תמונת הניצחון: הרגע שבו הפועל ירושלים הבינה איך זוכים בתארים

בוידאו: חגיגות האליפות של ירושלים בכיכר ספרא

סוף יוני, הרבה אחרי חצות וקר בבירה. מה קשור קור לסוף יוני, אפשר לתהות, אבל ביום שצלחת אליפות והפועל ירושלים נקשרות זו לזו, הכול קשור. בכיכר ספרא כרבבה גועשת, את השמיים מפלחים זיקוקים ספורדיים ואת האוויר מסריחים רימוני עשן אדומים. ועל הבמה כמה חבר'ה, ובידם צלחת, וזעקותיהם קורעות את הרמקולים ואת עור התוף.

הפועל ירושלים, אלופת המדינה בכדורסל. 72 שנה, והם סוף סוף עשו את זה. וזה היה מרגש ומחשמל ומקסים. זו היתה אחת מחגיגות האליפות הכי יפות מאז שהוקמה כאן מדינה. שילוב נהדר של בתולין ועוצמה. כולם הרגישו שלא משנה כמה פעמים זה יחזור, זה אף פעם לא באמת יחזור. זה וואן אנד דאן, זה לכל החיים.

"זה לא הסוף, האליפות הזו", נאם אורי אלון. "זו רק ההתחלה".

ואם ביקש הבוס, אכן נחזור להתחלה.

20 ביוני, 2014.

המשרדים של דוקטור אלון, בעלי הפועל ירושלים, בניו יורק סיטי. כמה ימים אחרי שעונת הבכורה של ההנהלה החדשה הסתיימה. זו היתה עונה סבירה, שנגמרה, כרגיל אצל הפועל ירושלים, בחוסר הישגיות שנבע מחוסר רעל.

ואז, בטוויטר, פתאום הופיעה התמונה. אלון, ומאחוריו דונטה סמית' - השחקן הכי הישגי בליגת העל. וסמית' מחזיק בצעיף של הפועל ירושלים. "אנחנו רוצים רק את הטוב ביותר. דונטה", צייץ אלון, ובתמונה הזו הכיל הבוס את הפועל ירושלים החדשה. התמונה הזו כל כך מייצגת את ה-DNA החדש של הקבוצה האקס-תבוסנתנית, שאפשר להפוך אותה ללוגו של הפועל ירושלים - וזה יהיה בסדר גמור.

שחצנות. הפתעה. יוזמה. רוע. חוצפה. היה שם הכול. עדי גורדון הגדול, שהיה אתמול בארנה, אמר פעם שאהבה מנצחת. אחלה ציטוט, אבל ציטוט נאיבי. אהבה, יפה וכנה ככל שתהיה, לא מנצחת. האהבה צריכה להישאר ביציע - ו-11 אלף אדומים אכן דאגו להשאיר אותה שם. מה מנצח על הפרקט?

שחצנות. הפתעה. יוזמה. רוע. חוצפה. ובגלל זה - היכן שנפל אפילו ענק כגורדון, הצליחו אורי ודונטה. שניים שלא מחפשים אהבה. שניים שמחפשים (ומצאו) צלחת.

כחצי שעה לאחר הבאזר המיוחל, ואלון נזרק בפינה של חדר ההלבשה. על ברכיו השעין את הצלחת, וביד ימין החזיק בקבוק שמפניה ששתה את עצמו. בפינה השנייה של חדר ההלבשה היה סמית'. הוא ישב על כיסא, אוטוטו ידבר לראשונה עם עיתונאים - אחרי ויפאסאנה תקשורתית בת שנה. אלון קם, נעמד מאחוריו, והחזיק את הצלחת בפוזה שמחקה את התמונה ההיא - רק הפוך.

"הוא כל כך ווינר", צווח אלון, והכה בחזהו של סמית', "שהוא לקח את ה-DNA שהיה כאן והפך אותו מקצה לקצה. כאן, כאן!", הכה שוב בחזהו של 'דאנטה', שהרגע דפק משחק של 20, 10 ו-6.

"אני מעריך את זה, בראדר", אמר סמית', וחיבק את הבחור שמשלם לו את המשכורת. "זו הסיבה שאני כאן", הוסיף.

שאלתי אותו על התמונה שצויצה ב-20 ביוני, 2014. אמרתי לו שלדעתי זו התמונה שמסמלת את האליפות.

"אתה צודק לגמרי", אמר דונטה. "רצינו לשים חותמת. רצינו להעביר מסר. הוא [אלון] רצה שנצלם תמונה אז הצעתי שאעשה פוזה כזו. הוא אמר 'מצוין', וזה פשוט קרה. והשאר היסטוריה".

הרוע הזה היה חסר להפועל ירושלים.

"בהחלט. אופי מביא אליפות. ככה לוקחים. לא תמיד הכול קרה כפי שרצינו, אבל תמיד הסתכלנו על התמונה הגדולה".

למה הגעת לירושלים? גם מכבי רצתה.

"זה היה שונה. לא הכרתי את אורי לפני הפגישה הראשונה שלנו. הקונספט קסם לי. זה התאים לי באופן מושלם, התאים למה שאני רוצה להיות. זה נתן לי אפשרות להיות מי שאני רוצה. להיות אני, בלי לדאוג לכל החרא הזה שמחוץ לכדורסל. זו הסיבה היחידה לכך. לא כסף. רק להרגיש בנוח עם עצמי, וירושלים זה המקום שנותן לי לעשות את זה".

מקום שמאפשר וסולח כשאתה יוצא לבלות, וכשאתה מפנה אצבע משולשת לקהל.

"שילמתי על האצבע. זה לא קשור".

בעלים רע היה זורק אותך על אחת הפרשיות האלה.

"לא בטוח. הייתי נקנס בכל קבוצה, כנראה. אבל שוב - רציתי להיות אני ולעשות מה שבא לי, וחשבתי שירושלים זו האופציה הכי טובה לכך. מתברר שצדקתי".

אלון חזר על המנטרה של כוכבו. הם כל כך דומים - בהילה ובפוזה - שבשלשת השוויון של סמית' שכפתה 49:49, גם דונטה וגם הבוס הרימו שתי ידיים באוויר וסימנו 3 בכל יד. "זו תמונה שהעבירה מסר", המשיך אלון, "שהשחקן הכי טוב בארץ בוחר בהפועל ירושלים".

"הם פרצוף שונה", סיפר בר טימור, בעצמו אחד הסיפורים היפים של העונה. הילד עבר שנה קשה בגרמניה ("עונה מחורבנת, בקושי שיחקתי, רצתי לבד ביערות"), הגיע ליעד עמוס גארדים ובכל זאת שגשג. כשהוחלף אמש, לקראת הסיום, הרשה לעצמו סוף סוף להתפרק ("לא ייללתי, אבל היו דמעות"). בחדר ההלבשה אזר אומץ, ביקש מאליהו את הצלחת רק כדי להתלונן "יואו, איזה כבד זה". מהדברים ששומעים רק מאלוף-פעם-ראשונה.

"דונטה הוא פאקינג ווינר", הגדיר טימור. "הוא רוצה לנצח ועושה הכול בשביל זה. לפעמים הוא צורח עליי במשחקים, וחברים שלי שולחים לי הודעות 'מה זה? נפרק אותו!'. אבל אם הוא לא היה צועק ככה, הייתי מתבאס. קשה למצוא זרים שכל כך אכפת להם מהקבוצה. הוא צבעוני, הוא ססגוני, אבל ככה הוא".

בדיוק באותו זמן, כאילו לפי דרישה, יצא דונטה מהמקלחת כשהוא לבוש כמו הדגל האמריקאי של 1814, כשעוד לא היו עליו כל כך הרבה כוכבים. הוא מלמל "לברון, לברון, לברון", והילד מחיפה המשיך: "זה הוא, לטוב ולרע. לפעמים אתה צריך להביא את הבן זונה שבך, והוא כזה. לגמרי כזה. אולי זה מה שהיה חסר כאן".

ותסמכו על אלון שידע ויידע להשלים את מה שחסר.

כמו, למשל, בגזרת הישראלים.

ליאור אליהו, שנראה שזכה אתמול באליפות ראשונה (למעשה, זו היתה החמישית), למשל. אליהו היה נרגש, השתטה כמו שמזמן ואולי אף פעם לא השתטה. הוא חגג צלחת שכולה שחרור. הוא לא הפסיק לחייך, הוא דיבר חופשי, שיתף סיפורים נהדרים וגולת הכותרת היתה כשאחד מעובדי המועדון זרק לעברו גוש ענק של קרח והוא ניסה לנגוח אותו. געגועיו לגויאבה. "יש לי סיפור קטן", אמר להמון המשולהב בספרא. "כשהגעתי לכאן לפני שנה הסתכלתי על הדגלים במלחה ושאלתי 'איפה דגל האליפות?'. כולם הסתכלו עליי במבט מוזר, ואז אמרתי 'בשנה הבאה יהיה דגל אליפות בארנה'".

או יותם הלפרין, לו זו אליפות שישית, ועדיין זה הרגיש כאילו הוריד אמש גורילה מהגב. קפטן הפועל ירושלים, שתמיד שיחק בממלכתיות עצורה, המשיך בקו כששנייה לפני ההנפה ביקש לזכור את אוהדי הקבוצה שאינם עמנו. גם כשהרשה לעצמו לפתוח כפתור, עשה זאת בחן. כן, הבחור הפך למנהיג. אמיתי, אמיתי. "אתם הקהל מספר 1 בארץ", אמר לאדומים. "ביי פאר. ביי פאר".

לאליהו יש חסרונות, והלפרין לא תמיד יציב, אבל סמכו על אלון שהוא ידע לזהות את זה ולהקיף את היסודות עם טאצ' מנצח. גם על הספסל. "בראד גרינברג היה טוב, אבל לא אהבתי את המנטליות של הקבוצה בסיום העונה שעברה. את הרופסות הזו, את המחסור באגרסיביות. זה ממש לא אני", אמר, והשוויץ במאמנו הנוכחי, דני פרנקו. "נראה לי שדני יישאר פה הרבה שנים".

לא קל לאכול את אלון. הרבה נרתעים מהשחצנות הזו שלו, מההתנהגות הפוזאיסטית, מהרצון להידחף לפריימים. אבל זו בדיוק הגדולה שלו. זה בדיוק מה שדוחף מיליונר צעיר לקבוצה לוזרית (לשעבר!) כמו הפועל ירושלים. זו בדיוק הסיבה שהוא הראשון שלא ניסה להפוך אותה למכבי תל אביב 2.0 אלא לנסות וליצור דבר טוב יותר. החזון של אלון דוחף את כל המערכת קדימה, ואם החזון הזה כולל את שאר התכונות שמרכיבות את האיש, אז זה מה יש. אם הניהול פיקס, והכסף פיקס, וההחלטות פיקס - תתנהג איך שבא לך. להיפך, זה אפילו מעניין. מארק קיובן הישראלי שולט בירושלים, והרווח של כולנו.

"מישהו אמר לי היום שיש הרבה אנשים שלא אוהבים את אורי", חלק דונטה. "שלא כולם חושבים שהוא טוב. שתדעו - שום דבר לא היה אפשרי בלעדיו. הוא הדביק את כל זה. תגידו מה שאתם רוצים על האיש הזה, אבל אל תשכחו להגיד שהוא הרכיב קבוצה נהדרת".

במסדרון שבין הפרקט לחדר ההלבשה, בר טימור הוריד את חולצת המשחק ומסר אותה ליואב גליצנשטיין הנרגש.

גליצנשטיין, מאבטח הקבוצה שידו רוסקה בגלל חזיז שנזרק לפרקט בנובמבר 2007, הודה לטימור ובתוך כמה שניות קיבל גם חולצת אליפות רשמית מאחד מאנשי המועדון.

"אושר עילאי", אמר. "זה משהו ששייך לכל האנשים שאי פעם עבדו במועדון הזה. הקהל הזה - זה עצם כל העניין".

ובאופן אישי - מה האליפות הזו עושה לך, אחרי כל מה שעברת?

"אני כמו כולם", הצטנע. "יש פה הרבה אוהדים נפלאים, הרבה יותר ממני. קרו דברים, אבל אני לא שונה מהם והם לא שונים ממני".

בחזרה לספרא, אוטוטו 2 בלילה, ונהיה ממש קר. אלון לקח שוב את המיקרופון, ואמר: "מה שחשוב לי זה שתמיד נהיה ווינרים, אלופים ושאף פעם לא ישירו לנו את השיר הזה".

האלפים צחקו, ואז שאגו, ואלון אנפף בזלזול את השיר שהוא כל כך שונא: "אף פעם לא תניפו צלחת… אף פעם לא תניפו צלחת".

"מעכשיו, אי אפשר לשיר לנו את זה יותר", צעק, "אז יאללה, הביתה".

אלון. חומסקי. הראל.
פרנקו. הרוש. קוקיה.
גפני. מעיין. אריאל. קיצ'ן. אליהו. ג'ונס. הלפרין. טימור. גור אריה. רייט. מקי. סמית'. תומפסון. מור. גרין.

הפועל ירושלים, 2014/15.
אליפות עם כוכבים.

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר

orenjos@walla.co.il