חוזרות בשאלה: מיאמי, אינדיאנה ובוסטון מנסות לשוב לפסגה

בשבוע שעבר עסקתי בצמרת המתהווה במערב שכוללת חמש קבוצות שיכולות, אם הכל יתחבר, להיאבק ברצינות על התואר. במזרח, כידוע, הסיפור שונה. קליבלנד היא היחידה ששייכת לקליבר של חמש הבכירות של המערב, כאשר לשיקגו יש פוטנציאל להתקרב לשם אבל היא זקוקה לכמה דברים שיקרו לשם כך. שלוש הקבוצות שהשלימו את חמש הגדולות של המזרח בעונה החולפת – אטלנטה, וושינגטון וטורונטו - הוסיפו כמה שחקנים ואיבדו כמה שחקנים כך שאף אחת מהן לא נראית מוכנה לקפיצת מדרגה.

האיזור המעניין ביותר במזרח הקיץ הוא הדרג הבא. בין הקבוצות שינסו להצטרף לאיזור הצמרת בולטות שלוש קבוצות שעד לפני שנה-שנתיים עוד היו הגדולות של המזרח. מיאמי, אינדיאנה ובוסטון לא הלכו לתהליך ארוך של בנייה מחדש מלמטה כפי שעושות בדרך כלל קבוצות שהיו בצמרת והתדרדרו - בעיקר שתי הראשונות, שדאגו לשמור על שחקני מפתח ולהביא כמה נוספים כדי לשמור על רלוונטיות. אבל גם אחרי קיץ מעניין של כל השלוש, לא בטוח שזה יספיק. אפילו במזרח.

האסטרטגיה של פט ריילי לאחר העזיבה של לברון ג'יימס הייתה לבנות את הקבוצה הכי טובה שהוא יכול בשנים שנשארו לדווין וויד. בשנה שעברה מאז הוא עשה הכל נכון כדי לקדם את הגישה הזאת: השאיר את כריס בוש שכבר היה עם רגל וחצי ביוסטון, החתים את לואל דנג וג'וש מקרובקטס שהיו מבוקשים בלא מעט קבוצות, מצא את תגלית העונה חסן ווייטסייד שפתר בעיות בצבע, הביא במהלך העונה את גוראן דראגיץ' והחתים אותו על חוזה ארוך הקיץ, בחר בסמול פורוורד ג'סטיס ווינסלו שנחשב לגניבה גדולה בבחירה עשירית (כל כך גדולה שבוסטון הייתה מוכנה לתת לשארלוט ארבע בחירות סיבוב ראשון תמורת הבחירה התשיעית שלה כדי לבחור אותו) והשאיר גם את וויד לשנה נוספת. בעונה שעברה המזל לא היה לצידו: מקרוברטס גמר אותה מוקדם בגלל פציעה ובוש גמר אותה יום לאחר החתמת דראגיץ', אך התוצאה של פספוס הפלייאוף, שמירה על בחירת הדראפט ובחירה בווינסלו לא כל כך רעה במחשבה על העתיד הקרוב.

מיאמי בריאה תעמיד חמישייה מאוזנת ואיכותית מאוד של דראגיץ', וויד, דנג, בוש ו-ווייטסייד עם ספסל עמוק שכולל את מריו צ'אלמרס, ג'רלד גרין, ווינסלו, מקרוברטס, אמארה סטודומאייר וכריס אנדרסון. אך מבין ה-11 האלה רק ווייטסייד, ווינסלו ומקרוברטס מתחת לגיל 29 וכל אחד משחקני החמישייה מגיע עם סימני שאלה: דראגיץ' שיחק בדיוק עונה אחת כמו אולסטאר, וויד לא הגיע ל-70 משחקים והלך ודעך בפלייאוף בארבע השנים האחרונות, דנג נמצא בירידה עקבית בשנים האחרונות, בוש אושפז לפני חמישה חודשים עם קריש דם בריאה ו-ווייטסייד צריך להוכיח שהוא מסוגל לשמור על עקביות. צריך להיות אופטימי מאוד כדי לקוות שהתסריט האופטימי יתממש עבור כל אחד מהחמישה.

ריילי תמיד היה אופטימי ולא פעם המציאות התיישרה בהתאם. הפעם הוא יהיה זקוק לכך במיוחד, כי עוד עונה לא מוצלחת של מיאמי תאפשר לכל מי שמתלהב מהמהלכים שלו בשנה האחרונה לשים לב לכך שהוא משכן את העתיד של המועדון כדי לבנות את הסגל הנוכחי. ההיט חייבים בחירת סיבוב ראשון לפילדלפיה ולאחר מכן שתי בחירות סיבוב ראשון לפיניקס עם הגנות מינימליות מאוד, ואם זה לא מספיק, אז ריילי ויתר גם כמעט על כל בחירות הסיבוב השני של הקבוצה עד 2020. הוא החתים את בוש ודראגיץ' על חוזים לחמש שנים שיסתיימו כשהם יהיו בני 35 ו-33 בהתאמה. עוד שנתיים-שלוש, כשוויד כבר לא יהיה רלוונטי ואולי גם בוש, מיאמי תיתקע בבינוניות מבלי יכולת לבנות מחדש עד לעשור הבא. בזכות הזינוק בתקרת השכר יהיה לה מקום להחתים שחקן פנוי בקיץ, אך פרט לקווין דוראנט אין שחקן שיכול לשנות את המצב באופן מהותי. ואפילו ריילי לא קוסם עד כדי כך גדול כדי להביא את KD לקבוצה בדעיכה.

גם אינדיאנה איבדה בקיץ שעבר את הכוכב הגדול שלה, אבל לעומת מיאמי היא מקבלת אותו בחזרה השנה. עונת הפציעה של פול ג'ורג' הסתיימה ללא פלייאוף ועם חיזוק סימני השאלה שהחלו לצוף עוד בחצי השני של העונה שלפניה. בקיץ שעבר לארי בירד החליט לוותר על אחד משני סימני השאלה המרכזיים – לאנס סטיבנסון שקרס בשארלוט; הקיץ הוא נתן במתנה את רוי היברט, סימן השאלה השני, ללייקרס. בדרך הוא איבד גם את דיוויד ווסט, שבהחלטה לצאת מהעונה האחרונה בחוזה באינדיאנה ולחתום בסן אנטוניו ויתר על יותר מ-10 מיליון דולר.

השחקן המשמעותי ביותר שהצטרף הוא מונטה אליס, שחתם ל-44 מיליון דולר ל-4 שנים, חוזה נוח מאוד בסטנדרטים של הקיץ הזה לשחקן שהמציא את עצמו מחדש בדאלאס בשנתיים האחרונות. מונטה הוכיח שהוא יודע לעבוד כחלק מקבוצה ולהיות שחקן ההתקפה המוביל במערכת התקפית משומנת, וגם הבהיר שהוא אחד משחקני הפיק&רול הטובים בליגה. אליס נראה כמו התאמה מושלמת לצד פול ג'ורג', ממנו יוריד חלק מהעומס ההתקפי, וג'ורג' היל, פוינט גארד שלא זקוק לכדור ביד ויכול לשמור על גארדים מכל הסוגים. רודני סטאקי וסי ג'יי מיילס משלימים רוטציית שחקני חוץ טובה ומגוונת. רוטציית שחקני הפנים הרבה פחות מרשימה, בירד מקווה שבין יאן מהימני, לאבוי אלן, ג'ורדן היל והרוקי המסקרן מיילס טרנר תימצא הקומבינציה הנכונה של שחקנים שיבצעו בעיקר את העבודה השחורה וישמרו על איכות ההגנה של פרנק ווגל.

קשה לדעת מה לצפות מאינדיאנה. קודם כל, צריך לבדוק איך ג'ורג' חוזר מהפציעה שלו. הפציעה ההיא במשחק ההכנה של הנבחרת האמריקאית נראתה רע, אך זו פציעה שניתן לחזור ממנה לתפקוד מלא. השאלה היא כמה זמן ייקח לג'ורג' לחזור לעצמו לחלוטין לאחר יותר משנה בה כמעט לא שיחק. גם אם יחזור במהרה ליכולת שיא, הוא יצטרך ללמוד לשתף פעולה עם שחקן דומיננטי כמו מונטה. בעוד שההתקפה יכולה להיות טובה יותר מזו של השנים הגדולות, מעניין יהיה לבחון כיצד ווגל יארגן מחדש את ההגנה ללא הנוכחות החשובה כל כך של היברט. אינדיאנה תהיה קבוצה מסקרנת שבעונה הקרובה בעיקר תנסה לשכנע שחקני פנים בכירים כמו אל הורפורד שאיתה הם יוכלו להגיע רחוק. אם היא תהיה יותר קרובה למאזן של לפני שנתיים מאשר לזה של העונה החולפת, אולי גם תצליח.

הסיפור של הסלטיקס שונה. דני איינג' כן ביצע בנייה מחדש בה ויתר על כל השחקנים הבכירים שלו ובתמורה אגר צעירים ובעיקר בחירות דראפט. אבל התהליך התקדם מהר מהצפוי ובוסטון מצאה את עצמה בפלייאוף עם סגל שרק מתחיל להתגבש ולא כולל אף שחקן בכיר באמת. השיטה של בראד סטיבנס הוכיחה את עצמה ונראתה לא רע גם בסיבוב הראשון מול גרסא שלמה של קליבלנד. בקיץ איינג' לא עשה יותר מדי. פרט לאוסף הרוקיס שבחר, הוא הביא את אמיר ג'ונסון ועשה לגולדן סטייט טובה כשלקח את דיוויד לי. השניים האלה יצטרפו לרוטציית שחקני פנים מגוונת ונטולת היררכיה ברורה. בעצם, זו גם ההגדרה של רוטציית שחקני החוץ.

בוסטון לא חושבת על ההווה, היא לא מכוונת לצמרת השנה. איינג' עדיין מחזיק בכמות יוצאת דופן של בחירות דראפט, כולל שלוש בחירות הסיבוב הראשון הקרובות של ברוקלין (ב-2017 תהיה לבוסטון זכות להחליף בחירות עם הנטס), והוא מחכה להשתמש בהן כדי להביא שחקנים איכותיים. הוא עשה ניסיון כזה במהלך הדראפט כשניסה להשיג את ג'סטיס ווינסלו, אך עם הכמות שיש לו הוא יכול לחשוב הרבה יותר בגדול, בעיקר אם ברוקלין תתחיל להתדרדר.

אבל לאחר עונה של 40 ניצחונות עם קפיצת מדרגה בחצי השני, ההתקדמות הצפויה של הסלטיקס מעצם התבגרות הסגל הצעיר, התגבשותו סביב השיטה של סטיבנס ותוספת העומק של שחקני הפנים והרוקיס יכולה להוביל אותה קרוב מאוד לצמרת במזרח כבר השנה. ואם ההזדמנות שאיינג' מחכה לה תצוץ כבר במהלך העונה (למשל, אם יהיו עוד בעיות בגזרת סקרמנטו-דמרקוס קאזינס), מצב שבוסטון היא אחת משתיים-שלוש קבוצות בעמדה אידיאלית לנצל, הסלטיקס יכולים לחזור לרלוונטיות אמיתית מוקדם מהצפוי.