פיטפוטים פטריוטיים

"לא נורא", אמר הפרשן האינטליגנטי והרהוט "מצליחים להחזיק אותם. מגבילים אותם להתקפות סתמיות", הוסיף. "בהחלט לא סוף העולם", אמר השדרן השרמנטי והנעים, "רק שיימשך ככה", והמשחק שהם תיארו נשמע מעניין מאד. אולי, כמו אותו מקרה מיתולוגי במונדיאל 82', שוב שידרו כוחותינו מהמלון - רק שהפעם נדמה שכוחותינו העבירו לערוץ הלא נכון, כי זה לא נראה כמו אותו משחק שאני ראיתי בטלוויזיה.

מה שאני ראיתי, אחרי שמונה דקות של לחץ חיפאי שהזכיר את אולד טראפורד יותר מאשר את אולימפיאקוס, היה לחץ בלתי פוסק של לברקוזן וגול ברור באוויר. והגול אכן הגיע. גם אחרי הגול לא הפסיק מר כהן להלל את העבודה ההגנתית של בנאדו ואג'יפור. ולא שזו היתה איומה, אבל מי שהיה שומע את ה"ה ארבל וכהן ברדיו, היה מתרשם שהיה כאן משהו מלבד קבוצה אחת ששכבה על השנייה.

הקבוצה השנייה אמנם התגוננה בצורה סבירה, ואפילו הצליחה מדי פעם להראות קצת כדורגל יפה בהתקפות מתפרצות, אבל לא השכילה לנצל אפילו הזדמנות אמיתית של 90 אחוז (ואני מדבר על הפנדל, יורם. ההזדמנות ההיא של יעקובו אכן הייתה טובה, אבל ממש לא "95 אחוז").

הממלכתיות הסוריאליסטית נמשכה גם בפנדל. יורם ארבל, סולד כהרגלו משבירת סולידריות עם נציגינו במערכה, ממש התחנן לכהן שירשה לו להודות שזה פנדל חאווה. "בוא נראה מהווית הזו . . . מגע קטן, קטנטן?!". כנראה שיש בשוק שמפו מסוים שלא רק מוריד קשקשים אלא גם נותן קצת אומץ ויושר בסיסיים, כי רק אלי אוחנה העז לומר בפירוש - פנדל גבולי ביותר. לא שלברקוזן נשדדה פה בצורה חסרת תקדים, אבל רוב מוחלט של השופטים לא היו שורקים לפנדל הזה.

לגבי ההחמצה, שוב הקו הממלכתי. אין לי שום עניין לרדת על אבישי ז'אנו על ההחמצה. אם זה קרה למי שכונה "הצמה האלוהית" בדו קרב המכריע של גמר המונדיאל, זה יכול לקרות גם למר ז'אנו מפנימיית נעורים. אבל כל ילד יודע, ומר ארבל בוודאי יודע, שאין דבר כזה בעיטת פנדל טובה שאינה מסתיימת ברשת. פשוט אין. בוודאי שלא כשהבעיטה מחמיצה את המטרה לחלוטין. פה זה לא סטנגה. בעיטת פנדל טובה היא או מדויקת מספיק או חזקה מספיק, ובדרך כלל שניהם. בעיטה שפוגשת את הקורה היא לא בעיטה טובה. קורה, אבל זה יקרה הרבה פחות אם לא ינסו לשכנע את הבועט שהוא בעצם לא פישל.

לגבי המחצית השנייה - נדמה היה שחיפה שולטת, אבל זה אך ורק בגלל שלברקוזן בחרה (בטעות, לדעתי) לקחת אחורה ולשמור על היתרון. ברוב דקות המשחק הפגינה לברקוזן עליונות טקטית מוחלטת, אפילו ביום בינוני. מבחינה טכנית דווקא היה לכמה שחקנים בלבן-ירוק (רוסו ואיגביני, בעיקר) מה למכור, וזה הוליד את ההזדמנויות של חיפה, אבל שחקנים טכניים לעילא היו לנו כבר בתקופת אורי מלמיליאן.

מסע היחצנות נמשך גם בשמות התואר שהודבקו להזדמנויות הבקעה. כל כדור תועה ברחבת ה-16 של בוט הפך להזדמנות מצוינת. "מזל גדול היה לו", מלמל כהן אחרי נגיחה נאה למדי של קטן. אז זהו, שממש לא. הוא התמקם נכון, משום כך הגיעה הנגיחה היישר למרכז גופו, ולכן הוא לא התקשה כלל לעצור את הכדור. למזל לא היה שום קשר לזה.

מה שכן היה קשור למזל הוא השער השני, שהחל מכדור של חיפה שניתז מהשופט ונחטף על ידי לוסיו ובהחלט היה מה שמוגדר בשפה המקצועית "אמא של הפוקס". אבל החיים קשים. זוכרים מה אומרים בשכונה, כשהכדור פוגע בבלטה העקומה ונכנס לשער? תנאי מגרש. מזל שכהן העז לבקר את אוואט על הגול השטותי הזה. לפי נימת הפרשנות שלו עד אותו רגע, לא הייתי מתפלא אם הוא היה מתרץ ומסביר למה בעצם היה לאוואט כל-כך קשה למנוע את זה.

הפטריוטות המוגזמת הזו היא לא רק קצת נלעגת, היא גם לא נחוצה. הספורט הישראלי כבר עבר את תקופת ההפסדים בכבוד והמאמצים הנאים. חבל שאותם שדרים עצמם, שיודעים לבקר את הנבחרת הלאומית נכוחה ואפילו לחומרה, עושים הנחות למכבי חיפה. נכון, זו עונת הבכורה של הכדורגל הישראלי בליגה הטובה בעולם, והיריבה היא סגנית אלופת אירופה, אבל כל זמן שההתייחסות היא כאל ילד חמוד שבכלל לא אמור לנסות את כוחו בענייני הגדולים, זה גם יישאר ברמה הזו - וחבל, כי בהחלט יש מקום לשאוף ליותר.

רבים מכם בוודאי זוכרים שאיחלתי ליעקב שחר דברים מאד לא נעימים ערב הבכורה האירופית של קבוצתו. אז זה לא שאני סולח לו על התנהגותו וחלקו בביזיון של עיכוב פתיחת הליגה, ובצורה הצינית שהוא משתמש באיש ההוא עם הסיגר שלא התפטר בסוף, אבל אני חייב להתוודות: בגול של קטן מול יונייטד צרחתי, ובגולים של יעקובו צרחתי עוד יותר, אז כנראה שאהבת הכדורגל והלוקאל-פטריוטיות בכל זאת גוברת. אני רוצה בהזדמנות זו גם לברך את מר שחר על התרומה שלו, שהצילה את הכח רמת גן - קבוצה שאת ערכה ההיסטורי לכדורגל הישראלי והיהודי באשר ההוא קשה לאמוד במלים.

אני דוחה לחלוטין את דבריו של עמיתי אבי רצון, שמצא טעם לפגם בכך שבעתיד כביכול תהיה בעיה כשהכח תמכור לחיפה שחקנים, או תתמודד מולה. כשמשה תאומים הציל את שמשון ובית"ר תל אביב - אבל בתמורה ביטל לחלוטין את קיומן העצמאי וסיפח אותן ישירות להפועל - איש לא זעק על ניגוד אינטרסים.

למרות שרובכם כבר הכרעתם לטובת "יעקובום" הרשו לי להגיש את ההצעה שלי: "איגיבום".