7 דברים שהלוואי שיקרו בגמר האלופות

הזווית הכי יפה לשער של לאו מסי בגמר הגביע מול בילבאו הייתה בכלל מהיציע. זה מעניין, כי השער שלו הועבר היטב על ידי מצלמות הטלוויזיה המשוכללות ביותר, שהצליחו לקלוט את המהלך מקדימה ומאחור, מהצדדים ומלמעלה, בקלוז אפ על הרגליים, על הכדור או על פרצופי כל המעורבים – ועדיין, דווקא מצלמת אייפון פשוטה מהיציע הצליחה להעביר את הקסם האמיתי של הגול הזה, כי היא קלטה איך זה נראה מעיניו של אוהד במגרש. איך זה נראה מהצד שלנו. היא קלטה איך מיד כשהוא קיבל את הכדור באגף, הקהל כבר היה במצב של חצי קימה. איך האוהדים כבר היו על קצות האצבעות, דרוכים ומצפים, יודעים שמשהו עומד לקרות, קוראים קריאת התלהבות, מרימים את הקול, עד השאגה האדירה, גווול. היא המחישה בצורה הכי מדויקת מה קורה כשמסי מקבל את הכדור, איך העיניים נדלקות, הדמיון מתחיל להשתולל, מה הוא יעשה עכשיו. איך אדם יודע שכל האפשרויות פתוחות, ואז זה קורה, הקסם הייחודי הזה, שחבל שהתרגלנו אליו, ולפעמים לוקחים אותו כמובן מאליו.

משחק הגנה איכותי הוא אנדרייטד. הוא אומנם בצדק נחשב לנחות ולא אטרקטיבי, כי כל מטרתו היא לבלום ולהרוס ולבטל יצירתיות, אבל לפעמים משחק הגנה יכול להיות מעורר השראה, ולא פעם זה קורה כשהוא מוצג על ידי קבוצות איטלקיות. חבל מאוד שקייליני לא ישחק, כי במובנים רבים הוא המשך לשושלת אגדית של בלמים איטלקים סטייל בארזי וקנבארו, אבל זה הרבה מעבר לשחקן ספציפי. לא רוצה להישמע כמו אבי רצון, אבל הגנה איטלקית היא לפעמים נעימה לצפייה. זה לא סתם "להחנות את האוטובוס". בהגנה איטלקית אמיתית קלאסית אפשר לזהות הבנה עמוקה של המשחק, קריאת מהלכים מוקדמת, נחישות להיות ראשון לכדור, קשיחות ופיזיות. תזמון אדיר בכדורי הגובה, סדר ותיאום, קבוצתיות והקרבה וחיפוי הדדי, וכן כן, גם תחכום. באופן כללי, זה שילוב אידיאלי של טקטיקה עם מיומנויות מקצועיות אמיתיות, שנרכשות על ידי מסורת הגנתית ויסודות של אימפריית כדורגל, יחד עם לב ותשוקה סטייל איטליה, שבאמת יש להם ניחוח מיוחד.

תמיד יש הסתירה הזאת, בין התקווה לראות אימפריה בהתהוות לבין התקווה לראות אותה נופלת. לאוהדים נמאס לראות את אותן קבוצות מנצחות שוב ושוב, ולפעמים, רק מתחושת מיאוס, מתחשק להם לראות אותן מועדות, מתרסקות, כושלות. כך היה עם שיקגו והלייקרס, עם מילאן ויונייטד, עם מכבי כדורסל (ולאחרונה גם בכדורגל), קבוצות שפשוט נמאס לראות אותן מנצחות. לפעמים זה מקנאה וצרות עין, לפעמים כי ההצלחה אוטומטית מקושרת עם שחצנות ויהירות, לפעמים זה משנאה היסטורית ומסורתית למועדון ספציפי, אבל גם שונאיה הגדולים ביותר של בארסה לא יכולים שלא להרגיש את גדולתה ההיסטורית של הקבוצה, ולקוות שהיא תטביע עמוק יותר את החותם שלה בתולדות המשחק. אי אפשר שלא להלל ולשבח את הקבוצה הזאת, שכבשה את העולם בזכות כדורגל שמח התקפי וחיובי. אי אפשר שלא להעריץ את השחקנים שלה, מיליונרים צעירים שכבר זכו בכל התארים, ועדיין מוצאים את הרעב. מגיע לה להוסיף עוד גביע, מגיע לכדורגל האירופאי שתהיה לו אלופה כל כך ראויה, מגיע לחובבי המשחק לדעת ולזהות שהם צופים בקבוצה היסטורית, ששינתה את המשחק, שסחפה אוהדים בכל מקום, שראויה לכל השבחים (גם אם לפעמים צריך בשביל זה לסתום את האף).

כי די, נמאס. תנו גם לאחרים. אי אפשר לראות אתכם יותר. מיצינו. כמה מרענן יהיה לראות איטלקייה מניפה עוד גביע, כמה נחמד יהיה לראות את יובה מחזירה עטרה ליושנה, כמה מרגש יהיה לראות את בופון מוסיף עוד תואר לקריירה אגדית, וכמובן, את הזן מאסטר פירלו, שכבר מעבר לשיאו אבל עדיין עם נוכחות כריזמטית של גורו, אחד שבא לך ללכת אחריו מבלי להבין למה. קייליני אמר ש"בליגה האיטלקית מסי לא היה מבקיע שער כמו שהבקיע מל בילבאו", יהיה נחמד לראות שיש לזה כיסוי ושהסרייה A עדיין מציעה אינטנסיביות ייחודית. ובכלל, האם יש כינוי יותר קסום והולם לקבוצת כדורגל מאשר "הגברת הזקנה", שתי מילים שמגלמות במדויק את הכבוד, הוותק והיוקרה של המועדון? כמה נחמד שיש משחק שבו כל מי שתנצח תרגש ותשמח, יאללה שיתחיל כבר.

עולם הכדורגל ידע כמה חגיגות שערים אמוציונליות בתולדותיו (פלקאו, טארדלי, גרוסו), אבל נדמה שאצל קרלוס טבס כל שער נחגג בכזה טירוף, גם אם הוא שער ליגה חסר חשיבות. כי זה קרליטו, מהשחקנים הנדירים שעל אף שהם סקוררים כישרוניים - עדיין עיקר תהילתם שיש להם תשוקה לא פחות גדולה מכישרון. עם דם לטיני ולב אמיץ, עם מזג ארגנטינאי ואופי של ילד שכונות, טבס הוא קרליטו עבור חובבי הכדורגל, חבר ואח, ילד מיוחד, כאילו כולנו גדלנו לצדו, התבגרנו איתו, ועכשיו מתים לראות אותו מניף גביע (בניגוד ל"חבר" שלא רצה אותו בנבחרת).

אפשר רק לדמיין איזו תקופה קשה עברה על לואיס סוארס, אחרי שהפך לבדיחה גלובלית, אחרי שכל העולם ראה אותו בשידור חי משתגע ומאבד שפיות. אפשר רק לדמיין איזה לחץ היה עליו, גם אחרי המונדיאל, גם כרכש של עשרות מיליוני יורו, ועוד בברצלונה. בדרך כלל חלוצים לחוצים רק מתים להשתחרר עם כיבוש שערים, בדרך כלל חלוצים מתעניינים רק במאזן האישי שלהם, אבל סוארס מוכיח שזה יכול לעבוד אחרת. כמה פעמים ראינו אותו העונה במצבים נוחים מול השער, מעדיף את המסירה. כמה פעמים ראינו אותו במצב שכל חלוץ אחר מפציץ, בעוד סוארס בוחר למצוא מישהו במצב יותר נוח. נראה שהוא התבגר, שלא אכפת לו שהוא לא הכוכב הראשי, שלא מפריע לו שהתהילה הולכת לאחרים, להיפך, הוא הפך לקבוצתי, אפילו יותר ממה שהיה בליברפול. מאכזב קצת שבימינו שחקן חייב לעבור לברצלונה כדי לחוות הצלחות, אבל גם לסוארס מגיעה קצת נחת. ייאמר לזכותו שדווקא בשנה שבה השנאה אליו אמורה הייתה להתעצם - אחרי הנשיכה וההשעיה, אחרי ש"נטש" ופירק את ליברפול, אחרי שהצטרף למועדון שלא תמיד קל לחבב - הוא הצליח לשקם את התדמית שלו וזכה לכבוד מחדש, והכל בזכות כדורגל קבוצתי ופשוט. שוב, זה לא מובן מאליו.

הפגרה מעבר לפינה, ועמה החושך. עם כל הכבוד לטור דה פראנס ו-ווימבלדון, אין מונדיאל על הפרק, אין יורו, ותיכף מתחיל השיממון. אוטוטו כל מה שיישאר לנו מכדורגל אירופאי זה דיווחים משוק ההעברות על משאים ומתנים, רק מלפפונים עלובים, הצעות כספיות, שמועות, הדלפות ואינטרסים. ברקע פיפ"א דואגת להזכיר שמאחורי המשחק מסתתרים שחיתות וריקבון, שקרים ומזימות, עסקנים תאבי בצע ונוכלים מכל קצוות תבל. כבר הרבה זמן לא היה כזה גמר קלאסי, בין שני מועדוני פאר, שתי אלופות מכהנות, שתי דאבליסטיות בכושר מצוין, משתי ליגות בכירות. הכל מוכן. רגע לפני הקיץ, לפני שהכל נעלם, יש הזדמנות להשאיר לאוהדים זיכרונות נעימים וטעם של עוד. אז אנא, בחיאת, שחקו כדורגל.