הידעתם? לפני שנתיים, דניאל דה רידר נבחר לספורטאי הכי סקסי בהולנד.
"כשנבחרתי עשיתי חגיגות בכל העיר", הוא עונה בצחוק, ומוסיף קצת יותר ברצינות: "זה נחמד, זה מחמיא, זה עושה טוב על הלב, לא אשקר".
ועכשיו לכדורגל.
דה רידר היה ילד פלא הולנדי. אבא מקומי, אימא ישראלית, ב-2004 כבר ערך הופעת בכורה בבוגרים של אייאקס. הוא היה באנקר בנבחרות הצעירות, ובגמר היורו U21 של 2007, הוא בישל שלושה שערים בניצחון 1:4 על סרביה. פנקסי הצ'קים נשלפו, ודה רידר יצא למסע שכולל תשע קבוצות ב-11 שנות קריירה - בין היתר קדנציונת בהפועל תל אביב.
כרגע, ואנחנו בספטמבר, הוא עדיין בלי קבוצה. בראיון לוואלה ספורט, הוא מסביר מה קרה ומה יהיה.
"הייתה לי עונה טובה בקאמבור (מהליגה הבכירה בהולנד)", הוא מתחיל בסיפור מדירתו היפה במרכז אמסטרדם, דרך הסקייפ, והוא נראה בדיוק כמו ב-2001; השיער מסורק לאחור, הזקן מתוקתק, הקול בריטון, ואם איכשהו לא יילך עם הכדורגל, מומלץ לו להגר להוליווד לקריירה זוהרת לא פחות. "שיחקתי די הרבה משחקים [23], ולדעתי שיחקתי טוב. בעיתונות המקומית כתבו שאני חוזר לרמה הרגילה שלי, אחרי פריצת הדיסק, בגללה החסרתי שנה שלמה".
"כשהחלמתי", הוא ממשיך, "היו לי הצעות עם כסף טוב אבל ליגות פחות טובות. כסף לא עניין אותי, אמרתי לעצמי שאם אחזור להולנד, אפילו לקבוצה פחות טובה עם פחות כסף, זה יהיה לי טוב - העיקר לחזור לעצמי". הוא שיחק חצי עונה בוולבייק, ועונה בקאמבור.
ובקיץ הנוכחי?
"יש הצעות מכל מני קבוצות. יש לי כרגע שתי הצעות מאמריקה, אחת מרוסיה, יפן וגם בישראל היו גישושים. היה עניין עם וילם II, ופרסמו שהלכתי למבחנים ולא קיבלו אותי. הם הציעו הצעה נמוכה מדי. הצעה לא רצינית לשחקן ברמה שלי".
אז מה זו הרמה הזו? במובן מסוים דה רידר מזכיר את בן שהר. כישרונות גדולים במדינה שלהם, עם קריירה מבטיחה לפניהם ושלל מעברים שכנראה עיכבו את המפץ הגדול. כיום שניהם מחפשים לחזור לגדולה בזירה המקומית.
"אני ריאלי", הוא אומר. "יודע שאני לא בן 20. אבל אני עדיין יכול לשחק ברמה גבוהה יותר מזו ששיחקתי בה בשנה האחרונה".
מה זה ריאלי, ומה הרמה הזו?
"שאנשים יראו את המהירות שלי, את הגולים, את הטאצ' בכדור. כל אחד יגיד משהו אחר. אחד יגיד שזה טוב לטופ של הולנד, ואחד יגיד פחות. אני מרגיש שאני יכול לשחק בכל קבוצה, אבל מבין את מגבלות הגיל, מבין שהייתי צריך להתאושש מהפציעה".
היו בחירות שאתה מצטער עליהן?
"היו בחירות רעות, אבל אתה יכול לדעת את זה רק אחרי שבחרת, מן הסתם. כשהייתי באייאקס, רונלד קומאן אהב אותי. ואז בא דני בלינד, והוא אהב פחות. כשהוא הגיע אני עזבתי, ואולי זה היה מהר מדי. הקהל אהב אותי. עדיין, כשאני הולך ברחוב אנשים ניגשים, מספרים כמה אהבו אותי וכמה רוצים שאחזור".
משם עבר לוויגו, ויורו הצעירות אמור היה לתת את הבוסט. "אחרי הגמר יכולתי ללכת לסלטיק, ווסטהאם, אייאקס או בירמינגהאם סיטי. ארבע הצעות על השולחן. בירמינגהאם סיטי הציעו הכי הרבה כסף, והסוכן שלי אז, מינו ראיולה, אמר לי: 'תסתכל על המספרים'. בירמינגהאם הציעו שלוש שנים, מספרים רציניים, וזה פרמיירליג. זה לא שאתה הולך לקזחסטן. אבל הייתי צריך לחזור לאייאקס, ויכול להיות שזו הייתה טעות".
בבירמינגהאם סיטי הוא פגש את המנג'ר סטיב ברוס, הבחור שחיזר אחריו. הוא שיחק 10 משחקים, ואחרי שברוס עזב, הוא הפסיק לשחק. ברוס עבר לוויגאן, והתאחד שוב עם השחקן שאהב. "הוא תמיד האמין בי", אומר דה רידר. "הייתי בקבוצה עם אנטוניו ולנסיה ואמיל הסקי, והייתה ריצה טובה". דווח אז שארסן ונגר התעניין. אבל גם בוויגאן הפאן נגמר מהר מדי, ברוס עזב לסנדרלנד ודה רידר התקבע מחוץ להרכב.
"ואז הגיעה הפועל תל אביב".
בחלון החורפי של 2009/10 ההולנדי הגיע לישראל. "באתי לכאן לבדוק אם זה מתאים לי, ואיך אני מרגיש. הייתה לי תקופה קשה עם רוברטו מרטינס, ורק רציתי להרגיש בבית".
בהפועל תל אביב הוא נפצע במשחק הליגה הראשון בקרית אליעזר מול מכבי חיפה, ומתיחה גרמה לו להיעדרות של כחודשיים (מתוך ארבעה חודשים בישראל). הוא הופיע ב-14 משחקים, כבש שער דרמטי מאוד נגד בני יהודה ושער נוסף מול אשדוד וזכה עם האדומים בדאבל. וגם זה נגמר.
"הרגשתי בבית בארץ אבל היה לי קשה להתרגל לכדורגל הישראלי. למנטליות. היו לי כמה משחקים טובים אבל ידעתי שאני מסוגל ליותר. זה היה מתסכל. ידעתי שאני מעדיף את אירופה. אני אירופאי, זה מה שיש. אהבתי את ישראל תמיד, ואהבתי אותה יותר כשעזבתי".
וזכיתם באליפות ובגביע.
"כשהגעתי היינו 10 נקודות אחרי חיפה, ובסוף סיימנו עם אליפות. אני בטוח שבכמה משחקים שכן שיחקתי, עזרתי, ואני מבסוט מאוד מהתוצאה הסופית".
מה אתה זוכר מאלי גוטמן?
"הוא מאמן חם. הוא מראה כל הזמן את הרגשות שלו. זה ישראלי. אם ישראלים שמחים, כולם רואים שהם שמחים. אם לא, רואים שלא. זה לפעמים טוב ולפעמים פחות. בגדול, אלי הוא מאמן של שחקנים, וזה טוב".
ערן זהבי קצת השתנה מאז.
"אני לא רואה את הכדורגל הישראלי בלייב, אבל אני עוקב בצ'מפיונס ליג ורואה את התוצאות. כל הכבוד לו על מה שהוא עשה. גם כשאני שיחקתי איתו, ראיתי שהוא קילר. הוא מזכיר לי את קלאס יאן הונטלאר. קלאס יאן הוא שחקן שאם אתה משחק איתו 2 על 2 או 3 על 3, הוא לא שווה. הוא לא יודע לעבור שחקן, אין לו דריבל. אבל אם הוא מגיע לרחבה, זה גול. זה קילר אינסטינקט. וגם לערן זהבי יש את זה".
למה לא נשארת?
"אחרי הכול, זו לא הייתה חוויה כזו טובה שגרמה לי לרצות להישאר בישראל ולסיים את הקריירה. גם עבור הפועל. אתה מביא שחקן והוא משחק רק חודשיים, ויש כישרון אבל הוא שם רק שני גולים. אתה רוצה להביא מישהו שאתה יודע שיש עתיד איתו. אני לא ראיתי את העתיד שלי בהפועל והם לא ראו את העתיד שלהם איתי. היו ספקות לשני הצדדים, וחזרתי לוויגאן".
משם לעונה בגראסהופרס, ואז מרקו ואן באסטן מאמן הירנביין בחן והתלהב. אז איך זה לשחק אצל אגדה כזו?
"גדלתי על ואן באסטן, כל החדר שלי בגיל 3 היה ואן באסטן. הוא איש טוב, תמיד כשאנחנו מתראים אנחנו מדברים, צוחקים. הוא אהב אותי ואת סגנון המשחק שלי, אבל פתאום הפסיק להיות מנג'ר כי הוא החליט שהוא לא יכול. זו טעות גדולה, גם של עיתונאים - מי אומר ששחקן גדול יכול להיות מאמן גדול? להיפך! ואן באסטן היה שחקן גדול כי הוא רק חשב על עצמו. הוא היה קילר. לא ראה אף אחד ממטר. לא היה רגיש לסנטימנטים של אחרים. כמאמן, אתה צריך להרגיש ולהבין שלא כל אחד כמוך. אתה צריך להיות אמפתי. לוואן באסטן לא היו את הכישורים להיות מאמן".
לאורך הקריירה שלך, המוטיב החוזר הוא שממש מתלהבים ממך בהתחלה, ואז ההתלהבות נגמרת ואתה מאבד את המקום. מה חסר במשחק שלך?
"זה היה רק כשהייתי צעיר. נכנסתי לאייאקס, וכולם חשבו שאני סופרסטאר. אבל הייתי רק בן 19, ולא הייתי בוגר כמו ווסלי סניידר וזלאטן. זה היה ההבדל. הייתי צריך יותר זמן, יותר תשומת לב. הייתי רגיש יותר. עכשיו כבר לא. בגראסהופרס ובקאמבור התחילו להעריך אותי לאורך זמן והבנתי מה הטריק".
מה למדת?
"שאני צריך להיות מי שאני. על המגרש ומחוץ. זה נותן לי ביטחון. בלי לחשוב על מה שאחרים אומרים. להבין שזו עבודה, ושאסור שאף אחד ישפיע עליך מבחוץ. לא הקהל. לא המאמן אפילו. להיות מרוכז בעצמך. להיות יותר ואן באסטן", הוא צוחק.
הוא גר במרכז אמסטרדם, "האיזור הכי יפה בעיר". אמא שלו גרה חמש דקות הליכה משם. במהלך השיחה הוא מסובב את הלפטופ, להראות את הדירה. ספה לבנה יפה, שתי גיטרות, החלונות משקיפים על הקאנאל. נראה כיף.
ויש גם רגעים פחות כיפים במדינה. כמו למשל תופעת הגזענות ביציעים. דה רידר הגיב כמה פעמים בפייסבוק. לא יותר מזה.
"אני לא אחד שמחפש תשומת לב", הוא אומר, "אבל כן, צריך להגיב לאנטישמיות. בהולנד זה לא תמיד אוהדים אנטישמים. הם עושים את זה רק כי אייאקס נקראים 'היהודים'. עד היום, בכל פעם שאני משחק נגד פיינורד הם קוראים לי 'יהודי' כגנאי, ומקללים אותי כל המשחק. אבל זה בעיקר אנטי אייאקס. אלה אנשים טיפשים, אנשים בלי שכל. זה מעליב מאוד. אני חושב שקבוצות צריכות לעשות יותר בשביל לחנך את הקהל שלהן, ואם אי אפשר לחנך, אז להוציא את אותם אוהדים. הם לא שייכים לחברה מתוקנת".
אז מה הלאה?
"כבר מחר אני יכול לשחק בקבוצה, אבל אנחנו עובדים על כמה אופציות טובות יותר. עד סוף ספטמבר אני רוצה משהו סגור. אבל אני לא אלך למשהו שלא יתאים לי. יש לי ביזנס פה. אני עוסק בנדל"ן, אני בר מזל - עשיתי כסף בקריירה, לא אשקר. אני לא צריך לשחק בכל מחיר. אם זה לא משהו טוב, אז אני לא צריך את זה".