פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רוצים לנצח? תפסיקו להתנשא, תתחילו ללמוד

        אם נחשוב שהובסנו מול איטליה בגלל רוטציה קצרה או בעקבות החלטות של מאמן, לא השגנו דבר, כי גם באליפות מוצלחת יחסית נחשפו בעיות היסוד של הכדורסל והפער העצום מהצמרת האירופית. איך סוגרים אותו? רמז: מפסיקים ללגלג על פיאנג'יאני ולאסו

        רוצים לנצח? תפסיקו להתנשא, תתחילו ללמוד
        צילום: יהונתן אליהו, עריכה: קובי אליהו

        אליפות העולם ב-1986 זכורה כאחד מרגעי השיא של נבחרת הכדורסל, שהופיעה בטורניר לראשונה בתולדותיה וסיימה במקום השביעי והמכובד, לאחר שגברה בדרך על אורוגוואי, אנגולה, קובה, יוון (שנה לפני שהפכה למעצמה בזכייה באליפות אירופה ב-1987) וקנדה (הרבה לפני שהפכה יצרנית שחקני NBA).

        עניין שקצת פחות אוהבים לזכור כאן הוא ההפסדים שנחלה הנבחרת של צביקה שרף - ובעיקר הפערים: תבוסה ב-37 נקודות לברית המועצות, 29 הפרש מול ספרד המארחת, 15 הפרש מול ברזיל, 22 הפרש לאיטליה ועוד הפסד ב-7 הפרש לאוסטרליה. כבר אז, בימי שיא של הכדורסל הישראלי, בעשור שבו מכבי תל אביב העפילה אחת לשנתיים בממוצע לגמר האירופי, וכשבנבחרת כיכבו שמות כמו מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י ולבאן מרסר, היינו רחוקים קילומטרים רבים מהצמרת האירופית. בדיוק כמו היום.

        גל מקל שחקן נבחרת ישראל (AP)
        מקל (צילום: AP)

        זו הנקודה המתסכלת בהופעה של ישראל באליפות אירופה: לא התבוסות ב-30 הפרש לאיטליה וב-25 הפרש לצרפת, אלא בכך ששוב פספס הענף, על מאמניו ופרשניו, הזדמנות ללמוד ולהפנים באמת את בעיות היסוד שאיתן יש להתמודד. ממחנה הנבחרת עלו טענות על המאמץ של השחקנים, מבחוץ נשמעו תלונות על הרוטציה הקצרה של המאמן או על המנוחה שלה זכו הכוכבים נגד הצרפתים וכולם כאחד מתקשים להבין לאן נעלמה רוח הלחימה.

        טבעי לחפש סיבות לכישלון, אך האמת היא שחבל על המאמץ. אין כאן סיפור. יש לנו שני שחקנים שמשתייכים לרמה הגבוהה ביבשת, אבל לאו דווקא לפסגה (מישהו באמת היה רוצה להתחיל את הקבוצה שלו עם עמרי כספי במקום עם אלסנדרו ג'נטילה, למשל?), עוד אחד שמצטיין רק בצד אחד של המגרש, וזהו בעצם. כדורסלנים איטלקיים מובילים מגיעים מה-NBA, מהיורוליג או מליגה המקומית, שלמרות הירידה ברמתה והדמיון הסגנוני שלה לליגה הישראלית היא עדיין אינטנסיבית ואגרסיבית יותר. לא הייתה כל סיבה להאמין שישראל הקצרצרה והמוגבלת יכולה לגשר על הפער.

        מאמן נבחרת איטליה סימונה פיאנג'יאני (GettyImages , Boris Streubel)
        פיאנג'יאני (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        רגע, בעצם הייתה סיבה להאמין: המאמן. בימים שלפני המשחק המנטרה הייתה שלישראל יש יתרון בעמדה זו. ארז אדלשטיין עשה אחלה עבודה. הוא ראוי להמשיך לתפקידו בעיקר מפני שהנבחרת חזרה למצות את הפוטנציאל שלה – והפוטנציאל הזה אינו גבוה. היא גברה על רוסיה, פינלנד ופולין, ואלו נבחרות שמולן או מול דומותיהן היא התקשתה בשנים האחרונות. הנבחרת שיחקה כדורסל קבוצתי, שמרה לא רע והייתה מחויבת בדרך כלל. אי אפשר לבקש הרבה יותר.

        הבעיה מתחילה כשמייחסים למאמן יכולות מיתיות ובעיקר כשמתנשאים על יריביו. יש נטייה לפרשן הישראלי, וגם למאמן המקומי, ללגלג על המאמנים האירופאים. על הקיבעון, השמרנות, בחירת הזריקות הליברלית והיעדר השליטה בקבוצה. גם כותב שורות אלו מצא עצמו מצייץ במחצית הראשונה דבר לגלוג על מאמן נבחרת איטליה, סימונה פיאנג'יאני. יכול להיות שהאיטלקי הוא מאמן נפלא, יכול להיות שהוא בינוני, ייתכן שסגנון המשחק המינימליסטי של איטליה – פיק אנד רול והיידה לסל – נובע מגאונות וייתכן שהוא נובע מעצלות מחשבתית. רק שפיאנג'יאני זכה בהמון אליפויות איטליה, ביקר בפיינל פור וכנראה הוא יודע דבר או שניים על המשחק. אולי אם נפסיק להתנשא אפילו נלמד ממנו משהו, ממש בטעות.

        ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל (AP)
        ראוי להמשיך. אדלשטיין (צילום: AP)

        זו העובדה העצובה שאנו מדחיקים או מכחישים כשאנו מלגלגים על פיאנג'יאני או על שק החבטות האהוב על פרשני ישראל, אלוף אירופה פאבלו לאסו (עבירה במתכוון שביצעתי לא פחות מאחרים): אנחנו לא כל כך טובים בכדורסל. המאמנים שלנו מצטיינים בצד הכי פחות חשוב של המשחק – בטקטיקה. הם תמיד יספרו לנו איך הם יותר חכמים מהמאמנים האחרים באליפויות אירופה, איך עברו למאצ'אפ זון או בלבלו את היריבה באיזה טריק אחר ואיך המאמן של היריבה שיחק "תרגילים מיושנים".

        וראו זה פלא: יונאס קזלאוסקאס, מאמן ליטא, משחק תרגילים שהיו מקובלים בארץ בשנות ה-80', ובראשם משחק חסימות ותנועה המכונה "פלקס", ולמרות זאת הוביל את ליטא הבינונית לרבע הגמר, שנתיים אחרי שהעפיל איתה לגמר. הוא לא מנסה להמציא שום דבר, ופשוט נהנה מפס ייצור השחקנים הבלתי נגמר של מדינתו הזעירה. המאמנים בישראל, וכל המערכות שקשורות לענף, לוקים בשני מרכיבים חשובים הרבה יותר מטקטיקה, שבלעדיהם אי אפשר להצליח – פיתוח שחקנים והגנה. הכדורסל הישראלי שכח איך מייצרים שחקנים איכותיים, ואם תשאלו את הכוכבים שהוא פיתח לאחרונה – כספי וגל מקל – הם יספרו שעשו זאת למרות המערכת, לא בגללה. הליגה המקומית היא אולי הנרפית ביותר הגנתית מבין הליגות המובילות באירופה (בהנחה שהיא עדיין משתייכת אליהן). שני המרכיבים החיוניים האלו – גידול כשרונות והגנה – מצריכים עבודה קשה, התמדה וחריצות, תכונות שהתרבות הישראלית לא מעודדת. לזכותו של אדלשטיין ייאמר שהוא מיעט להשתמש במהלך אליפות וגם בשנותיו בהפועל תל אביב בקיצורי דרך או בהתחכמויות טקטיות, אבל הוא לא יכול להמציא כישרון היכן שאיננו קיים או להרגיל שחקנים שמגיעים מליגה של חפיף והנחות לשמור כמו חיות.

        אלא שתכף יתחיל החורף החם בהיכל ורובנו נטעה לחשוב שהכדורסל שלנו הוא פארמר, סמית ורוצ'סטי (אופס, הוא באמת משלנו!), ולא כדיר, לימונד ויניב גרין. נמשיך ללגלג על מאמנים כמו לאסו ופיאנג'יאני, ובוודאי לא נחלום ללמוד משהו מהמאמנים האירופאים, אלו שמגדלים כישרונות על ויודעים ללמד את יסודות המשחק הרבה יותר טוב מאתנו. בימים המעטים של חשבון נפש שנותרו עד תחילת העונה, כדאי לזכור שעל מנת לפתור בעיה יש להכיר תחילה בקיומה. מוטב להפסיק לספר לעצמנו סיפורי סבתא. קיבלנו בראש לא בשל חוסר ברצון, אלא מחסור ביכולת. זו לא הייתה בעיה טקטית, אלא חלק מכשל אסטרטגי.

        פאבלו לאסו מאמן ריאל מדריד (מגד גוזני)
        שק חבטות? פאבלו לאסו (צילום: מגד גוזני)