מאז סיומו, הופך גמר ה-NBA לעיסה דביקה של רכילות. האם לברון ג'יימס רץ מהר מספיק לעברו של דיוויד בלאט כשהמאמן סימן פסק זמן? האם הוא שינה מהלכים של מאמנו? האם תיקשר אך ורק עם העוזר טיירון לו? בדרך נשכח המשחק עצמו, וזה חבל. כי גמר ה-NBA בפרט והפלייאוף של הליגה הטובה בעולם בכלל הם הגורם המשפיע ביותר מקצועית על עולם הכדורסל, בגבולות ארצות הברית אך בוודאי מחוצה לה.
אין הרבה מאמני בוגרים, נוער או ילדים, בספרד, סרביה או ישראל, שמרשים לעצמם להחמיץ את משחקי ההכרעה של הליגה. רבים מהם יושבים עם פנקס ועט. ואמנם, השינויים הסגנוניים בכדורסל האמריקאי מגיעים עד מהרה גם לאירופה ולאסיה: כשפיל ג'קסון שיחק את התקפת המשולש בשיקגו, גם פיני גרשון וארז אדלשטיין הריצו גרסאות שלה בישראל; כשמייק ד'אנטוני הציג את התקפת הסמול בול והפיק אנד רול שלו בפיניקס, הכדורסל הישראלי והאירופי מיהרו ליישר קו; כשריק אדלמן מסר את הכדור לוולאדה דיבאץ' וכריס וובר כדי שינהלו את המשחק של סקרמנטו קינגס מאזור קו העונשין (ה-elbow), כך נהגו גם מאמנים ביבשת הישנה. אלא שגמר ה-NBA של השנה היה שונה: בשתי הקבוצות שיחקו שני כשרונות כדורסל כל כך ייחודיים, כל כך חד פעמיים, שאין כמעט מה ללמוד מהם.
הקושי לחקות את קליבלנד ולברון ג'יימס ברור יותר. במובן מסוים, בחר דיוויד בלאט להחזיר את הקאבס לימים שעברו מהעולם, שנות ה-90' האיומות של הליגה, שהייתה רוויה אז בבידודים ואחד על אחד, כששחקן אחד מכדרר את עצמו לדעת לעבר הסל בעוד ארבעת האחרים מביטים בחוסר מעש. בהתקפה של קליבלנד לא היה זכר לניסיונות של המאמן הישראלי להחדיר בתחילת העונה סטים של 2:3 גבוה, שכונו בטעות "התקפת פרינסטון", ובהם הכדור זז בין כולם באופן כמעט שוויוני.
התהליך שעברה קליבלנד השנה הזכיר מעט את זה שעבר על קבוצתו הקודמת של בלאט, מכבי תל אביב, שהתחילה את העונה הקודמת עם מסירות ותנועה וסיימה עם טייריס רייס אחד שעושה קסמים בעורף האויב. הבידודים הפרימיטיביים של לברון היו אפקטיביים מול שיקגו ואטלנטה, קבוצות שנתנו עזרה אינטנסיבית ואפשרו לג'יימס למסור כדורים לקלעים, אבל איבדו מיעילותם ככל שהסדרה מול גולדן סטייט התקדמה.
בכלל, עבור רוב השחקנים, הכדרורים המרובים של לברון במקום לפני שהוא יוזם פעולה הם מהלך איום ונורא, שמזמין צפיפות הגנתית ויוביל בדרך כלל להחטאה או לאיבוד כדור, בטח נוכח העובדה שבאירופה אין כל מגבלות על עזרה בהגנה, בניגוד ל-NBA. במחשבה שנייה, גם לברון קלע באחוזים נמוכים מאוד בסדרת הגמר. בקיצור, אלא אם אתם מפלצות כדורסל בגובה 2.03, עם גוף מפוסל ויכולות מהטובות בתולדות המשחק, אל תנסו את זה בבית.
המקרה של גולדן סטייט מורכב יותר. אחרי הכול, איזה מאמן לא ירצה לחקות קבוצה שמשחקת כדורסל מרהיב כל כך, קבוצתי, עם התקפת תנועה שלא מתבססת רק על פיק אנד רול אלא על חסימות וחיתוכים בלתי פוסקים, ומוסיפה לכך גם הגנת חילופים חזקה?
אלא שבמקרה של הווריירס יש שני מרכיבים שיהיה קשה מאוד לחקות: הראשון הוא הרכב הגמדים נטול הגבוהים לחלוטין שאימץ קר החל מהמשחק הרביעי בסדרה. בכדורסל האירופי תפקיד השחקנים הגבוהים משמעותי יותר מאשר ב-NBA, פשוט מפני שקל יותר לצופף את הרחבה ללא חוק שלוש השניות ההגנתי. גבוה בגובה 2.14 יוכל להיות אפקטיבי יותר באירופה מאשר בליגה הטובה בעולם בזכות יכולתו לשנות זריקות וכמובן גם לקחת ריבאונד. חמישיה של שחקנים שהגבוה בהם מתנשא לגובה 2 מטרים תצטרך להיות מוכשרת בצורה יוצאת דופן כלומר כמו במקרה של קרי, תומפסון, גרין וחבריהם כדי לחפות על החיסרון בסנטימטרים. לגבוה טוב, שיכול לצבור 2 נקודות בטוחות ברחבה ולתרום בהגנה, עדיין אין תחליף.
הנקודה השנייה שבגללה המודל של גולדן סטייט קשה לחיקוי קשורה לסטף קרי. אולי בגלל הזינוק הבלתי נתפס שלו בשנתיים האחרונות, עדיין רואים בו ראשון בין שווים בקבוצה מאוקלנד, ולראייה הכינוי "הספלאש בראדרס" לו זכה עם קליי תומפסון. אלא שקרי הוא כוכב על שהכדורסל טרם ידע, ככל הנראה עם יכולת הקליעה הטובה בכל הזמנים, ועם קליעה מכדרור שעולה בכמה דרגות על כל שחקן שקדם לו.
כמעט כל מה שמתרחש בגולדן סטייט הסמול בול, בחירת הזריקות הליברלית מחוץ לקשת, משחק התנועה מתאפשר בשל נוכחותו המאיימת על המגרש. כשקרי עושה פיק אנד רול, ההגנה חייבת לשלוח שמירה כפולה וכמעט תמיד יהיה שחקן חופשי לזריקה; כשהוא חוסם לשחקן אחר, השומר שלו כל כך חושש לסייע לנחסם, עד שהשחקן שקיבל את החסימה כמעט תמיד יהיה חופשי לליי אפ או לזריקה; כשהוא רץ להתקפה מתפרצת, יכולתו לעלות בקלילות לקליעה משמונה מטר מאלצת את היריבה להיערך אחרת לגמרי בירידה להגנה; התנועה המדהימה שלו ללא כדור זורעת פאניקה בקרב היריבה.
העובדה השערורייתית שקרי לא זכה אפילו לקול אחד בהצבעה על MVP הסדרה מוכיחה שהיכולות הכמעט לא אנושיות שלו נלקחות כמובן מאליו. ברגע שיש שחקן כמו קרי על המגרש, העבודה של המאמן הרבה יותר קלה. כל שחקן אחר שיאמץ את בחירת הזריקות שלו, יעוף עד מהרה לספסל, כי רק קרי יכול להגדיר זריקה אחרי שלושה שינויי כיוון על שומר משלוש נקודות מול שומר כזריקה טובה. כדורסל כמו של קרי, אם ייושם על ידי כל שחקן אחר בעולם, יוגדר כשכונתי. קרי פשוט נולד בשכונה טובה.
ומה הכדורסל הישראלי יכול לאמץ מגמר ה-NBA? המסר שמגיע מארצות הברית לישראל בעיקר מדכדך ובואו נשכח רגע מנוכחותו של מאמן ישראלי בשלב המכובד. אין כל קשר בין בלאט לבין הכדורסל הישראלי בצורתו הנוכחית. בישראל אימצו מזמן את הסמול בול, רק שפה עשו זאת מסיבות כלכליות. שחקנים גבוהים לא צומחים בישראל, וזרים גבוהים עולים הרבה כסף. זו הסיבה שגם מכבי תל אביב, מסיבות של שפיות כלכלית או חסכנות מופלגת, תלוי בהשקפת עולמכם, משחקת גרסאות של סמול בול כבר כמה שנים.
אלא שהסמול בול בצורתו הישראלית, בניגוד לזה של גולדן סטייט, הוא בדרך כלל כדורסל מבולגן, של זרים שצמאים לסטטיסטיקות אישיות, בחירת זריקות גרועה, תנועה איטית והגנות חלשות. חשוב מכך, ברמת הנבחרות, הכדורסל הישראלי לא חדל לייצר רק גבוהים, אלא גם קלעים ורכזים ברמה הגבוהה, תפקידים חיוניים לסמול בול מוצלח. כך שלכדורסל הישראלי אין הרבה מה ללמוד מגמר ה-NBA. קודם צריכים להתחיל לשחק כאן כדורסל ובעיקר לגדל שחקנים. לא חייבים להתחיל בסטף קרי. נסתפק בעוד עמרי כספי.
