1. גם גיא גודס וגם דני פרנקו התייחסו, בראיונות סיום המשחקים הראשונים של מכבי תל אביב והפועל ירושלים, לאלמנט החלודה כתוצאה מהמנוחה הארוכה שנכפתה עליהם לאחר סיום שלב רבע הגמר. אותה חלודה, על פי ההיגיון והקלישאה, אמורה להסביר היעדר חדות של שחקנים שנמנעו ממשחקים רשמיים יותר מדי זמן. התאוריה סבירה ומקובלת, אבל קשה לראות איך היא רלוונטית בפעם הזאת ליכולות של הפועל ירושלים או מכבי תל אביב.
בדקות רבות נגד מכבי ראשון לציון, נראו הלבנים-אדומים של פרנקו דומה מאוד (וקצת יותר טוב) לאיך שנראו במשחקי הבית מול הפועל תל אביב. בדקות רבות מאוד שלשום, נראו הצהובים של גודס בדיוק כפי שהם נראים הרבה מאוד זמן. רק שבפעמים קודמות הסבירו לנו שהיכולת הבעייתית של אלופת היורוליג במיל' נובעת מעייפות או מקשיים מנטליים. הפעם יש סיבה אחרת יותר מדי מנוחה. מילא.
2. אפשר להכביר מילים על משחק מספר 1 שנערך שלשום בנוקיה ובו מכבי תל אביב ניצחה את הפועל אילת, אבל לא ממש חייבים. שתי הקבוצות עשו בדיוק את מה שציפו מהן, לאור היכולות שגילו בשבועות האחרונים. מכבי תל אביב המשיכה להיראות עצורה, נטולת בטחון ואנרגיה. ובעיקר לא מרשימה. הפועל אילת ממילא חגגה את סיום העונה שלה לאחר משחק 5 ברבע הגמר ולא באמת באה כדי לנצח. הכול על פי המתוכנן.
ואז הגיעה הפציעה של דווין סמית', שאמורה להשבית אותו להמשך כל סדרת חצי הגמר.
בהיעדרו של סמית', נראית הרוטציה של מכבי כך:
שלושה שחקנים בעמדות 1-2: פארגו, אוחיון וההוא שלובש את הגופיה של מרקיז היינס.
שחקן אחד בעמדה 3: נייט לינהארט האימתני.
עמדות 4-5: אלכס טיוס וג'ייק כהן (שבשל החוק הרוסי חייבים לפחות אחד מהם להיות על המגרש בכל רגע נתון) + שניים מהזרים הנוספים (ביג סופו, רנדל ואלכסנדר).
במילים אחרות, למכבי יש רוטציה של 8 שחקנים בסך הכול. שזה כולל את היינס, את לינהארט, את ג'ייק כהן ואולי גם את אלכסנדר. סה טו.
ולמה כל הפירוט הזה? כי יתכן מאוד שהפציעה הזו הרסה לאילת את התכניות. הופעה בחצי הגמר + סוויפ כבר לא יתקבלו בהבנה. הקבוצה של אריק שיבק מסוגלת לייצר כיום הרכבים שמעמידים בפני מכבי מצ'-אפים קשים. גם ברמת הקו האחורי וגם ברמת היכולת להעמיד הרכבי סמול בול (כפי שעשתה ברבע השני במשחק מספר 1). לאילת, לפחות בתאוריה, יש את היכולות להתיש את הקו האחורי של הצהובים בכלל ואת אוחיון בפרט. לאילת, הקבוצה שהמובילה את השלולית במספר זריקות העונשין במשחק, יש את הכלים התאורטיים לגרום למכבי לשחק עם הרכבים רעים. הבעיה היא שהיכולות התאורטיות של הקבוצה הזאת הן בדיוק כאלו. תאורטיות.
להפועל אילת מגיע קרדיט גדול על עצם ההעפלה השלישית ברציפות למעמד חצי גמר הפלייאוף. במצב שנוצר עכשיו, היא צריכה לשאוף ליותר. לפחות לשאוף. אה, והיא לא חייבת התעלות של קאליף וויאט. בטח לא יותר מצורך של מכבי בעוד הצגה של ג'רמי פארגו.
3. בעוד אנחנו דנים בבעיות הסגל של מכבי תל אביב, הפועל ירושלים ממשיכה לעשות את העבודה עם רוטציה קצרה יותר. בדיוק כמו במשחק 2 בסדרת רבע הגמר, האלטרנטיבה עשתה את העבודה אמש עם שבעה שחקנים + כמה דקות של טוני גפני. והכדורסל של ירושלים, לפחות נכון לאתמול, לא נראה עייף ותקוע. יש משהו בטוח בשפת הגוף שמשדרים דונטה סמית', דיון תומפסון וליאור אליהו. לא כופים זריקות, מחפשים את המסירה הנוספת ולאו בשל החשש לזרוק, שומרים ויוצאים למשחק מעבר והתקפות מתפרצות ברמת הביצוע הגבוהה ביותר בארץ, ובהרבה.
ולא שהבעיות שם נפתרו. הקו האחורי ממשיך להיות אי של חוסר יציבות. לא בטוח שדני פרנקו יודע מה הוא יכול לקבל מברייסי רייט, יותם הלפרין ובטח שלא מטייוואן מקי. משחק ההתקפה, ולו ברמת המאקרו, עדיין תלוי פוסט אפים, אבל בתדירות נמוכה יותר ועם גיוון גדול יותר של שחקנים וזוויות. אגב, נחמד היה לראות איך ירושלים לא מהססת להריץ את אותו התרגיל כמה פעמים ברציפות בלי לנסות ולשנות אלמנט שהצליח במהלך קודם. עמדה 4 ממשיכה לסבול מבעיית הקליעה של אליהו וגפני (שלמרות כל המחמאות, עדיין רחוק מלהיות אופציית קליעה רצינית גם ביום בו הוא משחק יותר), ועדיין ניכר שיש יותר מדי שחקנים שמרגישים שלא בנוח ברגע שמתחילים להרגיש קצת מגע.
ואחרי כל זה, הפועל ירושלים מודל תחילת חודש יוני היא קבוצת הכדורסל הטובה ביותר בארץ הקודש.
בצד של מכבי ראשון אפשר לדבר על בחירת הזריקות של אייזיאה סוואן ועל ההיעלמות של יאנגר וחנוכי (שחוגג משחק 19 ברציפות בלי קליעת עונשין. מברוק), אבל עושה רושם שהיכולת שלה לעשות משהו בסדרה הזאת תלויה בג'קי קרמייקל, שעדיין לא התייצב לפלייאוף. קרמייקל יציב יכול לשנות, לכל הפחות, את שיווי המשקל ההתקפי של הכתומים ולייצר לחץ כלשהו על שדרת הפורוורדים האדומה.
בכל מקרה, היכולת הנוכחית של ניצן חנוכי מבליטה עד כמה חסר שם גבוה ישראלי סביר, שיכול היה לאפשר לרוץ עם הרכב סוואן-דאוסן-ג'ונסון כמה שיותר.
