכאל קלגנוב, שעזב לאחרונה את ישראל, היא טובה. מצד אחד, איך אפשר שלא להשאיר אותו פה, אבל מצד שני, למה שישאירו אותו? לאיזה ארגון אפשר להכניס אותו פה? האיגוד בקושי שורד והוא גם לא ממש רצה להיות מאמן. בשביל זה הקמתי את העמותה שלי, כדי שאנשים שמצטיינים באימון יתפרנסו, בלי לעשות חוגים וקייטנות. אפשר גם להכניס אותם למערכת הבית ספרית, יש שם תקנים למורים לספורט ולספורטאים אולימפיים יש יתרון. לא צריך לדאוג פרטנית לכל ספורטאי שפורש, אלא לייצר נפח, לפנות מקום לספורט ואז הכול יראה טוב יותר".
יש כאלה שמנסים להסתדר גם בעצמם. ניק סימונדס, שייצג את ארצות הברית במרחקים הבינוניים בשתי האולימפיאדות האחרונות, מחזיק בתואר בביוכימיה מאוניברסיטת ווילמאט באורגון ונחשב לאחד הלוחמים הגדולים ביותר בקרב הספורטאים האולימפיים האמריקאים בחוקים, שמונעים מאתלטים לשווק את עצמם ולהרוויח כסף. ב-2012, סימונדס הציע לצייר קעקוע זמני על כתף שמאל שלו עם שמו של הספונסר שיעניק לו הכי הרבה כסף. הוא הרוויח כך 11 אלף דולר מחברה ממילווקי. כאשר הגיע לאולימפיאדת לונדון באותה שנה ונדרש לכסות את הקעקוע, הסיפור רק משך עוד תשומת לב והביא לו מפרסמים נוספים.
בכתבה אחרת ב"ביזנס אינסיידר" כתב אדם טיילור: "יש הרבה סיבות טובות להיות ספורטאי אולימפי, אבל כסף היא לא אחת מהן. הוועד האולימפי הבינלאומי מרוויח מיליונים בכל שנה והספורטאים לא רואים כלום מזה, לא משנה אם הם זוכים בזהב או מגיעים אחרונים. הם כן מקבלים את כספם מבונוסים של הוועד האולימפי האמריקאי, אבל גם הבונוסים האלה לא השתנו כבר שנים, שווים היום פחות מאשר בעבר וקטנים יותר ממה שמעניקים במדינות אחרות. יש כמובן את נושא הספונסרים. ריאן לוכטה מרוויח שני מיליון דולר בשנה מהם, אבל הכסף הזה מגיע רק למי שמפורסם או מנצח ורוב הספורטאים לא כאלה".
אחרי אולימפיאדת החורף האחרונה בסוצ'י, ב"יאהו" פורסמה כתבה תחת השם "האתגר הגדול ביותר של ספורטאים אולימפיים: למצוא משהו אחר לעשות". נכתב שם כי הוועד האולימפי האמריקאי הקים תכנית מיוחדת, במטרה לעזור לספורטאים אולימפיים למצוא את עצמם כאשר התחרויות נגמרות. התכנית עובדת בשיתוף פעולה עם סוכנות כוח אדם גדולה ומנסה לארגן לספורטאים משרות שיהלמו את כישוריהם ומעמדם. כמחצית מהספורטאים האולימפיים האמריקאים משתתפים באולימפיאדה רק פעם אחת, כך שרבים מהם זקוקים להכוונה מחדש. המצב, מן הסתם, לא שונה במדינות אחרות וכך גם בישראל.
"זה לא קל", אמר באותה כתבה גולש המזחלות סטיב מסלר, "כשאתה ספורטאי, יש סביבך צוות ופתאום, אחרי הפרישה, הכול נעלם, התמיכה נפסקת, הביטוח הרפואי נפסק, הזהות שלך נעלמת. לא נותנים מספיק דגש לזה. כולם שואלים אותי מה אני עושה היום ואני פשוט עונה 'אני מובטל'. רק מי שמבין שהעולם לא סובב סביבו יותר, יכול לצאת מהמצב הזה".
מן הוועד האולימפי בישראל נמסר בתגובה:
"הוועד האולימפי בישראל מעניק לספורטאים חברי הסגל האולימפי בדרך למשחקים האולימפיים מעטפת מקצועית מלאה, מעטפת רפואית, מעטפת מנטלית ומעטפת כלכלית. הספורטאים מקבלים מלגות חודשיות קבועות על בסיס הישגיהם ותמריצים על זכייה במדליות באליפויות עולם ואליפויות אירופה. מדובר בסכום כולל של כ-350 אלף שקלים מדי חודש. בנוסף, מעניק הוועד האולימפי בישראל לכל הספורטאים שייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים מלגת לימודים אוניברסיטאים לשלוש שנים ומסייע לספורטאים בגיוס חסויות אישיות בדרך לריו.
כיום, 35 ספורטאים חברי הסגל האולימפי, נהנים מחסויות אישיות, המעניקות להם הכנסה חודשית קבועה, כזו המאפשרת להם להתמקד בעשייה הספורטיבית ללא דאגה. בפרויקט זה מעורבות 25 חברות עסקיות. זהו פרויקט דגל עבורנו, מושקעים בו מאמצים רבים ואנו פועלים להרחיבו.
אנחנו ערים לחשיבות היום שאחרי ופועלים במישורים שונים כדי להקל על הספורטאים ברגעי המעבר מחיים ספורטיביים לחיים בסיום הקריירה הספורטיבית. הוועד האולימפי בישראל עומד להשיק תוכנית ל'יום שאחרי', שתטפל בכל ההיבטים הקשורים בפרישה כמו: השכלה, תעסוקה ואפשרויות מקצועיות רלוונטיות למקצוע הספורט בו עסק הספורטאי. נציין כי אנו רואים בהעסקת ספורטאי עבר חשיבות מרובה ופועלים לכך שכל גופי הספורט בישראל ייעזרו בנסיונם רב השנים של הספורטאים האולימפיים".