השוער הישראלי הטוב ביותר, למרות גוטמן: גיא חיימוב היציב מכולם

כשמכבי תל אביב עלתה לליגת האלופות כולם דיברו על ערן זהבי ועל כמה זה מגיע לו, אבל הסיפור של גל אלברמן הוא כמעט אותו דבר. אלברמן הוא אולי הקשר הכי משפיע בדורנו, לא רחוק מאותו זהבי, וביקורו הראשון בצ'מפיונס הוא כתר שהישגיו הקודמים ראויים לו.

הבעיה של אלברמן היא שלא מדובר בשחקן מרשים לפי רושם ראשוני. אין לו מאסת שרירים יוצאת דופן, אין לו טאץ' מבריק בכלל. המסירה שלו קצת גמלונית, יש לומר. לעתים רחוקות אפילו נדמה לך שהוא נופל על הדשא תוך כדי מסירה, אבל זו בדיוק החזות המטעה של אלברמן. מדובר באבן יסוד בשתיים מהקבוצות הטובות בישראל בעשורים האחרונים – מכבי תל אביב של גולדהאר ובית"ר של גאידמק. שתיהן קבוצות קשות, סוררות, לא מחונכות, ובשתיהן אלברמן הטביע את אופיו לא פחות מהכוכבים הנוצצים האחרים.

יש לא מעט קווי דמיון בין אלברמן לזהבי, רובם כמובן נוגעים לאופי. מדובר בשני שחקנים שמגיעים אותו דבר לכל משחק. מדובר בשני כוכבים שבאים לכל מחזור כאילו אלו הדקות הראשונות שלהם בבוגרים. האופי החזק, היציב, הנחוש, האירופי. לאלברמן יש מעט יותר משחקי נפל מזהבי, כי הוא עדיין שחקן פחות טוב, אבל לאורך זמן המנטליות של שניהם מנצחת.

תחשבו כמה גיבורים הוחלפו במכבי תל אביב תחת קרויף. ואלברמן הגיע בכלל לפני כן, מתחיל מהמקום הכי נמוך. ועדיין, כל מאמן מכבי חדש מבין שיותר טוב מאלברמן יהיה לו קשה למצוא. כל מאמן שמגיע קולט שמה שלא נוצץ, עדיין זהב.

לא פלא, אגב, שבאירופה השנה אלברמן נמצא בראש טבלת דקות המשחק עם 540, יחד עם הבלם טל בן חיים והשוער חואן פאבלו. לזהבי, עקב פציעה, יש רק 450, אבל אל תהיו בטוחים שהוא יעקוף כל כך מהר את אלברמן בתום שלב הבתים. אחרי הכל, מדובר בשחקן השני בחשיבתו בקבוצה.

ניקולה דריניצ'יץ' היה הרכש הכי קל של מכבי חיפה. להבדיל מעמדות אחרות בהן שחר ורוני לוי ירקו דם עד הרגע האחרון לפני שמצאו חיזוק, הסיפור עם המונטנגרי היה אחר. קצר, חד, קולע. סיכם, חתם, הגיע. במכבי חיפה סיפרו לנו, כהרגלם בקודש, על קשר שכל אירופה רדפה אחריו, על שחקן שהעדיף את הירוק על פני קבוצות גדולות יותר. היום אולי אנו מבינים מעט יותר למה באמת הדברים הסתדרו כך ומדוע השחקן שמכבי חיפה הכי רצתה בשתי העונות האחרונות, נשאר פנוי עבורה כמעט בכל שלב.

נכון, זה לא הוגן לשפוט אף שחקן במכבי חיפה של ימינו. בסיר הלחץ הזה, במועדון הכי חולה מבין הגדולות, גם שחקנים טובים יותר מדרינצ'יץ' נחנקים. אלא שדרינצ'יץ' הוא אולי סמל למדיניות הרכש של מכבי חיפה תחת רוני לוי. מה שעבד בסוף השנה שעברה מוחלף, לא ראוי. המאמן רוצה שחקנים חדשים. אחרים. שחקנים שלו. רק שלו.

שיטת העבודה הזו גרמה לרוני לוי להמר לא מעט. הוא חיכה, וחיכה, וחיכה, וחיכה, ובסוף הלך על שחקן שלא ממש רצה בהתחלה – גליינור פלט. אלה לא רק השמות, זו צורת הבנייה. לוי שרטט את מכבי חיפה מהסוף להתחלה. תחילה ניסה לצקת יסודות, ואחרי זה הביא חומר מסוים לבנות איתו. קודם היתה קבוצה, אחרי זה שחקנים. כוכבים שאמורים להיות מובילים הגיעו ברגע האחרון, בכמויות מעט מוגזמות.

צריך לכבד את לוי על הבחירות שלו וכמובן להמתין לתוצאות האמת בליגה, אבל לא יהיה זה מופרך לומר שלוי לקה כאן, כמו בדברים אחרים, בגבהות לב. הוא באמת האמין שהוא חזק מהבעיות של מכבי חיפה. שהוא יכול לנצח את תהליכי הזמן ההגיוניים והמקובלים בבניית קבוצה. שהוא יכול ללכת עד הסוף עם הבעיות בסגל הקיים. התוצאה, כמעט בכל המקרים, היא פלונטר. המחלות של מכבי חיפה גדולות כנראה גם ממאמן מצוין כמו רוני לוי. ובטח כשהוא טועה.

אליניב ברדה הוא שחקן המפתח השנה בהפועל באר שבע. על פיו, יישק דבר. כמו שיתנהג, כך גם יתנהגו אחרים. כמו שיגיב, כך גם יגיבו אחרים. אין שחקן בהפועל באר שבע שיוכל לבוא בטענות רציניות לדקות המשחק שלו, אם ברדה יגיב למצב הזה כמו שחקן בוגר.

ברדה צריך להחליט עכשיו מה הוא רוצה להיות. הוא יכול להיות לא רק סמל השינוי ההיסטורי במועדון, אלא גם סמל האליפות, אם תהיה כזו. הכוכב שידע לשים את האגו בצד וללמד את כולם שטובת הקבוצה חשובה מהכול. הוא גם יכול להיות סמל ההתפרקות.

זה יהיה חבל, כי לזכותו של ברדה עומדות לא מעט הצלחות. זה יהיה עצוב מאוד אם הזיכרון ההיסטורי מברדה ישתנה בעקבות ההתנהגות הלא אחראית שלו עד כה בזמן שהוא מוחלף העונה.

גיא חיימוב הוא השוער הישראלי הטוב ביותר כיום, אפילו שהמקום בהרכב בנבחרת מובטח למישהו אחר. בדרך כלל משפט כמו הקודם מסודר אחרת, בדרך כלל השוער הראשון של הנבחרת הוא גם השוער הישראלי הטוב ביותר, אבל לא אצלנו. לא אצל גוטמן.

כשגוטמן בחר במרציאנו להיות השוער הראשון של הנבחרת, הוא נעזר בוודאי בשיקולים אחרים: הרוש וחיימוב, האופציות הנוספות, נראו כמו שוערים שאתה כבר יודע מה תקבל מהם. הם כאילו הגיעו לתקרה שלהם. מרציאנו הוא פוטנציאל גדול לעבוד איתו. האופק שלו היה הרבה יותר מעניין.

ההיגיון אמר כבר אז ללכת עם חיימוב. חיימוב התנסה במשחקים בגביע אירופה, חיימוב עבר מאבקי צמרת, חיימוב מגלה יציבות, והכי חשוב – חיימוב משחק בקבוצה רצינית ותחרותית לאורך זמן. גוטמן, משום מה, הסתכל כנראה על התקרה של חיימוב, ובחר להמציא גיבור משלו בנבחרת ישראל. גם בימים בהם נדמה היה שיש לשקול את הורדת מרציאנו לספסל עקב יכולת דלה בקבוצה הקבועה, מאמן הנבחרת התעקש.

עכשיו מצבו של אותו מרציאנו במוסקרון הוא קשה מאוד. הוא הוצא מהסגל בסופ"ש וגוטמן אמור ללהק לשני המשחקים הגורליים שנותרו לו שוער שיהיה שם בשבילו. אם המצב יימשך גוטמן יצטרך לחשוב שוב על כל הנושא, אבל עליו גם לקחת בחשבון לא רק את מספר הדקות של מרציאנו. עליו להודות בטעות – חיימוב הוא עדיין שוער מתפתח. האיכויות שלו משתבחות עם השנים, האופי שלו מתעצם עם העונות והגיל משפר אותו ומעצב אותו כמו שהוא עושה לשוערים טובים באמת בגיל מבוגר.

כל שוער שלא יקבל/קיבל צ'אנס אמיתי במכבי תל אביב – שזה בערך כולם – חייב ללמוד מהמקרה של חיימוב. ובראשם, ברק לוי. מה שנראה מפחיד, יחשל אותך בסופו של דבר להיות הכי טוב בישראל.