פלויד מייוות'ר ניצח את אנדרה ברטו בשבת בלאס וגאס, עלה ל-0:49 והודיע על פרישה מאגרוף. הוא כבר פרש וחזר בעבר, וגם עכשיו - לא רבים המאמינים שהוא יצליח להישאר מחוץ לזירה. אבל אם הודיע, נכבד את רצונו. בינתיים.
פעם, פעם, מזמן, מזמן כשפלויד מייוות'ר ג'וניור, אז ילד עני שלא כונה "Money", ראה שעון רולקס זהוב ומפוצץ יהלומים, הוא החליט שהוא רוצה אחד.
או כמה.
19 שנה לאחר שנכנס לסבב המקצועני של האגרוף, הוא "פורש", לדבריו, מהמקצוע. 19 שנה בהן הכניס לחשבון העובר ושב שלו, לדבריו, יותר מ-700 מיליון דולר רק מקרבות.
הוא אחד המתאגרפים הכי מבריקים בעשרות השנים האחרונות, והמשעמם שאי פעם דרך בין חבלים. אבל "הוא עשה כסף מכל כרטיס, חולצה, פוסטר, תוכנייה, נקניקייה ובירה שנמכרה", נכתב עליו ב-Yahoo. על הקרב מול מני פאקיאו גרף 250 מיליון דולר, ויותר. יומיים לפני הקרב ה"אחרון" הוא רכש את זכויות היוצרים על הביטוי "מייוות'ר - בלתי מנוצח". 49 קרבות, 49 ניצחונות.
נכון - פלויד אוהב כסף. אבל הרגש היחיד שיותר חזק אצלו מהאהבה לכסף הוא השנאה להפסד. ופלויד כל כך שנא ופחד להפסיד, עד שהוא "עוזב" את העסק מבלי לדעת איך זה מרגיש בכלל.
הוא מגדיר את עצמו כ"טוב אי פעם", וברור שהוא לא. אבל הוא הכי רווחי, הכי חכם, הכי "פורש בשיא" והכי מבין מה הכי חשוב. "המטרה בספורט הזה - להכות ולא לחטוף", אמר. "לא באתי לספורט הזה כדי לקבל מכות. באתי כדי להיות חכם, ולעזוב בראש צלול". עם כל הכבוד למוחמד עלי, מייוות'ר פעל לפי סדר עדיפויות אחר. עלי רקד, בידר, התמודד מול הטובים ביותר - בשיאם. לקח סיכונים, ניצח והפסיד - אבל כבר עשרות שנים שהפרקינסון אוכל אותו. כשחוזרים לסרטונים של הקרבות הגדולים שלו (למשל מול פרייז'ר), והקרבות האחרונים (למשל מול הולמס), רואים עלי פגיע, הרוס, חוטף נזק בלתי הפיך. היום זה אפילו עצוב.
כי עלי אהב את האגרוף ואת האוהדים ואת האקשן. ומייוות'ר? את עצמו. את הכסף. את ה-0 בטור ההפסדים.
העידן הנורא בתולדות האגרוף: דה לה הויה נפרד לשלום
אגדה אחרת, אוסקר דה לה הויה, לא היה עדין בשבת האחרונה. בזמן שמייוות'ר נתן את הטיפול הרגיל - ניצחון ולא יותר מזה - מול ברטו החלש (יחס של פי 19 להפתעה), דה לה הויה צייץ בגנותו של הטוב בעולם.
ל"Yahoo" אמר: "עידן מייוות'ר היה העידן הכי נורא בתולדות הספורט. זה לא היה על גאווה ויוקרה. רק על כסף. לוחמים צריכים לחזור להילחם בתשוקה ובגאווה ולתת לאוהדים מה שמגיע להם לראות".
דה לה הויה לא אוהב את מייוות'ר. דה לה הויה הפסיד למייוות'ר, ב-2007.
אבל דה לה הויה לא היחיד שחושב ככה. מייוות'ר משעמם בזירה, ובשל כך סיים עם אפס הפסדים. לדה לה הויה יש שישה. כך, כמו פלויד, מתנהג מישהו שכל כך שונא להפסיד. הוא לא מחפש את הנוקאאוט, כי אפשר להפסיד ככה. אם אתה מהמר, אתה יכול להפסיד. מייוות'ר, מחוץ לזירה מהמר כבד על משחקי כדורסל ופוטבול, הוא הספורטאי הכי פחות ריסקי בתבל. לאוהדים אולי כאבו העיניים, אבל המספרים - ברייטינג, בחשבון הבנק, במאזן הקריירה ובגליון הרפואי - מראים שפלויד ידע מה הוא עושה.
0:49. ומיד עולה שמו של רוקי מרציאנו. כפי שאמר היסטוריון האגרוף של ESPN, נייג'ל קולינס - זה לא שיא. עבור מרציאנו, שעשה 0:49 בפורטיז ובפיפטיז, זה היה ההישג הכי גדול שנרשם במשקל הכבד. הוא היחיד שהחזיק בחגורת אליפות כבדה ולא הפסיד קרב מימיו. הוא נתן הצגות, עם 43 נוקאאוטים לעומת 26 בלבד של פלויד, שתמיד לחם במשקלים הרבה יותר מצומצמים.
ואם כבר ההשוואה למרציאנו, זה לא רק המספר 49. זו גם החיבה לירוקים. רק כמו שפלויד לארג' בצורה קיצונית מדי, כך מרציאנו דגר על הכסף - כך נכתב ב"ספורטס אילוסטרייטד". הוא היה חוסך איפה שרק אפשר. החברים היו מעירים לו. אבל כמה שאהב את הירוקים. הוא היה מסתובב עם שקים של שטרות. העדיף לקבל תשלום של 2,500 דולר במזומן על פני צ'ק בסכום כפול. הוא היה מאבד צ'קים, נכתב. היה שוכח מהם. אבל בבית יכול היה להחזיק באותו זמן 40 אלף דולר בשטרות של 10. אם רק הטייס שהטיס אותו ערב יום הולדתו ה-46 היה יותר מוסמך. כנראה שחסכו גם שם. והטייס, ב-31 באוגוסט 1969, ריסק את אחד האלופים הגדולים בהיסטוריה לתוך עץ אלון.
מייוות'ר לא אהוב. רחוק מכך. גם בקרבות שלו נגד זרים כפאקיאו, יתרון הביתיות היה שורק לו בוז. הוא הכה נשים, הוא ישב בכלא, הוא אגואיסט וחוצפן ורברבן. הכסף נשפך, אבל על תרומות לצדקה הוא לא חושב, "כי עבדתי קשה בשביל הכסף הזה ואני לא מתכוון לתת אותו בחזרה".
הביקורות מציפות את המדיה. הוא לא דופק נוקאאוטים והוא שמרן והוא בוחר את הקרבות שלו. הוא מחכה עד שדה לה הויה יהיה מעבר לשיא, עד שמוסלי יהיה מעבר לשיא, עד שפאקיאו יהיה מעבר לשיא. אבל הוא ניצח כל אחד מהם וזה לא היה באמת קרוב. הוא כל כך פחד להפסיד, וזה הפך אותו לספורטאי הכי יעיל שאי פעם נעל נעליים, שאי פעם השתמש בכפפות. 19 שנים של שלמות, בספורט יחידני? לא תמצאו היום דוגמה לזה. לאונרד אלרבי, יד ימינו, תהה:
"אתם יכולים לחשוב על עוד אתלט בכל ספורט בעולם שהיה בשיא של הענף שלו במשך 19 שנה? מייקל ג'ורדן, לדעתי, הוא הטוב מכולם. אבל אחרי 19 שנה, האם הוא עדיין היה הכי טוב?". מייוות'ר כן, ובהפרש שבלתי ניתן להסבר.
ואם אכן יעזוב - אף אחד לא באמת מאמין לו - הוא מהבודדים שעזבו בשיא. במיוחד בענף כזה, ענף קשה, רע ומשפיל. ענף שבו לרוב הכוכבים מגורדים מהמזרן עם שפכטל.
מקצועית, מייוות'ר בכושר שיא. הוא חד כפי שהיה לפני 19 שנה. אבל מה שדועך זה מדד הפופולריות. לא אהבה או שנאה - זה לא מעניין את מייוות'ר. אותו מעניינים הרייטינג, הפרסומים, הדינרים. אחרי השיא מול פאקיאו, קשה לו למצוא יריב שיכניס לו סכום משוגע של כסף. היריבים היחידים שעוד משתלמים, מסוכנים מדי עבור המאזן המושלם שלו. וגם הקהל החל לראות את זה. הקרב האחרון, מול ברטו, היה העלוב ביותר מבחינת הכנסות. מייוות'ר עדיין ישלשל לכיסו 32 מיליון דולרים מובטחים, אבל רק כ-500 אלף רכשו את הקרב ב"שלם וצפה", בניגוד ל-4.4 מיליון שהזמינו את מייוות'ר-פאקיאו. אפילו באולם היו יותר מ-2,000 כיסאות ריקים. כי כמה כבר אפשר לשלם כדי לראות תוצאה ידועה מראש?
פלויד חד. הוא ידע מול מי להילחם, ומתי, כדי שההיסטוריה תזכור אותו הכי מושלם שאפשר. בעידן אחר, כפי שטוען קולינס, הוא כנראה לא היה מסיים עם אפס הפסדים.
הוא טוען שהוא הגדול בהיסטוריה. יותר מעלי. יותר משוגר ריי. יותר מכולם. The Best Ever, הוא מכנה את עצמו. "הוא לא מקסם את הפוטנציאל שלו", קולינס מסכם, "אבל הוא מקסם את חשבון הבנק שלו, בהחלט".
הוא לא הגדול מכולם. הוא אולי מגרד את הטופ-10. אבל הוא מבריק, בהגנה שלו בתוך הזירה ובהתנהלות החכמה והפרובוקטיבית מחוץ לה. עובדתית - הוא הספורטאי הכי משעמם שעניין הכי הרבה אנשים. עובדתית - אין אף ספורטאי בכל העולם הזה, ששולט בספורט שלו כמו שפלויד מייוות'ר שולט באגרוף.
"אתה חייב לדעת מתי להפסיק, ועבורי זה הזמן להפסיק", אמר אחרי הניצחון הקליל על ברטו. "אני לא הולך לעשות את זה כשאהיה בן 40. אני עוזב את הענף כשהכול אצלי תקין. אני עדיין חד. אני עדיין צלול. השגתי הכול. אין שום דבר שנותר לי להשיג.
"אני הטוב מכולם".
ברוך שפטרנו. אז מתי הקרב ה-50?
