מהזוף להתחלה: החיבור של דינו זוף לנאפולי

דינו זוף מזוהה מאוד עם יובנטוס. 11 שנים, שש אליפויות איטליה, שני גביעי איטליה, גביע אופ"א ושתי הופעות בגמר גביע האלופות יש לו במדי הגברת הזקנה. בשלושה מונדיאלים הוא עמד בשער סקוואדרה אזורה כנציג יובה, ובגיל 40 הניף כקפטן את גביע העולם ב-1982 – שחקן המבוגר ביותר אי פעם שזוכה לעשות זאת. אולי מעל הכול, היו לו 330 הופעות רצופות בליגה. ב-11 עונותיו, הוא מעולם לא היה פצוע, אף פעם לא הושעה. תמיד היה בהרכב והעניק כוח ובטחון לחבריו, במיוחד לגאטאנו שיראה, הבלם ההוגן והאלגנטי שידע המשחק.

כה חזק הזיהוי עם יובה, שמעטים מחוץ לאיטליה כלל מודעים לעובדה כי הוא הגיע לטורינו רק בגיל 30. עוד לפני כן, היתה לו קריירה ענפה ומפוארת, ושיאה בחמש שנים מרתקות בנאפולי. עבור האוהדים מלאי התשוקה בעיר הדרומית, היה זוף הדמות הנערצת ביותר. הם היו מוכנים לנשק את האדמה עליה דרך, והכוכב מצדו היה מאוהב ביציעים. "נאפולי מילאה אותי באושר", הוא נוהג לומר. הניצוץ היה שם מהרגע הראשון, וגם היום, כאשר מזכירים את שמו של זוף בנאפולי, חובבי הכדורגל הוותיקים עשויים להזיל דמעה של נוסטלגיה. מבחינתם, זוף היה ונשאר האגדה שלהם, לא של יובנטוס.

לו הכול היה מתחיל לפי החלומות של זוף עצמו, דרכו היתה מתפתחת אחרת לגמרי. הוא נולד בזמן מלחמת העולם השניה בעיירה קטנה באיזור פריאולי ההררי בצפון מזרח איטליה, עזר לאביו לרעות פרות ואהד כנער את יובנטוס וחלם להיות שוער. היתה רק בעיה אחת – דינו הקטן, תרתי משמע, היה נמוך מדי. בגיל 14 גובהו היה רק 160 סנטימטרים, וגם כישרון טבעי לא שכנע את הצוות המקצועי של הגברת הזקנה כאשר זוף הגיע למבחנים. זוף נסע גם למבדקים באינטר, אותה אימן ג'וזפה מיאצה האגדי, ונדחה על הסף. לכן הבין דינו שיהיה לו קשה מאוד לפלס את דרכו בכדורגל, וכבר בגיל 15 החל לעבוד כעוזר מכונאי במוסך כדי להתפרנס.

רק סבתו סירבה לתת לו לוותר על החלום. היא דרשה מהנכד לאכול שמונה ביצים כל יום כדי שיגבה. לא ברור אם זה באמת היה המתכון המנצח, אך המטרה הושגה. זוף צמח ליותר מ-180 סנטימטרים, ובגיל 19 התקבל סוף סוף לאודינזה, הקבוצה הבכירה ממחוז הולדתו. משחק החוץ הראשון מול יובנטוס היה סמלי במיוחד – שתי הקבוצות הגיעו עם המדים הראשונים, פסי שחור-לבן, והוחלט שהגברת הזקנה תופיע בחולצות החוץ השחורות. אלא שהיתה כאן בעיה, כי זוף שיחק תמיד בחולצה שחורה בעצמו. כדי למנוע בלבול, העניק לו שוער המשנה של המארחת, ג'וזפה גספארי, את האפודה שלו. וכך, במשחק הראשון בחייו נגד יובה לבש זוף את המדים שלה.

אחרי שנתיים באודינזה באו ארבע עונות במאנטובה, שהיתה אז קבוצה מכובדת בליגה הבכירה. זוף היה נהדר, והתסכול היה גדול כאשר מאמן הנבחרת אדמונדו פאברי לא כלל אותו בסגל למונדיאל ב-1966. לדעתו של השוער, ההחלטה היתה לא מקצועית מהסיבות ההפוכות – פאברי היה מזוהה עם מאנטובה, ולא רצה שיאשימו אותו בהעדפת שחקני מועדונו האהוב. במשחקו האחרון בקבוצה, במחזור הנעילה בעונת 1966/67, הוא העניק במו ידיו אליפות ליובנטוס. אינטר הגדולה של המאמן הלניו הררה באה להתארח במאנטובה כשהיא מובילה את הטבלה ביתרון נקודה על פני יריבתה המושבעת, נתקלה ביכולת פנומנלית של זוף בין הקורות, הפסידה 1:0, והגברת הזקנה חגגה סקודטו.

זה היה הרגע בו החליטה אינטר שהיא חייבת להחתים את זוף, ויהי מה. גם מילאן חשקה בשוער הצעיר, ובין השתיים התפתח מאבק מר על החתמתו בקיץ 1967. לפי עדותו של הכוכב עצמו, הרוסונרי אף הגיעו לסיכום עקרוני עם מאנטובה, אבל נשיא אינטר אנג'לו מוראטי סירב לוותר, והעסק נגרר עד היום האחרון של חלון ההעברות, בו התרחשה דרמה ביזארית וחסרת תקדים.

זה יישמע מוזר בעידן הנוכחי, אבל באותם ימים נהגו ראשי המועדונים לסגור את העסקאות במלון גאליה במילאנו. כל הנשיאים התכנסו שם לקראת סגירת השוק, וניהלו משא ומתן זה עם זה. אנשי מילאן ואינטר התחרו על זוף, וההצעה האחרונה שהוגשה למאנטובה עמדה על 100 מיליון לירטות. נאפולי לא היתה לכאורה בתמונה, אבל מאמנה ברונו פזאולה היה נחוש להביא את השוער לקבוצתו. בשעות הלילה ממש, הופיע אלברטו ג'ובאניני, עורך העיתון שבבעלות נשיא נאפולי ג'ואקינו לאורו, התחזה לבוס שלו בעידוד פזאולה, והגיש ללא ידיעתו הצעה של 120 מיליון לירטות. מאנטובה קיבלה אותה, לאורו עודכן רק בדיעבד, וזוף מצא את עצמו לתדהמתו המוחלטת בדרך דרומה. שתי המילאנזיות נותרו בידיים ריקות.

על פניו, זוף המופנם לא התאים בשום אופן לקהל המשוגע של נאפולי. הוא היה האדם הצנוע והמאופק ביותר בכדורגל האיטלקי, שתקן שלא הוציא מילה מפיו. "אני איכר, איש של עבודה, לא מדבר הרבה", הוא הסביר לאלה שניסו לדובב אותו. לקראת המשחק הראשון באצטדיון סן פאולו, מול אינדפנדיינטה הארגנטינית, הסביר לו המאמן כי יש לעשות סיבוב מתחת ליציעים ולשלהב את האוהדים. זוף הרגיש נבוך – הוא לא היה רגיל להתנהג כך. ואולם, הוא התגבר על הרתיעה, ניגש לקהל, והרגיש לפתע צמרמורת בכל הגוף. התחושה הזו ליוותה אותו במשך כל חמש השנים הבאות. האדם הכי "צפוני" באיטליה הפך ל"דרומי" בלב ובנשמה.

בנאפולי נבנתה אז קבוצה נהדרת, עם כוכב מילאן לשעבר ז'וזה אלטפיני, כוכב יובנטוס לשעבר עומר סיבורי, והאליל המקומי הבלתי מעורער אנטוניו יוליאנו, פליימייקר מחונן שהיה גדול הקשרים של המועדון בכל הזמנים עד להגעתו של דייגו מראדונה. בעונת הבכורה של זוף, סיימו התכולים במקום השני, והשוער ספג 24 פעמים בלבד ב-30 משחקים. במקביל הוא ערך, סוף כל סוף, גם הופעת בכורה בנבחרת, והיה זה סמלי ביותר שהיא התקיימה באצטדיונו הביתי, ברבע גמר יורו 68' שהיה אז חלק מהמוקדמות. האיטלקים הפסידו 3:2 בבולגריה במשחק הראשון, וזוף קיבל את הצ'אנס בגומלין בנאפולי. הוא נעל את השער לעיני היציעים המלאים שתמכו בו, סקוואדרה אזורה ניצחה 0:2, והמשיכה לזכייה בתואר. גם התיקו המאופס מול ברית המועצות בחצי הגמר, אחריו "ניצחה" איטליה בהטלת מטבע, התקיים בסן פאולו הרועש.

זוף התמסר כולו לנאפולי, והעיתונאים שליוו את הקבוצה מספרים כי נשאר זמן רב אחרי כולם באימונים כי התקשה לעזוב את הדשא. אוהדיו זעמו כאשר סופסל במונדיאל 70' לטובת יריבו הגדול אנריקו אלברטוזי, דמות ססגונית וראוותנית הרבה יותר, אבל זוף התגבר על האכזבה ופתח את עונת 70/71' עם שיא מועדון של 590 דקות ללא ספיגה. בסך הכול, הוא הוציא רק 19 כדורים מהרשת, בעוד נאפולי מסיימת שלישית.

אלא שבעונת 71/72' נקלעה הקבוצה למשבר כלכלי ומקצועי, ניצחה שישה משחקים בלבד וצנחה למרכז הטבלה. זו היתה תקופה חסרת מזל גם לזוף, שנתקל בבור במהלך אימון, נפצע בפעם הראשונה והאחרונה בקריירה, ובילה מספר שבועות בגבס בשלהי העונה. כך נעצר רצף המשחקים שלו בהרכב נאפולי על 151, אם כי הוא שב אל בין הקורות בשני המשחקים האחרונים.

הוא עוד לא ידע זאת, אבל היו אלה גם שני משחקיו האחרונים במדי נאפולי. המועדון ידע שהוא חייב למכור את הכוכב הגדול כדי להחזיק את הראש מעל המים, ויובנטוס קפצה על המציאה. אפשר היה לצפות, אולי, כי השוער יהיה מאושר מהמהלך לאור חיבתו לגברת הזקנה בילדותו, אך המציאות היתה הפוכה. העסקה נכפתה עליו בניגוד לרצונו. במבט לאחור, אין לו על מה להצטער מבחינה מקצועית. עד גיל 30 לא היה לו אף תואר, ואילו ביובה הוא זכה להכרה כאחד מגדולי השוערים בכל הזמנים, שמר על רשת נקיה במשך 1,142 דקות בנבחרת, שיחק בגמר גביע האלופות כבר בעונתו הראשונה בטורינו, והתחבר באופן מושלם למסורת של המועדון המעוטר באיטליה. ובכל זאת, הלב שלו נשאר בדרום.

בעונת 1974/75 ניהלו יובנטוס ונאפולי מאבק ישיר ורווי יצרים על תואר האליפות. שישה מחזורים לסיום אירחה הגברת הזקנה את פרטנופאי, כשהיא ביתרון שתי נקודות. היה זה משחק העונה האולטימטיבי, והמתח היה בשיאו.

בערב לפני ההתמודדות, אירח זוף בביתו את מימו קראטלי, בכיר עיתונאי נאפולי. "מה שלום החברים שלי?", התעניין השוער. "יש לך 80 אלף חברים אצלנו, על מי מהם אתה שואל?" השיב קראטלי. "זה נכון", אמר זוף בקול שקט ומהורהר, "אתה יודע, כל כך רציתי להישאר בנאפולי. לא עשיתי דבר כדי לעבור ליובה. הם החליטו הכול בשבילי". ואז השתתקו השניים, כפי שזוף כה אהב, שקועים בגעגוע.

למחרת, סיפק השוער הצלה פנומנלית מבעיטה של יוליאנו כאשר התוצאה היתה 1:1 ומנע ניצחון חוץ יקר של נאפולי, שהיה הופך אותה לפייבוריטית לתואר. בדקה ה-88, הבקיע אלטאפיני, שעבר ליובה יחד עם זוף ב-1972, את שער הניצחון, הגברת הזקנה הגדילה את היתרון לארבע נקודות, ובכך הסתיימה הדרמה בצמרת. היה זה זוף במיטבו. סנטימנטים לחוד, ועבודה לחוד.

בשנים האחרונות, הולך ומתחמם הדיון הבלתי נגמר לגבי זהותו של השוער הגדול בתולדות יובנטוס. האם ג'יג'י בופון עקף את זוף? גם לו יש שש אליפויות (ועוד שתיים שנפסלו בדיעבד), גם הוא הפסיד פעמיים בגמר ליגת האלופות, גם הוא אלוף עולם. הדילמה הזו בלתי ניתנת לפתרון, כי איש מהם – לא בופון, ולא זוף – לא יכולים להיות במקום השני. שניהם ראויים לפסגה, ולכן הוויכוח יימשך לנצח. לעומת זאת, מבחינת נאפולי, אין אפילו צל של ספק. זוף יישאר לנצח גדול שועריה בכל הזמנים.