ארבע טעויות:
1. באדיר. הגול הראשון - שלו. שניידר עמד להגביה, בנאדו אמר-סימן משהו ברחבה, באדיר בהה אליו, ואופס באביץ' ברח לו ("ברח לו הצב", מכנה דייגו מראדונה את המצבים האלה בספרו האוטוביוגרפי). לא בטוח שבאביץ' היה היעד הראשון להגבהה, אבל שניידר זיהה שהוא מתחמק מבאדיר והרים לו לראש. בהית - שילמת.
2. הפנדל. אבישי ז'אנו הוא "הבועט הקבוע", בליגה הישראלית, אבל לברקוזן זה לא נתניה. פה רמות הלחץ אחרות. מלך הפנדלים של חיפה בליגת האלופות הוא איגביני יעקובו. בשבוע שעבר הוא בא קול והשחיל לאולימפיאקוס. ז'אנו בא לחוץ, והוכיחה את זה סופית ההחמצה החוזרת שלו. עוד סיבה לתת ליעקובו: כל גול שלו בליגת האלופות זה עוד מיליון. ז'אנו בועט - החלטה מוטעית.
3. החילוף הכפול. לכאורה חילוף אמיץ, למעשה ממש לא. הרבה יותר נוח להוציא את קטן ובאדיר מאשר את פראליה ורוסו (מה עובר על רוסו). שום הוציא שני סוסים והכניס במקומם שחקן רך (רפי כהן) ושחקן שעוד לא התאקלם (זנדברג). ליגת האלופות הוא המקום שבו מופרדים הגברים מהילדים. ואכן, התשלום היה מהיר וסופי. לחזור מ-2:0 עם זנדברג וכהן זה בלתי אפשרי.
4. אוואט. "ממש טוב השוער הזה", אמרה החברה שלי במחצית השנייה. יש לה עין לכדורגל. היא רק לא מכירה את אוואט. וואלה, עניתי לה, כבר שניים וחצי משחקים הוא לא עשה את הטעות. לא גמרתי המשפט, ואוואט התכופף להוציא את הכדור מהרשת. הפנסים סינוורו אותו. פנס בעין.
ובשורה אחת:
אז אוואט טעה, זה קורה, אבל הציון שלו בסיבוב הראשון עדיין גבוה. אז שום קיבל החלטה שגויה, אפילו שתיים, אבל בסיכום הסיבוב הראשון הוא מתגלה כתגבור רציני לסגל הדליל של מאמני העילית בכדורגל הישראלי. אז באדיר חלם, אבל הוא עדיין ממשיך את החזרה שלו, שהופכת אותו לשחקן הכי בטוח בהרכב נבחרת ישראל אחרי ברקוביץ' ורביבו.
ואלה הם רק שלושה רכיבים בבשורה הגדולה: מכבי חיפה, גם כשהיא מפסידה, דווקא כשהיא מפסידה, מתגלה כמועדון לגיטימי בליגת האלופות. הכדורגל שלה רציני, חכם, בוגר, מקצועי. רבע השעה שאחרי ספיגת השער הראשון, ובמיוחד ההתקפה שהובילה לפנדל, היו מופת של כדורגל. יש לחיפה עוד הרבה מה ללמוד, היא תלמיד חדש בכיתה, אבל היא שוב הוכיחה שהיא ראויה למקום בספסלים האחוריים של בית הספר הגבוה של הכדורגל העולמי.