פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ההצלחה שלכם היא ההצלחה שלנו: האנשים שיעשו לנו עונה מעניינת בליגת העל

        אם בוזגלו ימשיך להיות בשיאו, אם זהבי ימשיך לשמש כדוגמה, אם רייכרט יוכיח שהוא היה שווה את המאמץ, אם הצעירים של מכבי חיפה יחזירו את הגאווה למועדון, אם מכבי נתניה תחזור לשיאה, תהיה לנו פה יופי של ליגה. פז חסדאי מחזיק אצבעות

        ההצלחה שלכם היא ההצלחה שלנו: האנשים שיעשו לנו עונה מעניינת בליגת העל

        מאור בוזגלו

        בואו נדבר תאכלס. אם חובבי הכדורגל הישראלי רוצים לראות מהפך ואת מכבי תל אביב מפסידה את האליפות, כדאי שיבנו על מאור בוזגלו. זה האיש, זאת הקבוצה, כרגע לא נראה שיש אלטרנטיבה אחרת. ייאמר לזכותו של בוזגלו שהפועל באר שבע מביאה כבר שנתיים שורה של שחקני רכש, והוא בכל זאת מצליח להישאר הכוכב הבלתי מעורער שלה. מליקסון, ארבייטמן, ברדה, הובאן, אוגו, שהר, כולם שחקנים איכותיים, בכירים, עם רזומה, אבל בוזגלו נשאר מעל כולם, טוב מכולם, הכי יעיל, הכי מסוכן, הכי כוכב. זה לא מובן מאליו, ובהחלט ראוי להערכה.

        מאור בוזגלו הפועל באר שבע חוגג (קובי אליהו)
        כרגע קשה להשוות בין זהבי לבוזגלו, במיוחד אחרי השבוע האחרון, אבל היו כמה רגעים קצרים בעונה שעברה בהם נדמה היה שבוזגלו קורא תיגר על השליט. שהוא לא פוחד, לא נבהל, רוצה את הכס (צילום: קובי אליהו)

        פעם בוזגלו היה הסמל המובהק לכל מה שרע בכדורגל הישראלי. בחור צעיר שמוכתר ככוכב, ללא שום צידוק. שחקן שהוערך יתר על המידה, ואכזב באירופה. אחד שקיבל יותר מדי כותרות, ויותר מדי כסף. אנחנו כבר ויתרנו על בוזגלו, אבל הוא לא ויתר על עצמו. לאט לאט השתקם, הפך רציני, יעיל, שקט, בלי השטויות של אבא. הבעיה היא שלא שוכחים לו את העבר שלו. לא מרפים ממנו. מחכים לו בפינה כדי להראות שהוא לא באמת השתנה. בוזגלו נאבק בהצלחה בשדים האלה, עד גבול מסוים. עד מכבי תל אביב וערן זהבי. זו התקרה שלו.

        זה כמובן לא צריך להרתיע אותו. להפך. זה חייב להדליק אותו, להטריף אותו. כרגע קשה להשוות בין זהבי לבוזגלו, במיוחד אחרי השבוע האחרון, אבל היו כמה רגעים קצרים בעונה שעברה בהם נדמה היה שבוזגלו קורא תיגר על השליט. שהוא לא פוחד, לא נבהל, רוצה את הכס. הקיץ הוא ובאר שבע כבר הצהירו, נמאס להם מהמקום השני. רוצים אליפות. השאיפות המוצהרות, התעוזה הזאת, הן חלק מההתפתחות גם של בוזגלו וגם של באר שבע. עכשיו זה הזמן. אם המסע יושלם והתהליך הזה ייגמר בתואר, אם השחקן שסימל את כל הבעיות של הכדורגל הישראלי יצליח להשלים את המהפך ולהניף צלחת, זו תהיה בשורה מעודדת לענף כולו. שאולי התבגרנו.

        ערן זהבי שחקן מכבי תל אביב (רויטרס)
        ספק אם אלה שמלגלגים עליו שהוא כובש רק מול עכו ורעננה עובדים קשה כמוהו, או ניחנו ברבע מהנחישות שלו. זהבי (צילום: רויטרס)

        ערן זהבי

        "אני זוכר את האימון הראשון שלי בריאל מדריד", סיפר חסה רודריגס, "באתי שעתיים לפני הזמן כדי להרשים את המאמן, אבל כשהגעתי ראיתי שם את רונאלדו כבר מתאמן". גם ערן זהבי אמר השבוע דברים באותה רוח, כשטען ש"לאחרונה שמתי לב שככל שאני עובד יותר קשה, ככה יש לי יותר מזל". בהרבה מובנים זהבי מסמל את הכדורגלן הישראלי. לכאורה זה שלא רוצה להתפתח, זה שמעדיף להיות מלך הביצה הקטנה במקום לצאת לאירופה, זה שמעדיף כסף קל במקום אתגר וקושי. אבל זהבי מוכיח שהוא ממשיך להשתבח, בזכות תכונות שהן באופן מובהק לא ישראליות: שאפתנות, מקצוענות ורעב.

        לכאורה אפשר ללגלג על המאמנים של פלזן ובאזל שלא התכוננו נכון לזהבי, איך לא ידעו להציב עליו שמירה צמודה, איך לא נזהרו, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. מי שעוקב אחרי זהבי רואה עד כמה התנועה שלו בלתי פוסקת, איך הוא תמיד מתרוצץ, תמיד מייצר אופציית מסירה, תמיד רץ לשטחים פתוחים. ויותר מזה, תמיד מבקש את הכדור, באמת רוצה אותו, תמיד רוצה לסכן את השער. ויותר מזה, תמיד מאמין ביכולתו לכבוש, תמיד רוצה לנצח, חייב לנצח. ואפילו יותר מזה, משתכלל ומשתדרג מבחינת הביצוע, הפיניש, המיומנויות. אלה דברים שמשיגים בעזרת כישרון, אבל בעיקר בעבודה קשה ואמביציה ייחודית. ספק אם אלה שמלגלגים עליו שהוא כובש רק מול עכו ורעננה עובדים קשה כמוהו, או ניחנו ברבע מהנחישות שלו.

        זה קריטי, כי נדמה שהסחורה שהכי תחסר למכבי תל אביב השנה זה רעב. בכישרון הוא מצוידת, גם ביציבות ובכסף ובארגון. אבל בשביל לקחת אליפות, חייבים להסתער על הליגה כל שבת. להתמודד עם בונקרים, עם יריבות נחושות, לא לוותר על אף נקודה, לחשוף שיניים מול כל יריבה. אחרי שלוש אליפויות, זה לא קל. אבל אם ערן זהבי ימשיך להראות גם העונה את התשוקה שאפיינה אותו בשלוש השנים האחרונות, אם ימשיך את תהליך הגדילה שלו, אם אכן ימשיך להתנפל על כל משחק, הוא ינפץ עוד ועוד מיתוסים לא רק על הכדורגלן המקומי, אלא בכלל על הספורט הישראלי. הוא ימשיך להוות תזכורת לכל ילד שאין קיצורי דרך, שהרבה פעמים ווינריות וקילר אינסטינקט זה עניין של לבוא מוקדם יותר לאימון.

        שחקן הפועל תל אביב בן רייכרט (קובי אליהו)
        רייכרט המחיש את השיגעון המקומי, עד כמה הוא חסר ביסוס, הוא שוב חשף שהענף כולו בנוי לא על תוצאות והישגים, אלא על אמוציות (צילום: קובי אליהו)

        בן רייכרט

        בסופו של דבר, אחרי כל הציניות, מדובר בסיפור מורכב, על כדורגלן מוכשר ומבולבל, מרקע לא פשוט, שנגרר לפרשה שגדולה עליו. ספק אם בן רייכרט העלה בדעתו לאיזו סערה יגרום, כמה כותרות יגרור, כמה אמוציות ייצר. זה בסך הכל כדורגלן צעיר, אולי תמים, שרק רצה לשחק בקבוצה שהוא אוהב, אבל לא הצליח להבין את ההשלכות. בחור כישרוני, לפרקים קורבן של סביבתו, אבל ללא ספק משהו שיצא מפרופורציה.

        רייכרט היה הקיץ הסמל הכי מובהק של הכדורגל הישראלי. לפרקים היה ממש פתטי להביט מהצד על הפרשה, שהמאיסה את עצמה והפכה אותו ואותנו לבדיחה. לראות איך כולם יוצאים מדעתם, משתגעים, מתרגזים, מגיבים בהיסטריה, ובסופו של דבר משקיעים סכומי עתק בכדורגלן שעוד לא עשה כלום בקריירה. זה הוציא את כולם באור די מגוחך - בין אם זה האוהדים, התקשורת, הקבוצות או הסוכנים. רייכרט המחיש את השיגעון המקומי, עד כמה הוא חסר ביסוס, הוא שוב חשף שהענף כולו בנוי לא על תוצאות והישגים, אלא על אמוציות. זה שוב נתן את התחושה שהתקשורת מנפחת את הענף לצרכיה, ושמאחורי הכותרות המפוצצות והסיקור החולני מסתתרת פיקציה, בלון.

        אז זהו, מר רייכרט, יהיה נחמד אם תטפל בזה. אם תוכיח שזיהינו בך משהו שבאמת קיים, והגיע הזמן שימומש. שתוכיח שלא סתם אלפי אוהדים החליטו לקנות מנוי להפועל תל אביב דווקא אחרי ההחתמה שלך. שלא סתם אוהדי מכבי תל אביב התרגזו, שלא סתם ג'ורדי נאבק, תוכיח שהיית ראוי לכותרות, לקרבות, ובעיקר לאנרגיות שבזבזנו. יהיה נחמד תראה לנו שאנחנו אולי דפוקים, משוגעים, מכורים, אבל לא עד כדי כך מטומטמים.

        סלאח חסארמה מאמן עירוני קרית שמונה (קובי אליהו)
        עדיף שהוא והכדורגל יהיו הפרצוף של קרית שמונה, לא איזי. חסארמה (צילום: קובי אליהו)

        סלאח חסארמה

        קשה להאמין איך איזי שרצקי הצליח להפוך את עירוני קרית שמונה מקבוצה שהיא קונצנזוס לקבוצה שמתחילה לעלות על העצבים. אולי שרצקי קיבל יותר מדי מחמאות לאורך השנים, אולי הוא רגיל שעשרות מיקרופונים בולעים בצמא כל מילה שלו, אולי הוא סובל מאיזשהו שיגעון גדלות ופה חסר שליטה, אולי האשמה היא של התקשורת שטיפחה מפלצת, אולי האשמה היא של בית הדין של ההתאחדות שמאפשר לצאת בהאשמות גסות ללא ביסוס וללא תגובה, אולי זה בגלל ששופטים הם שנואים ומותר להשמיץ אותם. כך או כך, הסגנון המתלהם של שרצקי פוגע בתדמית של הקבוצה שלו, בפופולריות שלה ובמעמדה כחביבת הציבור.

        מזל שיש כדורגל. מזל שהשחקנים על הדשא מצליחים להשכיח את הקשקושים של בעל הבית בעזרת כדורגל נחוש וחכם. השנה, אחרי ברק בכר ורן בן שמעון, שני מאמנים סימפטיים שהוסיפו לתדמית החיובית של ק"ש, מגיע סלאח חסארמה, וגם הוא במובנים רבים מציל את שרצקי. בישראל הגזענית והחשוכה, קשה שלא להחזיק אצבעות למאמן ערבי. קשה שלא לתמוך בחסארמה, שעבר דרך ארוכה בקרית שמונה והרוויח את התפקיד ביושר, ועכשיו יוכל להמשיך מסורת מצליחה בצפון. קשה שלא לקוות שהוא יצליח, שיסתום פיות לגזענים, שיראה לאנשי החושך שמאמן ערבי יכול להוביל קבוצה ראויה להצלחות, ששחקנים רוצים ללכת אחריו ולהילחם עבורו. שוב, זה לא מובן מאליו. הצלחה של חסארמה היא קריטית לתדמית הענף, ואם על הדרך תשתיק קצת את איזי, הרווח יהיה כפול.

        רן בן שמעון מאמן מכבי פתח תקוה (קובי אליהו)
        אברטון הישראלית. בן שמעון (צילום: קובי אליהו)

        רן בן שמעון

        מנגד, מכבי פתח תקוה עוברת תהליך הפוך. מי שהייתה הקבוצה הכי שנואה בליגה והירידה שלה הוציאה את העם למנגלים, הפכה לקבוצה חביבה, ושוב, בעזרת כדורגל. ככל שהלוזונים מורידים פרופיל (זה אף פעם לא מספיק), כך הקבוצה הזאת משילה מעצמה משקל כבד של אנטגוניזם. הקרדיט מגיע לרן בן שמעון, מאמן שנדמה היה שכבר מאבד את המוג'ו שלו, אבל לאחרונה שוב מוכיח שעדיין יש לו את זה. שזה לא מקרי. שיש לו יכולת להפוך את מכבי פתח תקוה ל(סוג של...) אברטון הישראלית. מועדון מדרג ביניים, אבל עם גאווה, שבנוי על שחקני בית. קבוצה שעושה חיים קשים לכל יריבה, שמשחקת בביטחון בבית, שכל נקודת חוץ מולה היא נס, שמאיימת על הצמרת. קבוצה נטולת כוכבים, עד שהם נמכרים בכסף גדול.

        שלום תקווה לשעבר שחקן מכבי נתניה (ברני ארדוב)
        יש פה דור של אוהדים שלא מבינים את העוצמות של מכבי נתניה. תקווה בקופסה (צילום: ברני ארדוב)

        מכבי נתניה

        יש פה דור שלם של אוהדים שלא באמת מבינים מיהי ומהי מכבי נתניה. אוהדי כדורגל צעירים, שהולכים עשור או שניים למגרשים, ולא מכירים את ההיסטוריה של המועדון. אולי הם שמעו סיפורים, אבל מעולם לא חוו את העוצמות. הם מעולם לא הגיעו כאוהדי חוץ מפוחדים לקופסה, ונתקלו בשיגעון אמיתי. הם מעולם לא עלו בחשש מול שלום תקווה, בני לם, יגאל מנחם, שלא לומר שפיגלר, מכנס ולביא, וחזרו הביתה מוכים. יש דור שלם של אוהדים שמבחינתם מכבי נתניה זה פיירברג, יאמר והאצטדיון החדש. מבחינת אחרים נתניה זה חובות ושביתות. אתה לא יודע כלום, ג'ון סנואו.

        ליגה איכותית ותחרותית לא יכולה לשרוד בלי מעמד ביניים. בלי קבוצות גאות, עם עבר מפואר, עם בסיס גדול של אוהדים. מרוב השמחה על האצטדיונים החדשים שנבנו בישראל, שכחנו שאיבדנו קצת מהחמימות של האצטדיונים הקטנים, מהאווירה הביתית הייחודית שהייתה בהם, מהקושי להוציא נקודות בלא מעט משחקי חוץ. בגלל טעויות של בקרת התקציבים, נעשה נזק גדול למועדון ולליגה. בגלל הפערים הגדלים בין הגדולות לכל השאר, נפגמה התחרותיות. בגלל יותר מדי סיבות, הכדורגל הישראלי איבד בשנים האחרונות את מכבי נתניה. מי שלא חווה את ימיה הגדולים, לא מבין עד כמה גדול ההפסד, וכמה חשוב שתחזור להיות במיטבה.

        שחקני מכבי חיפה חוגגים, מימין איסמעיל ריאן (יוסי ציפקיס)
        מישהו לשמוח עבורו. ריאן (צילום: יוסי ציפקיס)

        צעירי מכבי חיפה

        על אוהדי מכבי חיפה עובר תהליך מעניין בשנים האחרונות. אחרי שהיו מכורים לאליפויות ותארים, אחרי שחיפשו אך ורק הצלחות וכדורגל סוחף, לאחרונה הם חווים אכזבות שמשנות להם קצת את התודעה, ובעקבות זאת גם את הציפיות מהקבוצה. הם עדיין מסתערים על המנויים במאסות אדירות, אבל התקוות שלהם הן כבר לא לדרוס את הליגה, אלא פשוט לחזור לאהוב את הקבוצה שלהם. זה הכל, רק לאהוב. להיות גאים. לחייך. ליהנות מכדורגל. שתהיה להם סיבה להגיע לאצטדיון הכיפי הזה, ולא להרגיש שהוא מבוזבז.

        נדמה שהשנה הם ריאליים, ומזהים שלפחות על הנייר, מכבי תל אביב והפועל באר שבע מעט איכותיות יותר ומחוברות יותר. זה לא שהם דורשים אליפות כאן ועכשיו. להפך, הם מציאותיים, יותר צנועים. כשיעקב שחר הצהיר שהרכש הכי גדול של הקבוצה הוא רוני לוי, הוא הבהיר שהמטרה היא בנייה הדרגתית, שיפורים מהיסוד, ליצור שלד בריא. אין בעיה, בכיף. כי באמת, מה הם מבקשים כבר בחיפה? לא הרבה. רק כבוד עצמי. זקיפות קומה. או בקיצור, די לשכירי החרב הבינוניים והאימפוטנטים.

        כי אם בינוניות היא גם ככה קללה, אז לפחות שתהיה הזדהות. לא במקרה השלט המפורסם נגד שחר היה על הבזבוזים וההשקעות בשחקני רכש יקרים שהביאו מעט תוצאות, בעוד שחקני הבית המחויבים נשלחו החוצה. מה הטעם במיצ'ל או מויאל, אם עטאא ג'אבר יכול לעשות את אותה עבודה, רק עם יותר הקרבה. מה הטעם בהחמצות של שכטר או אידריסו, אם איסמעיל ריאן יכול לסיים עם אותו מאזן, אילו רק היה מקבל הזדמנות. בינתיים האצטדיון עושה את העבודה לשחר ומביא את האוהדים. אז אם הם כבר שם, אז אנא מר שחר, תדאג שיהיה להם עבור מי לשיר, את מי לעודד, מישהו לשמוח עבורו. זה באמת לא הרבה לבקש.