אם צריך לבחור כותרת מרבע הגמר בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נדאל, היא ודאי מסתכמת בשתי מילים: "האביב הספרדי". לא שחלילה ניתן לערוך השוואה בין דיקטטורים אכזריים שהודחו מהשלטון לאחד הספורטאים הגדולים בתבל ומהטניסאים הטובים והווינרים שהיו אי פעם, לא שחלילה זו המטרה. אבל ההפסד של רפא לטניסאי הטוב בעולם היום ובעיקר שפת הגוף וחוסר האונים שהשור ממאיורקה שידר גרמו למין תחושה מוזרה, כמו אותה תחושה שוודאי הייתה לתושבים במדינות אחרי נפילת חומות/מנהיגים/משטרים שהחזיקו מעמד במשך שנים. מעין ואקום כזה ובעיקר חוסר ודאות לגבי העתיד לבוא.
לפתע נראה כאילו מי ששלט ברולאן גארוס ביד רמה במשך עשר שנים (עם הפסד אחד, מעין סטיית תקן סטטיסטית מול רובין סודרלינג) חסר מושג לגבי מה הוא צריך לעשות אל מול המחאה העממית והאלטרנטיבה הנוצצת בהרבה שניצבת מולו. ההפסד הזה של נדאל ובעיקר הצורה שלו היו הכרזה חד משמעית. מפתה לומר שתם עידן השליטה האבסולוטית של הספרדי ברולאן גארוס, אבל נראה שכל עוד דג'וקוביץ' משחק ברמה שהוא משחק בה, נדאל יצטרך להרוויח מחדש את הזכות להיקרא "מלך החימר" ובכל מקרה יצטרך לעבור דרך הסרבי כדי להשלים את הדסימה המדוברת בפריס.
דווקא ביום בו הוא חוגג את יום הולדתו ה-29 - או אולי ראוי יותר לומר "מציין" בהקשר הנוכחי - נחשף רפא במערומיו ונראה כאילו הוא כבר מתקשה לשמור על הקצב של "החבר'ה הצעירים" (דג'וקוביץ' צעיר ממנו בשנה, כן?). וזה היה עצוב מאוד ולרגעים אפילו מעורר חמלה. נדאל איבד צעד. כשאומרים "צעד" מתכוונים לכל דבר: במהירות, באגרסיביות, באינטנסיביות, בעוצמה, באינסטינקט, ובעיקר ביציאה מהמקום. הרגליים, שהיו תמיד הכלי מספר שתיים שלו (אחרי המנטאליות), מתחילות פתאום להתעייף ולהיראות כבדות. הכול נעשה בצעד אחד לאט מדי וצעד אחד ברמה הזו הוא נצח.
נדאל הגיע למסיבת העיתונאים שאחרי סטירת הלחי שחטף עם כובע מצחייה ונדמה שדיבר כשהוא חנוק מדמעות ומתקשה לעצור אותן. לזכותו ייאמר שהוא דיבר בכנות ואמר בפשטות: "נובאק יותר טוב ממני כרגע". האכזבה היחידה מנדאל היא חוסר ההיערכות ואולי שקיעתו באיזושהי קונספציה שגויה. נדמה כאילו הוא וצוותו חשבו שהוא יהיה בסדר כשוהא יגיע לשחק ברולאן גארוס, על חימר, במשחק של הטוב מחמש מערכות. גם אחרי שהוא קרטע וקיבל בראש משחקנים פחות טובים מדג'וקוביץ' במהלך ההכנה (פאביו פוניני פעמיים, אנדי מארי וסטן ואוורינקה), זה לא שינה אצלו שום דבר בראש. כשכל נורות האזהרה הבהבו באדום בוהק, רפא וטוני נדאל שקעו בתחושת "יהיה בסדר". כאילו שאת מה שראה כל אחד, לא ראו השניים הללו וחשבו שאולי בכל זאת המיתוס של רפא יכניע את הטניס המושלם של דג'וקוביץ'.
אבל החשיבה הזו נועדה לכישלון ולעוגמת נפש לא קטנה אחרי שהתברר שהבלון היה מלא באוויר חם ותו לא. לא ברור מה גרם לנדאל להמשיך לשחק את אותו הטניס ששיחק תמיד גם כשברור לו לחלוטין שמה שעבד כשהיה בשיא הכושר, לא עומד לזכותו יותר. שוב לעמוד ארבעה מטר מאחורי קו הבסיס במשחקוני ההגשה של היריב כדי לפתוח את הזוויות? הזוויות היחידות שנפתחו היו לדרופ שוטים של דג'וקוביץ'. שוב לנסות לברוח לפורהנד גם אם זה אומר לרוץ חצי מגרש? הרגליים כבר לא בנויות לזה ובמילא הן לא מסוגלות לסגור את הבור שנפתח בצד השני של המגרש לאחר מכן. נדאל לא הכין שום הפתעה, שום דבר חדש לשחקן מולו שיחק בפעם ה-44. כאילו מה שעבד ברולאן גארוס בשלוש השנים האחרונות, יעבוד מעצמו גם השנה כשיחסי הכוחות שונים ב-180 מעלות.
את התשובה לניסיון הזה של נדאל קיבלנו מהר מאוד, כשדג'וקוביץ' ברח ל-0:4 קל מדי. גם לאחר מכן, כשנדאל חזר ל-4:4, זה היה נראה יותר כמו סוג של רגיעה של דג'וקוביץ' מאשר איזושהי התעלות מדהימה של הספרדי וממילא רק עייפה אותו ודי שחקה לו את הרגליים. את המחיר על הקאמבק הזה הוא היה עתיד לשלם במערכה השנייה ובעיקר בשלישית. אפרופו המערכה השלישית, באמת שהיא הייתה קצרה (1:6 ב-34 דקות), אבל כל דקה בה הרגישה כמו שעתיים וחצי לנדאל. הוא ממש היה נראה מעורר רחמים וחסר אונים, כמעט כמו ב-0:4 בפתיחת המשחק.
דג'וקוביץ' שיחק בו, קרא לו לבוא לרשת פעם אחר פעם עם דרופ שוטים, שלח אותו אחורה, והופ לך תביא כדור מפה ורוץ אחורה. הוא גיוון עם טופ ספינים, סלייסים, הגיע בעצמו לרשת ושלט בקצב של כל נקודה, כל אחת ואחת מהן. לפרקים זה נראה כמו שיעור טניס או התעללות. עצוב מאוד לראות אלוף ענק כמו נדאל מוכה וחבוט בצורה כזו. אפילו הקהל בצרפת, שבדרך כלל לא מחבב את נדאל יותר מדי, עודד אותו בטירוף. אולי הם רצו תמורה עבור הכסף ששילמו, אולי פשוט ריחמו על מי שהניף את הגביע באותו מגרש כבר תשע פעמים ושלט בטניס על החימר יותר מאשר איזשהו ספורטאי באיזשהו ענף בעולם. המבוכה והבלבול בקהל עברו גם דרך הטלוויזיה.
נדאל רוצה, רעב ונראה שהוא עדיין לוקח כל הפסד כמו אסון, אבל הרגליים והגוף מתקשים להתמודד עם הפיזיות והמהירות של השחקנים הטובים בעולם. בכל הריאיונות שלו בזמן האחרון, נראה שנדאל משקר לעצמו. הוא כל הזמן אומר שהרמה שלו לא מספיק טובה, אבל משוכנע שהוא יחזור אליה בקרוב. אז זהו, שכרגע זה לא נראה כך. עקומת השיפור שלו מתחילת השנה עד עכשיו אולי גדולה ואולי זה סתם מרמה כי את "השיפור" הוא עשה על חימר לעומת אליפות אוסטרליה החלשה שהייתה לו. מה שבטוח הוא שכרגע רפאל נדאל רחוק מאוד מנובאק דג'וקוביץ' ואפילו נראה שהוא רחוק משחקנים כמו אנדי מארי וסטן ואוורינקה מאוד. אחרי הטורניר הוא יירד למקום העשירי בעולם - ואולי 11 אם צונגה יעלה לגמר - וזה, לפחות בעת כתיבת שורות אלה, המקום הריאלי של אחד מהטניסאים הגדולים בהיסטוריה.