עדיין אלופה: על ההכנות של הפועל ירושלים ומכבי תל אביב לעונה הבאה

האליפות ההיסטורית של הפועל ירושלים, אי שם לפני שלושה שבועות, שימשה כיריית הזינוק בקרב על המונופול. בניגוד לראיונות סיום העונה של אנשי מכבי תל אביב, הבהירו המהלכים עד כה שהם לא באמת מאמינים לתירוצי הפציעות. המסר המרכזי ממהלכי תחילת הפגרה הוא שקודם כל מנקים את השולחן ומרעננים השורות. ועם כל הכבוד ליללות על החוק הרוסי, מכבי שלחה קודם כל את הזרים הביתה. החל מניסויים כושלים של מחלקת הסקואטינג (לינהארט, אלכסנדר, היינס) וכלה בהחתמות שמרניות יותר (ביג סופו, פארגו, רנדל). כאשר 6 מ-7 הזרים שלך מקבלים את הגרזן, באבחה אחת, ההצהרה כאן ברורה לגמרי.

מצד שני, לאחר פתיחה צהובה, אגרסיבית וחד צדדית, שלושה אירועים בשבוע האחרון הוכיחו שבעל הבית (הקודם) עדיין לא השתגע לגמרי. שמכבי, גרסת קיץ 2015, עדיין מחשבנת ומחושבת. זה החל מההודעה על סיום המו"מ עם מקל, אולי מחשש להתעורר בבוקר ולקרוא שמקל פשוט אמר לא. וזה המשיך עם המדיניות הצהובה ביחס לגבוהים הישראלים.

בשנתיים שלו במכבי, אלכס טיוס בעיקר התבכיין, התמרמר ורטן. חוסר היציבות שלו היה אחת הבעיות שפגעו העונה בקבוצה של גודס. הפציעות הגבוליות שלו תרמו להפיכת הסגל לפגיע ופריך. ועדיין – אלכס טיוס הוא הגבוה הישראלי הכי טוב שיש. ואולי בכלל הישראלי הכי טוב שיש. בקבוצה שרוצה לסמן מחדש את הטריטוריה שלה ולהראות מחדש למי למי, יש יותר גדול, לא מוותרים על נכס אסטרטגי בסדר גודל כזה. וקשה להאמין שטיוס שוחרר בגלל הפציעות. מדיניות ההחתמות של מכבי תל אביב עד כה מוכיחה שאין שם חשש משחקנים עם עבר, דוגמת אמבקווה או פבראני. אפשר להבין שמועדון מקבל החלטה לוותר על טאלנט עם התנהלות בעייתית, זה כן. העניין הוא שויתור כזה מסמל גם כשלון ניהול-מקצועי. מועדון גדול, עם יכולות מנהיגות מאחורי הקווים – ובמיוחד מאחורי הספסל, יודע איך להכיל טיפוסים הרבה יותר בעייתיים מאלכס טיוס. האיש שהבריז לנבחרת הוא אמנם קוטר מעצבן, אבל מכבי ההיסטורית ידעה להסתדר עם הארל וויליאמסים של העולם.

האירוע השלישי נוגע להחתמה של דיאור פישר במדי האלופה. בדומה לויתור על יותם הלפרין וליאור אליהו, גם במקרה של פיש מכבי תל אביב לא גילתה עניין ונמנעה ממגע. ובכך, לפחות נכון לעכשיו, מסמנת קו קדמי נטול בעלי תעודת זהות כחולה. חוסר העניין שגילתה מכבי במתאזרח הנוכחי של הנבחרת, אותו שחקן שממוצעי היורוליג שלו מהעונה האחרונה הם 13.1 נק', 5.7 ריב' ו-1.8 חסימות, חייב לעורר תמיהה. כן, נכון שחוזה בסדר גודל של 600 אלף דולר הוא לא נמוך, אבל המהלכים עד כה מראים שהצהובים מגדילים את התקציב. וכן, נכון שהילד כבר בן 33 פלוס, אבל שוב – הגולשים מוזמנים לחזור ולעיין במספרי היורוליג שלו. כולל משחק של 25, 8 ו-5 חסימות בנצחון חוץ של קאזאן על ריאל מדריד. וכן, נכון, למכבי יש כבר 5 ישראלים זקנים (כלומר מעל 25): פארמר, אוחיון, פניני, לנדסברג, יבזורי, מהם סביר שאחד לא יתלבש בכל משחק. אבל 4 מהם משתייכים לקו האחורי ולא מעניקים מספיק גמישות בהרכבים; אבל המשמעות היא שזרים בקו האחורי (רוצ'סטי?) ימצאו עצמם במאבק על הגופיה בליגה; אבל צריך לחשוב גם על הסגל ליורוליג.

מכבי תל אביב נלחמה בחירוף נפש על דגן יבזורי, שמידת ההתאמה שלו לקבוצה בכלל וליורוליג בפרט איננה מובנת מאליה. צביון ישראלי וצבר נוסף בסגל זה נחמד, אבל אם נעמיד את יבזורי מול פישר, האחד מול השני, ונבקש לעשות שימוש בחכמת ההמונים, כמה מכם יטענו שדווקא הקלע ממשמר העמק הוא טוב ו/או מתאים יותר?

אצל האלופה העניינים, לפחות בחלקם, נראים ברורים למדי. התאמה לחוק צעירים? העניין טופל. במכבי שוברים את הראש ומחפשים בנרות מישהו עם מספרים נכונים בתעודת הזהות, כדי שיוכל לאייש את המקום העשירי ברוטציה שבשלולית. לאלופה יש את בר טימור וכגיבוי את רפי מנקו (ואפילו איגור מאיור, אחרי עונת פריצה בליגה הלאומית). המשכיות מהעונה הקודמת? המצב לא רע. ליאור אליהו, יותם הלפרין, בר טימור כבר אמרנו, דונטה סמית' וברייסי רייט, בהנחה שמימוש האופציה עליו הוא אכן סוף פסוק לגבי העונה הבאה. לא בטוח, אגב. אורי אלון הבטיח את הישראלים הטובים ביותר? אז יש לו כבר 0-3 מול הצהובים בכל הנוגע לשחקני חמישיה בנבחרת. עד שפארמר יחליט שמתאים לו להיקרא לדגל.

אחד מלקחי העונה הקודמת הייתה שירושלים חייבת סטרץ' 4, קרי שחקן פנים עם קליעה מבחוץ. מהבחינה הזאת, החזרה של ג'וש דאנקן לאדומים היא החלטה מצוינת. דאנקן יושב מצוין על שתי עמדות הפנים. הקליעה שלו מבחוץ מוכרת וידועה, אבל נתון חשוב נוסף לגביו נוגע ליכולות ולטכניקה האיכותית שלו עם הגב לסל. העניין הוא שלפעמים צריך להכריח אותו ללכת לשם. לא תמיד הוא רוצה.

מעניין לראות איזה שחקן ישלים את הקו הקדמי של ירושלים. או אולי צריך לשאול לגבי שחקנים. ברבים. אם יש את פישר, אליהו ודאנקן, צריך לתהות האם ההתאמה הטובה ביותר היא טוני גפני. וצריך לתהות אם ירושלים, עם כל הכבוד הקיים, רוצה לפתוח את העונה עם קו קדמי של חמישה שחקנים, כולל יינסי גייטס. מצד אחד זועק הקו הקדמי הזה לפיזיות, סייז ויכולת הגנתית. מצד שני חייבים גם עוגן אליו אפשר לדחוף את הכדור למצבי פוסט אפ. לא בטוח שגפני או גייטס הם התשובה. וממש לא בטוח ששניהם ביחד הם הפתרון.

נקודה אחרונה לסיום. לא מעט דובר במחוזותינו אודות ההחלטה של מכבי לרשום את ג'ורדן פארמר כישראלי, אבל ליהנות ממיסוי מופחת, של זר, בעונה הקרובה. דיבור שכזה, למיטב הבנתי, מיוחס גם לירושלים בהקשר של פישר. אז ככה: תקדימים לכך אמנם קיימים. אפילו עיגון משפטי יש בנמצא. אבל לעניות דעתי העניה במיוחד, יש כאן מרווח גדול (מדי) לפרשנות, שעלולה להביא לתוצאה הפוכה. אם הקבוצות לא פנו להחלטה מוקדמת של רשויות המס (הליך הקרוי "פרה רולינג") הן עלולות למצוא עצמן מופתעות לרעה. במיוחד במקרה של פישר.

פנאתינאיקוס מקבלת את מירב תשומת הלב שלנו בימים האחרונים, לאחר שהפציצה שמות וסכומים עם קלאת'ס, רדוליצה ואולי אפילו אלכס טיוס. אנחנו נדבר הפעם דווקא על היריבה העירונית. זוכרים איך קוראים למאמן של אולימפיאקוס? אל תרגישו רע אם לא. יאניס ספירופולוס, עם כל הכבוד, לא אמור להיות משמעותי במיוחד בהווה או בעתיד של הקבוצה. בדומה לקודמו, אלוף היורוליג גאורגיוס ברצוקאס. מרגע שפיצחו שם את נוסחת הקסם של הסגל, משתדלים לשמור על אותם החוקים. גם בכל הנוגע לבחירה בשחקני פנים (אין קייל היינס? נחתים את בראינט דנסטון( אבל בעיקר בהתייחס לקו האחורי. או במילים אחרת, למעטפת של וסיליס ספנוליס. ההבנה שחייבים לצידו של המלך גארד קשוח ופיזי, עם אוריינטציה קבוצתית (ואגו מתאים), הביאה לבחירות באיי.סי לואו ולהחלטה לשים את הכדור בידיים של קוסטס סלוקאס. ועכשיו דניאל האקט.

האקט, עד לא מזמן, היה בליגה האיטלקית במעמד של רוקסטאר. עם כל הגינונים הנלווים. המעבר שלו לאימפריה של ארמאני במילאנו, במהלך העונה שעברה, הדגימה כיצד הקבוצה העשירה ביותר שואבת אליה את המקומי האיכותי ביותר. אבל הדברים לא הלכו כמתוכנן. זה התחיל בסיפורי ניקולו מלי וההדחה מול מכבי בהצלבה, המשיך בהשעייה הממושכת מהליגה בשל ההברזה מהנבחרת האיטלקית ובחוסר היכולת להרים את הקבוצה שלו ביורוליג – והסתיים בהדחה בחצי גמר הפלייאוף האיטלקי.
למה אנחנו מתעכבים על הביוגרפיה של האיש והראסטות? כי האקט הוא ליהוק מושלם לתפקיד של הגארד שלצידו מבחינת סט התכונות המקצועיות והגופניות. יכול מאוד להיות שאירועי העונה האחרונה הטמיעו בו את מימד הצניעות והענווה אשר דורש התפקיד.

ההחתמות של מורן רוט בהרצליה ושל יובל נעימי בנס ציונה סוגרות, מעשית, את רוב עמדות הרכז הפנויות בשלולית. אבי בן שימול עשוי למצוא עצמו, על פי פרסומים זרים, כגיבוי באחת הקבוצות שמכוונות למעלה, מה שמותיר את נהריה וקרית גת כמי שעדיין מחפשות. ושוב, על פי פרסומים זרים, נראה שהאופציה המועדפת על המדף היא של ניב ברקוביץ'. ורק אח"כ, אם בכלל, של שחקן העשור הקודם. כמה נקודות בעניין הזה: מדהים ששחקן ישראלי, לא משנה איך קוראים לו, עם ממוצע של 8 נקודות ו-5.2 אסיסטים מסתובב בשוק ללא (מספיק) קופצים. ברקוביץ', אגב, סגר עונה עם 3.3 נק' ו-2.3; כדאי אולי לשים לב, כשאנחנו על סף קבלת ההחלטות בשתי הקבוצות הללו, לזהות סוכני השחקנים שמייצגים את השחקנים הפנויים; ואחרון – אם קרית גת חפצת חיים ומעוניינת ללמוד מההיסטוריה, אולי כדאי לה לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את טפירו כדי שיואיל להצטרף לשורות העולה החדשה. לנו, אגב, לא באמת אכפת איפה טפירו ישחק בעונה הקרובה. רק שלא יפרוש לנו.