בא מאהבה. מייקל ג'ורדן

בעולם החומרני של היום כאשר שחקנים מרוויחים חוזים של מאה מיליון דולר ומצדיקים אולי רבע מהסכומים שנכנסים לחשבון הבנק שלהם, בעולם בו ספורטאים דואגים לחוזים שמנים ופורשים כשמנהל הבנק מחייך, מייקל ג'ורדן הוא תופעה חריגה.

מעבר לכך שמייקל הוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר בכל הזמנים, אדם מפורסם עם מאות מיליוני דולרים בבנק, ג'ורדן הוא אחד מעכברי הכדורסל הגדולים שקמו. איש שנושם כדורסל, שחי את המשחק מהשריקה הראשונה ועד טיפת הזיעה האחרונה.

רק בעולם הספורט וושינגטון וספרינגפילד, שני מקומות שונים בתכלית ומרוחקים, נכנסים למשפט אחד בנשימה אחת. אירוני, ואולי גם יפה, שבאותו היום בו אלוהי הכדורסל חוזר לעונה נוספת בגיל בו אנשים מתחילים לחשוב על נכד ראשון, נכנסת הגופיה מספר 32 להיכל התהילה של הכדורסל, כשהאיש עם החיוך מעיר המלאכים מוחה דמעה של התרגשות. באותו היום בו ג'ורדן חוזר בגלל האהבה לכדורסל, מג'יק ג'ונסון נכנס להיכל התהילה.

ג'ורדן שב כדי להחזיר את וושינגטון לפליי אוף, משימה שייתכן ועולה בדרגת הקושי שלה על זכייה באליפות עם כל קבוצה אחרת. מג'יק האיש שנגיף הכריח אותו לוותר על האהבתו הגדולה ביותר, הכדור הכתום. האיש שחזר לשחק בגלל האהבה למשחק, בגלל שכמו ג'ורדן הוא הבין שעסקים זה דבר אחד, אבל על אהבה אמיתית אף פעם לא מוותרים.

מעט שחקנים אוהבים את מה שהם עושים בגיל 35 כמו בגיל 30, כמו בגיל 20. צ'ארלס בארקלי היה כזה, לארי בירד היה כזה וישנן עוד מספר אגדות שראיתי שהניצוץ נדלק להם בעיניים, עם כל מחשבה על הקפצת על הפארקט. מייקל ג'ורדן התחרותי שב לשחק עוד עונה, לא כי הוא חייב להוכיח משהו. ג'ורדן יכול לחיות בלי הכדורסל, בלי הריגוש הזה שעושה לכולנו כל כך טוב גם ברגעים הקשים של החיים.

ג'ורדן מתקאמבק ל-82 משחקים נוספים, לפחות, כדי להחזיר לנו את החיוך, כדי ללמד אותנו מה כוחה של אהבה.