ליאור אליהו הוא הרונאלדיניו של הכדורסל הישראלי. לאן שהוא לא הולך, החיוך לא מש מפיו אפילו לא לרגע קט. הוא נטול מניירות לחלוטין ומסביר פנים לכל דכפין. נראה כי הוא מתנהל בתוך ממד אחר של הזמן, חי את החיים בקצב הסמבה: כשהשחקנים חולפים על פני העיתונאים בדרכם לחדר ההלבשה ברצינות תהומית, הוא מגניב הערה צינית ששוברת את הקרח; באימונים שמתנהלים בחרדת קודש הוא מצוי ברגיעה מוחלטת, וממשיך בהרגל המשונה להשליך שלשות באחוזים נהדרים שלעולם לא יבואו לידי ביטוי במשחק עצמו; ליד העליזות המובנית הזאת אפילו דושקו איבנוביץ' האיום נמס, ומקבל את פניו במלון במונפלייה ב"חיבוקים ונשיקות".
ויש את שאלת ה"מה אם", שלעולם תרחף מעל ראשו: מה אם היה מפתח טווח קליעה, ומשדרג את עצמו מוואן טריק פוני לחבילה השלמה בהתקפה? מה אם היה מסתמך פחות על כישרונו הטבעי (העצום), והופך לכדורסלן מהוקצע יותר? מה אם היה עושה גל מקל, ומתייחס לגופו כאל מקדש? האם אין כאן קריירה מוחמצת שיכולה הייתה להתרומם לגבהים שלא הכרנו בכדורסל הישראלי?
בגיל 30 פלוס ארבעה ימים, נראה שגם שאלות המה אם כבר חולפות לידו. פעם היה טרוד בלי סוף בתוויות שהודבקו לו, אך כיום הוא חי בהשלמה מוחלטת עם הדעה הציבורית. רוב חבריו לנבחרת מונעים בידי יצר עמוק כלשהו: כספי, מקל ואוחיון מודים בפה מלא כי באו לתקן את הרושם שהותירו בשלוש האליפויות הקודמת, בהן הודחו בשלב הבתים הראשון; רביב לימונד סוף סוף השתחרר מהצל של יותם הלפרין, ומנסה להראות שהוא ראוי ללא פחות ממנו; יבזורי, דאוסון וגם בר טימור רוצים להותיר חותם במדים הלאומיים;
ליאור אליהו, כך נראה, לא מונחה על ידי דבר פרט לרגשות חיבה טהורים לנבחרת. הוא כבר רשם קמפיין מוצלח עם הנבחרת ב-2007. אחרי שקיבל הצעה מצוינת להארכת חוזה מירושלים, כמעט שאין לו מה להרוויח מהקמפיין הזה. היכולת שהוא מציג כאן לא תקנה לו חוזה עתק באירופה או ב-NBA, אותו הוא ממילא לא מחפש; המנייה שלו בישראל תישאר זהה בלי קשר לביצועים בצרפת. ועדיין הוא בוחר כחול-לבן מדי קיץ.
אם משקללים את כל האלמנטים שקשורים לכדורסל ושמים בצד את הבעיות האישיות שגרמו לו להחמיץ את טורניר ההכנה האחרון לפני היציאה לאליפות, אליהו הגיע ליורובאסקט במצב אידיאלי. לאליפות הקודמת לפני שני קיצים הוא הגיע אחרי התרת החוזה ומלחמת הגרסאות עם מכבי תל אביב, ששאבה ממנו אנרגיות עצומות וגנבה מהפוקוס. הפעם, אדלשטיין קיבל אותו עם ראש צלול ומחשבות נקיות יחסית. העונה המצוינת בירושלים, האליפות, ההכרה כל אלה עשו שירות מצוין למאמן הלאומי, שקיבל את כוכבו במוכנת שיא.
בנבחרת מספרים כי באימון הראשון של אליהו ואוחיון הקיץ "כל שאר השחקנים נראו אחרת והעלו לפתע את הרמה". הנוכחות של אליהו, כך נראה, עושה טוב מסביב. גם כשהוחלט למנות את עומרי כספי לקפטן ולהתעלם מהפז"ם של אליהו לעומתו, לא קמה זעקה. בכל סיטואציה אחרת, המהלך הזה יכול היה לפרוט על נימי נפשו של אליהו ולעורר רחשים בחדר ההלבשה. אך כשאדלשטיין החליט להיענות לבקשתו להיעדר מטורניר ההכנה מסיבות אישיות, נטרפו הקלפים. אליהו שוב הרגיש רצוי ומוערך, ושם את סוגיית הקפטן מאחור.
עיתונאי פולני ששאל את אליהו שאלה תמימה על סוד ההצלחה של הנבחרת אחרי הניצחון על גורטאט וחבריו קיבל תשובה מפתיעה. "באנו לאליפות הזאת הזאת בלי לחץ. הציפיות לא היו גבוהות מדי", אמר, וסביר להניח שבאמירה זו לא ייצג את רוב חבריו לחדר ההלבשה, שנראו מתוחים ומכווני מטרה למן היום הראשון.
רק כשפוגשים חובבי כדורסל זרים מבינים עד כמה סגנון המשחק של אליהו ייחודי. אנחנו, למודי גויאבות, לוקחים את הטריידמרק שלו כמובן מאליו. אבל כשהזריקה עמה הוא מזוהה פוגשת עין זרה, היא שוב ושוב מעוררת קריאות התפעלות. אם ניתן היה למדוד את החיבה לשחקן מסוים על פי רמת הדציבלים ביציעים, אליהו וודאי היה מדורג ראשון בנבחרת, אפילו מעל כספי שמוזכר חדשות לבקרים על ידי הנבחרות היריבות של ישראל בתור האיש שצריך לעצור. "אין איך להתכונן לזה, לא באמת היינו מסוגלים לעצור את הזריקה הזאת", הודה עיתונאי פיני אחרי שאליהו נעץ עוד ועוד גויאבות כפגיונות בליבם של אלפי האוהדים ביציעים.
לאורך השנים אליהו התביית על המהלך הקבוע שלו. למרות שלעתים קרובות זה נראה כמו פשרה שמחפה על החשש מקרבות פיזיים בצבע, במפגש מול מספרי 4 אחרים באליפות מגלים עד כמה שכלל את הזריקה לדרגת אמנות.
אליהו הוא איש מפתח בסגנון המשחק של אדלשטיין, עד שלעתים נראה כאילו התרגילים שהמאמן מטמיע עוצבו במיוחד עבורו. "אנחנו מאושרים שיש לנו שחקן כמוהו. הוא שחקן חשוב מאוד אצלנו בעיקר בגלל היכולת שלו במתפרצות, שם הוא מרגיש הכי בטוח. אנחנו מביאים אותו לאזור הנוחות שלו", אמר אדלשטיין במסיבת העיתונאים שאחרי הניצחון על פינלנד, בו הפורוורד הצטיין עם 22 נקודות, כולל שמונה רצופות עמוק ברבע האחרון.
באליפות הזאת אליהו מגלה יכולות מסירה חדשות. ידענו שיש לו ראיית משחק טובה, ידענו שהוא מסוגל לפטם את חבריו לא מעט, אך תחת השיטה של אדלשטיין, הוא לא מוסר באינסטינקטים, אלא כחלק משיטת המשחק. זה בא לידי ביטוי ב4.3 אסיסטים למשחק, מספר שהיה גדל משמעותית אלמלא מיעוט הדקות במשחק מול פולין, בו מסר אסיסט אחד בלבד.
גם טכניקת המסירה השתפרה פלאים. דושקו איבנוביץ' היה אולי המאמן היחיד עד כה שהצליח לתקוף את החולשות של אליהו, כשהעמיד את אלמדין קיקאנוביץ' שוב ושוב למצבי פוסט אפ עליו. איבנוביץ' מכיר את אליהו מצוין, והתוכנית שלו עבדה חלקית, אבל כשאליהו העביר מסירה קשתית מושלמת לדיאור פישר מקו השלוש, גם הוא תפס את הראש. לא בגלל התחכום, בגלל הטכניקה.
הערב, מול איטליה, יצופו מחדש סימני השאלה סביב אליהו. המצ' אפ האישי שלו יהיה דניאל גלינארי, כוכב NBA מהסוג ששומרים רבים וטובים לפני אליהו לא הצליחו לעצור. גלינארי הוא שחקן המפתח של האיטלקים, וסביר להניח שממילא יש לישראל מעט כלים להגביל אותו.
אם נותר באליהו עדיין הרעב של תחילת הקריירה, עליו להתייחס למצ' אפ הזה כאל משימת חייו. על הנייר יש לו כלים סבירים להתמודדות: הוא ארוך, הוא נייד, וגלינארי לא אמור לתקוף בצורה מיוחדת את החולשות הפיזיות שלו. בשנה האחרונה ההגנה של אליהו נמצאת בגרף עלייה. עכשיו הגיע הזמן לקחת את זה לשלב הבא. בחיוך, כן?
