פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אפשר לסגור את הים: הפועל ירושלים מסכמת את הקיץ מוקדם מהצפוי

        האלופה, כמה לא ישראלי מצדה, סגרה את הסגל עוד לפני שאוגוסט הסתיים ושמרה על הרוטציה, אבל הותירה כמה שאלות מרכזיות פתוחות. גל מקל, מצדו, צריך לקוות לאליפות אירופה מוצלחת - אבל בעיקר להחליט איפה הוא רוצה ויכול לשחק. האוזמן מנתח

        אפשר לסגור את הים: הפועל ירושלים מסכמת את הקיץ מוקדם מהצפוי
        צילום וידאו: מור שאולי, עריכת וידאו: מרום שפיצר

        מרוץ החימוש

        תאמינו לי, יש מועדונים שלא יודעים לפרגן. שמילה שלהם היא לא מילה. שאי אפשר לסמוך עליהם. ישבו טובי המוחות בוואלה ספורט על המדוכה ובנו קונספט קיץ מהודק, שמבוסס על מעקב שבועי בענייני מהלכי הקיץ של מכבי תל אביב מול הפועל ירושלים. טוב נו, אולי לא טובי המוחות. ואולי לא מוחות בכלל. וגם לא באמת ישבו. אה, ואף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה זה מדוכה. והקונספט גם לא מי יודע כמה מהודק, אבל עכשיו אתם כבר מתחילים להיות ממש קטנוניים.

        והנה מגיעה לה אלופת המדינה הטרייה ומכריזה באמצע אוגוסט שהיא סגרה את הבאסטה וסיימה את הסגל. שדי לה בחמישה זרים ושלושה ישראלים מעל גיל 25 ושהיא פורשת מהמרוץ טרם עת. בהנחה שאנשי ירושלים דוברי אמת ושאיננו צפויים לקום מחר בבוקר עם ידיעה על צירופו של איזה רכז ישראלי בעל חלומות או על ביג מן זר נוסף, אז הגיע הזמן – אומרת אמי – לסיכום הקיץ של ירושלים (תוך נסיון לנטרל את הכעסים על חוסר הפרגון שלהם לקונספטים מבריקים של וואלה ספורט).

        דומה שמילת המפתח בעיצוב הסגל של ירושלים מודל 2015/16 היא המשכיות. ליאור אליהו, יותם הלפרין, בר טימור, דונטה סמית', ברייסי רייט וטוני גפני נותרו אדומים. ג'וש דאנקן ורפי מנקו חזרו לאחר שנת היעדרות אחת. כלומר, מתוך רוטציה סבירה בת 10 שחקנים, רק שני חדשים במערכת: דיאור פישר ואי.ג'יי רולנד. המשכיות היא מעין יעד נשגב אליו אנחנו שואפים בספורט קבוצתי, בטח ובטח לאחר עונת שיא. הכדורסל הישראלי התרגל לראות, לאורך השנים, איך קבוצה שמסיימת עונה מוצלחת מאבדת את נכסיה, בזה אחר זה. כולל מכבי תל אביב. ולכן, כבר בשלב זה, מגיעות לאורי אלון, גיא הראל ושות' מלוא חופן המחמאות.
        נו, בזה סיימנו עם המחמאות. אפשר להתחיל עם התהיות.

        אי. ג'יי רולנד, כדורסלן אמריקאי (GettyImages)
        אחד משניים ברוטציה שחדש במערכת. איי ג'יי רולנד (צילום: אימג'בנק, Gettyimages)

        שאלה ראשונית שצריכה להישאל היא האם באמת הסגל של ירושלים בעונה שעברה היה כל כך טוב. האם האליפות ההיסטורית נתנה חותמת כשרות למהלכי הבנייה שבוצעה שם. כפועל יוצא מכך, שווה לבדוק האם ההמשכיות האדומה איננה כיסוי לזחיחות, או אולי לחוסר רצון להגדיל באופן משמעותי יותר את התקציב.

        בתקופות הטובות פחות של ירושלים בעונה שעברה, נדמה היה שהתלות ההתקפית בדונטה סמית' גבוהה מדי, וזה בא לידי ביטוי במקומות שונים במגרש. קודם כל, בהיעדר מספיק מובילי כדור, סמית' נכנס לעמדה מספר 1 לא מעט פעמים (עוד לפני הפציעה של קיצ'ן). ולא שאין לפרנצ'ייז פלייר של פרנקו כישורים אדירים, כי יש לו. אבל כשדונטה סמית' מוביל את ההתקפה, אז הכיוון הוא לסט אופנס ולא לנקודות מהירות במגרש הפתוח. וכשדונטה מתחיל את ההתקפה, יש לה נטייה להפוך סטטית.


        בעיה חמורה לא פחות נגעה לענייני הפוסט אפ. בימים הקשים של ירושלים הורכב משחק ההתקפה שלה, פחות או יותר, מפוסט אפ של דונטה. פעם אחר פעם. ולא שאין שם כישורי גב לסל. היכולות הפיזיות והמקצועיות של סמית', כולל יכולת המסירה הנפלאה, מאפשרים לו לקחת לא מעט שחקנים באחד על אחד עם הגב אל הסל ו/או למצוא את האיש הפנוי לנקודות קלות. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, סגנון ההתקפה הזה נטרל את קצב המשחק של הקבוצה, עיקר ותסכל לא מעט שחקנים וגרם לאיבודי כדור רבים.

        עד שהגיע דיון תומפסון. הצירוף שלו במהלך העונה שעברה סימן את נקודת השינוי בירושלים. תומפסון עשה סדר במשחק ההתקפה של ירושלים ועל הדרך פתר לא מעט בעיות הגנתיות. אז אמנם הפלגנו בשבחיה של האלופה נוכח ההמשכיות המבורכת, אבל יכול להיות שויתרו שם על השחקן הכי משמעותי.

        אז בואו נדבר קצת על הקו הקדמי של ירושלים. חרף ידיעות קודמות, דומה שהחליטו שם לוותר על הרעיון המוקדם של 5 שחקנים בקו הקדמי ו-6 זרים בסך הכל, ובמקביל להשאיל את יינסי גיטס לקבוצה אחרת. לפחות שלושה שדרוגים יש בקו הזה, לעומת העונה שעברה: יכולת החסימה שמביא עמו פישר, הכישורים ההתקפיים של דאנקן בכלל והיותו וואחד סטרץ' 4 בפרט והאופציה הריאלית של ציוות ישראלי (פישר ואליהו) שיאפשר לפרנקו לשחק עם רולנד-רייט-סמית' בעמדות 1-2-3.

        דונטה סמית' שחקן הפועל ירושלים (ימין) חוגג עם דיון תומפסון (ברני ארדוב)
        הפרנצ'ייז פלייר, והשחקן הכי חשוב. סמית' ותומפסון חוגגים אליפות (צילום: ברני ארדוב)

        ועדיין יש כאן לא מעט מגרעות. נתחיל בענייני סייז. עם כל הכבוד לרוחב של דאנקן, הוא לא הפתרון להתמודדות מול אנשים גדולים, רחבים ואתלטיים. ובטח שלא פישר. נמשיך בענייני פוסטאפ. החמאנו כאן בטקסט קודם ליכולות הטכניות הגבוהות של דאנקן כשהוא עם הגב לסל, אבל זה לא אזור הנוחות שלו. המשמעות היא – שוב – פוסטאפים של סמית'. אין ספק שהנוכחות של דאנקן על המגרש + היכולת של אליהו או גפני לנוע ללא כדור יעזרו לרווח את המגרש ולייצר תשומת לב הגנתית, אבל זו חרב פיפיות בעייתית.

        מבחינתי, ההחלטה המרכזית של ירושלים כאן נוגעת להישארות של גפני, שסיים את העונה שעברה בקו עליה. קשה מאוד לוותר על שחקן כל כך מחובר ואהוד, שטובת הקבוצה חשובה לו ושתורם בכל כך הרבה אלמנטים. כאן נכנסת הסוגיה של מה עדיף: חיבור ואנרגיות או חיפוש אחר שחקן שמקצועית עשוי להתאים יותר. ירושלים עשתה את הבחירה שלה. נחיה ונראה אם בחרה כאן במהלך שמרני מדי. ואם לא שגתה כשלא שמה את כל הצ'יפים והתקציבים הנדרשים כדי להשאיר כאן את תומפסון.

        אנחנו ידועים כמי שמהמרים תמיד הפוך, אבל תחושת הבטן היא שזהו איננו הקו הקדמי שיסיים את העונה עבור הפועל ירושלים.

        יש עוד לא מעט תהיות שקשורות לסגל האדום. למשל נושא הגיל. מתוך 10 השחקנים הבכירים, 7 מהם יהיו בני 30 ומעלה במהלך העונה הבאה (הלפרין, אליהו, פישר, סמית', רייט, רולנד, גפני). צריך לבדוק אם יש מענה מספיק טוב לעמדת הרכז. והכי חשוב – איך היא עומדת מול היריבות הפוטנציאליות ביורוקאפ ואיך מסתמן המאצ'אפ מול הקבוצה שאילת הדיחה בעונה שעברה.

        על כל אלה ועוד בטקסטים הבאים תחת הכותרת מרוץ החימוש. כי לא, לא ניתן להם להרוס את הקונספט שבנינו.

        שחקן הפועל ירושלים, טוני גפני (יוסי ציפקיס)
        עדיין סימן שאלה. גפני (צילום: ברני ארדוב)

        סיפורי יורוליג

        עוד אלופה שעושה קולות של סיום סגל היא דינמו ססארי, יריבתה של מכבי בבית ד' של היורוליג. בניגוד לירושלים, בססארי החדשה יש לא מעט שינויים. הקבוצה של רומיאו סאקטי איבדה או ויתרה על לא מעט נכסים שהובילו אותה לאליפות היסטורית באיטליה, במקביל להדחה מוקדמת ביורוליג. האמת? עושה רושם שלא השטאנץ הוא שהשתנה, אלא השמות. במקום ג'רום דייסון על תקן הקומבו הסקורר שנכנס לעמדה מספר 1, הגיע מרקיז היינס לאחר עונה בלתי נשכחת בצהוב. במקום אדגר סוסה שניסה והצליח לפרקים לאזן ולתת כישורים מעט יותר קונבנציונאליים בפוינט, הוחתם רוק סטיפצ'ביץ' מרומא. ולוגאן נשאר לוגאן.

        גם הקו הקדמי חטף זעזוע. אוקיי, אז ואנוצו הותיק וסאקטי ג'וניור נשארו בסגל, אבל כל השאר השתנה. ג'רוויס וארנדו, אקס ירושלים על המשבצת של שיין לאוול. פטווי מאולימפיאקוס פלוס ג'ו אלכסנדר במקום ג'ף ברוקס. בתוספת כריסטיאן איינגה שיכול, ולו תאורטית, להיכנס לשתי עמדות הפורווארד במקום ראקים סנדרס.

        תחושה ראשונית? הסגנון ישאר אותו הסגנון. סביר להניח ששני הדחויים ממכבי + ההוא שלא עשה רושם גדול בירושלים יקבעו אם הסגל של השנה עדיף.

        שחקן מכבי תל אביב מרקיז היינס (אדריאן הרבשטיין)
        הדחוי ממכבי, הדחוי השני ממכבי וההוא שלא עשה רושם בירושלים. האיש החדש של ססארי, מרקיז היינס (צילום: אדריאן הברשטיין)

        על המדף

        יכול להיות שההצהרות של ירושלים, שהצטרפו להודעה המוקדמת של מכבי תל אביב, יורידו אצלנו קצת את השם של גל מקל מסדר היום. ויפה שעה אחת קודם. כי צריך לומר את האמת, והיא שנמאס לנו לכתוב ולקרוא על מקל בקשר לספקולציות ומלפפוניאדה.

        אנחנו נוהגים לעשות זילות למילה מיתולוגית, אבל בסדרת הטלויזיה הבאמת מיתולוגית משנות ה-80 על טעם ועל ריח, שרו בתחילת כל תכנית שהעולם לא נע לקצב של תוף אחד בלבד (וואו, כמה שזה הולך לאיבוד בתרגום). והפליימייקר הכי טוב שיש לנו הצליח להוכיח לנו מספיק פעמים שרק הוא קובע את הקצב שלו. עד פתיחת עונות המשחקים באירופה וב-NBA יש מספיק זמן וברור שהופעה טובה באליפות אירופה תעשה רק טוב למניות שלו. לנו פחות משנה איפה, בתנאי שמקל ישחק – וישחק עונה שלמה. אם לא, זו תהיה אינדיקציה לכך שמה שנראה בתחילה כהתנהלות קרת רוח ואסרטיבית, הוא בכלל כסות להססנות וחוסר יכולת של קבוצת מקל להעריך נכונה את שווי השוק של הטאלנט, לאו דווקא ברמה הכספית.

        גל מקל שחקן נבחרת ישראל (יוסי ציפקיס)
        לא משנה איפה, העיקר שישחק עונה שלמה. מקל (צילום: יוסי ציפקיס)