כמעט 30 שנה לא הסתבכה גראסהופרס במאבקי תחתית בליגה השוויצרית, עד עונת 2011/12. על הקווים עמד אז אחד מסמלי המועדון, כדורגלן העבר צ'יריאקו ספורצה. ב-13 באפריל 2012, לקראת סיום עונתו השלישית בתפקיד, וכשמאחורי הקלעים מדברים על פיטוריו האפשריים, ספורצה הקדים תרופה למכה ועזב. ויתר על שכרו וביצע את המהלך שלטענת אנשי גראסהופרס הציל את המועדון. בדיעבד, אולי היה זה גם המהלך שהציל את חייו.
כמעט שלוש שנים אחרי ההתפטרות, בפברואר השנה, החליט ספורצה לפתוח את הלב וסיפק לעיתון "טאגסאנצייגר" את אחד הראיונות היותר חושפניים בהם נתקלתם. הנה רק תמצית מהדברים. "אחרי הפרידה מגראסהופרס הייתי מרוקן, לא היו לי כוחות", הודה ספורצה. "הייתי חייב להתנקות. הייתי יוצא לצעידות והדמעות זלגו מעצמן, ממש כך. הייתי מאוכזב, נפער בי חלל עצום. היו לילות שהייתי מסתובב בחוץ ב-2 בלילה ופשוט בוכה. לא ידעתי למה בדיוק, אבל הדמעות המשיכו לזלוג. הייתי מאוכזב, נפער בי חלל עצום. קונן בי פחד תמידי שאקבל התקף לב ולא יהיה לידי אף אחד. הרגשתי בטוח רק בבית שלי. גם שם הייתי בוכה, אבל לא התנגדתי, נתתי לזה לצאת".
למה זה קרה? "אני באמת לא יודע. אולי כי הפכתי למקצוען כבר בגיל 16 וחייתי רק כדורגל, וחלק מהעסק הזה הוא להיות חזק כל הזמן. בציריך הייתי מחובר מדי למועדון. זה גרם לי נזק, נאכלתי מבפנים. האנרגיה שלי התרוקנה בהדרגה, עד שחשתי סחוט לגמרי. התנתקתי לחלוטין מכדורגל. הבנתי שיש דברים חשובים יותר - האישיות, הבריאות שלי. מעולם לא לקחתי סמים או תרופות. פניתי לפסיכולוג והוא עזר לי לעמוד שוב על הרגליים. אני מדבר על זה בלי עכבות. להודות בחולשה - זה הכוח".
את תהליך ההתנתקות שלו מכדורגל, שארך קצת פחות משנתיים, סיים ספורצה הכי קרוב לבית. במקום הולדתו וקבוצת נעוריו, וולן הקטנטנה. הוא סייע למועדון היקר ללבו לשרוד בליגה השנייה, כמעט העפיל לליגה הראשונה, אבל חשוב מכל: יצא מהדיכאון והפך ל"אדם אחר", כהגדרתו. בקיץ הוא חזר לליגה השוויצרית הבכירה כשהפך למאמן תון, ומי שתתכבד לפגוש ראשונה את ספורצה בגרסתו המחודשת היא הפועל באר שבע.
למי ששכח או שלא הכיר, צ'יריאקו ספורצה היה אחד מבכירי הכדורגלנים בשוויץ ואחד מכוכבי הבונדסליגה הגרמנית בשנות ה-90'. הוא גדל בעיירה וולן ומהרגע הראשון היה טיפוס שונה. עם אבא איטלקי, שם איטלקי ומזג איטלקי. בגיל 19 עזב את הבית כדי להצטרף לאראו, ואחרי שנת פריצה נרכש על ידי גראסהופרס. בעונתו הראשונה סייע למועדון המעוטר ביותר בשוויץ לזכות באליפות, באוגוסט 1991 כבר ערך בכורה בנבחרת (שבעה שערים ב-79 הופעות בינלאומיות) וב-1993 נבחר לשחקן השנה במדינה. זה היה גם אקורד הסיום שלו ככדורגלן גראסהופרס, לפני שנדד לגרמניה.
קאייזרסלאוטרן הייתה הקבוצה שהחתימה אותו, וגם הפכה לבית עבורו. אחרי שנתיים מרשימות שכללו אפילו מועמדות לפרס כדור הזהב, הפליימייקר השוויצרי התקדם לבאיירן מינכן הגדולה, אבל לא הצליח להתאקלם ונכשל לאחר מכן גם באינטר. כדי להחיות את הקריירה, הוא שב ב-1997 ללאוטרן שבדיוק חזרה לליגה הבכירה וסייע לה לזכות באליפות נפלאה, על חשבון באיירן. שלוש שנים מרגשות בקייזרסלאוטרן הסתיימו במעבר נוסף לבאיירן, כשהפעם פציעות חוזרות מנעו מצ'ירי ליצור המשכיות. למרות שהיה שותף לזכייה באליפות ובליגת האלופות ב-2001, הוא חזר שנה לאחר מכן לקדנציה שלישית בלאוטרן ומיעט לשחק בגלל פציעות, עד שנחתך מהמועדון באוקטובר 2005 בעקבות עימות עם המאמן. שנה לאחר מכן, תלה רשמית את הנעליים.
האיש שחי את החלום ככדורגלן - ועוד בימים בהם שוויץ לא הייתה משופעת בליגיונרים מוצלחים כפי שהיא כיום - תכנן להגיע לאותן פסגות כמאמן. הוא התחיל בלוצרן, איתה הפסיד בדקה ה-93 של גמר הגביע ב-2007 ובליגה סיים במקומות השמיני והשישי. ואז, אחרי שנתיים בלוצרן ועוד לפני גיל 40, הוא נקרא לדגל על ידי המועדון בו הפך לכוכב. גראסהופרס, שלא ראתה אליפות מאז 2003, התנהלה בצורה רעה וסבלה מקשיים כלכליים. שם נוצץ כמו ספורצה קנה להנהלה קצת שקט. כוכב העבר סיים את העונה הראשונה כמאמן החרגולים במקום השלישי ואת השנייה במקום השביעי, אך טיפח כישרונות צעירים שנמכרו והכניסו כסף למועדון. זה מה שסידר לו חוזה לשנתיים נוספות. בפועל, זו הייתה בקושי שנה. שנת בלהות.
עונת 2011/12 מוטטה את ספורצה נפשית. הקבוצה כשלה על המגרש, נקלעה למאבקי תחתית ומסביב החלו רחשים בנוגע לסמל הגדול. הוא תמיד היה יהיר, יוצא דופן בסגנונו על המגרש ומחוצה לו, אבל הפעם אמרו עליו שהוא לא נאמן ולא אותנטי. "אין לו את הכישורים האנושיים לתפקיד המאמן", האשים אחד מחברי ההנהלה. ספורצה נותר לבד במערכה.
במסיבות עיתונאים הוא נראה מיואש לגמרי, וכשנשאר בסוף היום במשרד גם הרשה לעצמו לבכות. לכישלון המקצועי נלווה גם משבר בחיים האישיים, שהסתיים בגירושים מאשתו הראשונה. לאחר ה-2:2 מול יאנג בויז, בו דניאל דה רידר מיודענו השווה פעם אחת ואיזט חאירוביץ' הבוסני מנע הפסד בדקה ה-87, ספורצה החליט להרים ידיים.
זו הייתה נקודת השפל של חייו. כפי שתיאר באותו ראיון בפברואר האחרון, ספורצה היה יוצא לצעידות ליליות ובוכה. לעתים מתקשה להסדיר נשימה וחושש מהגרוע מכל. כאשר החל לצאת מהדיכאון ובמקביל סיים גם את הליך הגירושין, העביר את הימים על אופנוע ההארלי שלו, ברכיבה בהרים עם חברים. "נהניתי מהטבע וחייתי חיים נטולי כדורגל", תיאר את תקופת הטיהור שעבר. "התחלתי לאמן מיד אחרי הפרישה וזה גבה ממני מחיר. הייתי חייב להטעין את המצברים והפרידה מגראסהופרס אפשרה לי לעשות את זה. מי יודע מה היה קורה אם הייתי נשאר. זה לקח זמן ואז התחלתי לראות משחקי נוער וקצת מהליגה השנייה. חזרתי בהדרגה לכדורגל".
ספורצה שבור במסיבת עיתונאים שגרתית
את ספורצה של טרום התקופה השחורה, לא עניינו קבוצות קטנות. הוא רצה להגיע לטופ, וכמה שיותר מהר. לא היה לו זמן לבזבז. הפעם, כאשר קדחת הכדורגל שבה לבעור בו - אבל במקביל ההערכה העצמית נשקה לתהום - ספורצה החליט להתחיל הכול מלמטה. בסבלנות. כפי שעשה כשחקן. מי שקפצה על המציאה הייתה קבוצת נעוריו וולן, שנקלעה למאבקי תחתית בליגה השוויצרית השנייה. ספורצה עשה את המרחק הקצר של שני קילומטרים מביתו למגרש הקבוצה, לקח על עצמו את תפקיד המנהל הספורטיבי והמאמן בפברואר 2014, מנע ירידה ולאחר מכן בנה כמעט מאפס סגל שנאבק על עלייה לליגה הבכירה. לראשונה מאז עשה את ההסבה לעמדת המאמן, הוא באמת נהנה מכדורגל.
בחורף הגיעה הפנייה מלוצרן, הקבוצה הראשונה אותה אימן. ספורצה יכול היה לחזור לליגה הראשונה, אבל בחר לדחות את ההצעה ולהמשיך בוולן. בהמשך סירב לשתי קבוצות נוספות, עד שבאה פ.צ. תון. החזרה שלו לליגה הבכירה לא הפתיעה אף אחד. ההפוגה הארוכה והקבוצה בה בחר - דווקא כן. "התקופה בוולן שינתה אותי", הודה ספורצה בראיון שנערך עמו לפני כחודשיים. "אני אדם אחר לגמרי. יותר נינוח, פחות לוקח ללב. הייתי צריך את זה. לכן גם בחרתי בתון, זו קבוצה שמתאימה לי מבחינת השקט ואורך הרוח. הם נהנים ומתמקדים בכדורגל טוב".
משחקו הראשון של ספורצה כמאמן תון היה בטורניר ידידותי והוא הפסיד 2:1... לאקסית וולן, כמובן. בוולן, הוא הכיר את חברתו הנוכחית, זו שסייעה לו לצאת מהמנהרה האפלה ולכבודה שקל לוותר על המשחק בישראל, שכן היא ילדה אמש את בתו השלישית. למרות הכול הוא הגיע, כדי לציין גם את הלידה מחדש שלו עצמו.
