מרוץ החימוש
ובסוף מקל הגיע כדי להציל.
החל מסיום עונת הכדורסל, עולה בכל שבת טקסט רוטציה רחבה עם התייחסות למלפפוני הקיץ. כל שבת. ולא עזרו הבקשות והתחנונים למנוע כפיית טורים בשבת. אפילו כב' השופטת גליצר-כץ העדיפה להציל את הכדורגלנים המסכנים והמתחזקים שלנו, אבל לא את פרשני הכדורסל המקופחים. גם מהשרה רגב לא צמחה הישועה.
רק ממקל. ההחלטה של גל מקל לעשות סוף לסאגת הקיץ הבלתי נגמרת לא הותירה כל ברירה זולת שינוי מועד כתיבת הטקסט השבועי והרי הוא לפניכם.
ומקל בחר בכוכב האדום בלגרד. לא מכבי, לא הפועל ואפילו לא בית"ר. והתגובה האינסטינקטיבית של רובנו דומה למדי לאותה כרזה מפורסמת של אוהדי מכבי באותו משחק מול הקבוצה הסרבית: WE ARE MACCABI (OR HAPOEL), WHO THE FUCK ARE YOU?
איך, איך הוא מעז, אחרי שטחנו לנו את המוח במשך שבועות וחודשים, ללכת לאופציה כל כך אפורה? בשביל זה הוא ויתר על אלופת המדינה? בשביל הדבר הזה הוא ויתר על מכבי?
ולא שהטיעון הזה באמת מחזיק מים. מקל לא ויתר על אף אחת מהאופציות המקומיות כדי לשחק עם ביג סופו בסרביה. מקל רצה עוד זמן, כדי לממש את החלום. מכבי לא הייתה מוכנה לחכות. אולי היא צדקה. אולי היא לא. ירושלים הבינה כנראה שהכיוון של מקל הוא אחר. ואחרי שהאופציות המקומיות נסגרו + ההצעות מה NBA (לפחות עדיין) לא הגיעו + קבוצות יורוליג בכירות יותר לא הניחו שום הצעה ממשית, בחר הפוינט גארד הישראלי המוביל באופציה הכי טובה שהייתה מונחת בפניו (וכנראה שלא היו יותר מדי) ובעיני לפחות, בחר טוב. אפילו טוב מאוד.
בניגוד לתרחישים שונים ששורטטו בתקשורת המקומית, דומה שהתכנית המקורית של מקל מעולם לא הייתה לחכות עד למחנות טרום ה NBA ועד לחודש אוקטובר כדי למצות את האפשרות לשחק בליגה של הגדולים באמת. הרעיון היה להחזיק בחיים את כל האפשרויות האירופאיות, כולל מכבי, עד למקסימום. בנקודה הזאת, לפחות, אי אפשר להגיד שהוא הצליח.
אבל הוא כן הצליח להגיע לקבוצת יורוליג ולאימפריה סרבית, שם הוא אמור לקבל את המפתחות בעמדה מספר 1. וזה המון. גם אם הכוכב האדום לא תאיים על הפיינל פור האירופאי בעונה הבאה והיא לא, היא עדיין מועדון אירופאי מצוין. עם הקהל הכי טוב שאפשר למצוא. עם מסורת של נצחונות והישגים, גם אם כרגע מדובר רק על הזירה המקומית ו/או אדריאטית. ולא פחות חשוב מכך עבור גל עם מספיק מקושרים מסביב שיכולים לעזור בתרגום עונה מצוינת לחוזה המיוחל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
בכוכב האדום ביום שלאחר מרקוס וויליאמס וצ'רלס ג'נקינס חיפשו פליימייקר מוביל, וזאת לחלוטין נישה שאיננה מובנת מאליה עבור גל מקל. ברמה המקצועית נטו, הוא לא היה מקבל את ההזדמנות הזאת במכבי או במרבית קבוצות היורוליג האחרות, אלו שפנו ואלו שלא. הסרבים פלרטטו קצת עם איי.ג'יי פרייס אבל בסוף בחרו כחול לבן, וטוב שכך.
גם כספית מקל לא אמור להינזק יותר מדי, על פי המספרים שנזרקים לחלל האוויר. אז נכון, צריך לקזז מהשכר את הבאיי אאוט שהוא שילם לניז'ני אבל מצד שני הוא לא צריך את הטובות של אף אחד בכל הנוגע לשיפוי על המסים שהיה אמור לשלם לו היה חוזר לארץ הקודש.
ואחרי שבוחנים את ההחלטה מכל מיני כיוונים, רצוי להתמקד בעניין המרכזי. גל מקל הוא מקצוען והוא עוף שונה ומוזר במציאות שלנו. עם כל הכבוד לסיפורים להם התרגלנו ממקרים קודמים, של שחקנים אחרים, על געגועים למזג האוויר או למטבוחה של אמא, מקל הולך למקומות בהם הוא מרגיש אתגר וכיוון. כולל ויתור על ירושלים לטובת חיפה. כולל ויתור על מכבי, ועוד ויתור על מכבי, ועוד ויתור על מכבי.
הכדורסל הסרבי עבר לא מעט שינויים והתאמות המהלך השנים. אנשים שמדברים בערגה על הכדורסל "היוגוסלבי" של פעם מתכוונים לסיסטם התקפי והגנתי שונה ממה שאנחנו מכירים היום. ואגב, אל תגלו לאף אחד, הכדורסל אליו הם עורגים לא באמת שוחק אי פעם, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. כשמשחקים סטים מדויקים שבנויים על ריווח לאחר חדירה, בעיקר פיק אנד רול, זה לגמרי הכדורסל שמקל מרגיש עמו נוח. וכך אמור להיות, לפחות בתרחישים האופטימיים, בעונה הקרובה.
ועכשיו רק שיתחיל כבר לשחק כמו בן אדם בנבחרת.
סיפורי יורוליג
לפני מספר עונות, תוך כדי שיחות טלפון עם אוליבר לפאייט, טרם חתימתו על חוזה במכבי אשדוד, התגלו שתי בעיות עיקריות: הראשונה, שאי אפשר להבין מילה מהמבטא הנוראי של האיש שגדל בביצות של דרום לואיזיאנה (בהנחה שיש שם ביצות). השנייה, שהוא סחב עמו כמה טראומות מהתקופה הקצרצרה בפרטיזן בלגרד. לפאייט הסביר, ואחר כך הסוכן האמריקאי תרגם, שהוא חשב שהגיע לאימפריה מפוארת, אבל קיבל למשל דירה עליה עדיין ניכרים סימני ההפצצות מהמלחמה. בחיי. והוסיף שהסרבים האלה, בניגוד למרבית המדינות האחרות באירופה, לא ממש מתים על אמריקאים. וצדק. והוא לא סיפר, כי פשוט הגיע לבלגרד רק באוקטובר של אותה העונה, עד כמה קשים, מפרכים ולא נורמליים אימוני הטרום עונה שם.
וכל אלה סיפורים שממש לא אמורים להזיז למקל. כי אם יש שחקן ישראלי אחד שמתאים למציאות הקשוחה והסיזיפית שם, זה כנראה הוא. אחרי שסיים לספוג את חווית נובגורוד, מקל אמור להסתדר בבירת סרביה, עם הקהל המוטרף והדרייב הגדול להצליח.
הכוכב האדום עברה שינוי לא פשוט העונה, שנובע בעיקרו מצמצום התקציב (בהמשך לשמועות על מציאות כלכלית בעייתית בחודשים האחרונים של עונת 2014/15). קאליניץ' הלך לכסף הגדול של פנרבחצ'ה, ג'נקינס המאכזב עבר למילאנו, וויליאמס הלך בנסיבות מעט שונות, והפרנצ'ייז פלייר מריינוביץ' עבר לקבוצה של פופוביץ'. ועדיין, קבוצה עם ביג סופו מחויב (ולא שתהיה לו שם אופציה אחרת), מיטרוביץ' + הלאזיצ'ים והבלאזיצ'ים של העולם אמורה להיות בסדר גמור.
על המדף
על פי התאוריה המקובלת על מרבית אנשי הכדורסל, כולל כותב שורות אלו, על שחקן לשאוף להישאר מספר עונות רצופות באותה הקבוצה. מכל מיני סיבות. גל מקל, ללא צל של ספק, חושב אחרת. ואולי גם הוא חושב כך, ואפילו מעוניין להישאר באותה הקבוצה מספר עונות, אבל רק לאחר שהגיע ליעד אותו סימן. ובשלב הזה כולנו יודעים מהו היעד הזה.
אז אתם יודעים מה? ברוח הטקסט החיובי והמפרגן הזה, נמשיך להניח שמקל וחבורתו יודעים מה הם עושים, ושכבר בקיץ הקרוב הוא ינצל את אופציית היציאה החוזית שלו מרד סטאר, כדי לחתום כבר על חוזה ארוך טווח ב NBA.
אה, רגע, הוא לא עשה את זה כבר?