פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "אין ידיעה אחת על הגמר. בכנות, לא ידעתי שזה מתחיל". הפודיום לקראת גמר ה-NBA

        במקום הראשון: המקום הכי רחוק מישראל בטירוף גמר ה-NBA, ועוד עם שני נציגים. בשני: ירמי "בלאט היה צריך להרצות 30 שעות, ידע על כך שבועות לפני, אבל סחב זאת ללא צורך" אולמרט לא מתחרט. בשלישי: בארקלי מהמר, ומאיים. מדור הפודיום עם 3 סיפורי השבוע לקראת גמר ה-NBA

        "אין ידיעה אחת על הגמר. בכנות, לא ידעתי שזה מתחיל". הפודיום לקראת גמר ה-NBA

        מה אתם יודעים, ספ בלאטר הלך.

        פרשנות: "המלך בלאטר מת, יחי המלך בלאט!"

        ועכשיו, לשלושת הסיפורים של אוטוטו-גמר ה-NBA, בו לישראל יש נציג אחד, ולאוסטרלים שניים וחצי.

        הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

        למעקב בטוויטר

        כל הטורים במדור "הפודיום"

        מת'יו דלבדובה ואנדרו בוגוט, שחקנים אוסטרליים בגמר ה-NBA (צילום מסך)
        דלי נגד בוגי (צילום מסך, טוויטר)

        זהב: קרוב רחוק - יחס האוסטרלים לגמר ה-NBA (ההפך מישראל ובלאט)

        ג'וליאן דה סטופ עמד מול מצלמה בפרבר של מלבורן והעביר דיווח ישיר על ליגת הפוטבול האוסטרלית, כשלפריים נכנסו שני פורעים. אחד עם סד על ידו, השני אוחז גביע - הצמד נדחף בין העיתונאי והעדשה. דה סטופ, רגיל למקרים דומים, קיטר בשידור חי ודחף את ההוא עם הסד. כעבור כמה שניות, המגישה באולפן סיפרה לו שהשניים שהרגע גירש היו אלופי ה-NBA הטריים, פאטי מילס וארון ביינס. דה סטופ הנבוך והחביב התנצל בפני שחקני הספרס עוד בשידור, ואחר כך בטור באתר הרשת. אבל סביר להניח שאם אותו תרחיש יחזור בקיץ הקרוב, גם העיתונאי האוסטרלי הבא לא יזהה את האלוף האוסטרלי הבא.

        ויהיה כזה. בטוח. אנחנו בעיצומו של קנגורו בום. שבעה אוסטרלים (כולל ג'ו אינגלס, המכביסט לשעבר) עבדו העונה בליגת הכדורסל הטובה בעולם - שיא; חמישה הגיעו לפלייאוף - שיא; זו השנה השלישית ברציפות בה תהיה נציגות 'אוזית' בגמר (לוק לונגלי עשה את זה בין 1996 ל-1998), והפעם הראשונה אי פעם שיש אוסטרלי משני הצדדים של הפיינלס. בפינה הצהובה - אנדרו בוגוט, גולדן סטייט. בפינה האדומה - מת'יו דלבדובה, קליבלנד. ואם ממש רוצים, מזכירים שקיירי אירווינג גם הוא יליד מלבורן. אז הנה לכם - אוזי, אוזי, אוזי. אוי, אוי, אוי.

        דלבדובה, פוינט גארד בן 24 שלא נבחר בדראפט, איכשהו מצא עצמו במדי קאבס אחרי הופעה מצליחה בליגת הקיץ. בפלייאוף הזה המוניטין שלו התעצמו - עבור אויביו, הוא השחקן הכי מלוכלך בליגה. עבור חבריו - הוא האקס פקטור. בסדרה מול אטלנטה הוא היה במוקד. אירווינג היה פצוע, ודלבדובה סיפק את כל מה שבלאט חלם, החטיף להוקס (ד"ש לקורבר וד"ש להורפורד) וחטף מחמאות מלברון ג'יימס. עם 7 נקודות למשחק והרבה האסל, הוא סיפור הסינדרלה האמיתי של הגמר הזה.

        הוא אפילו קיבל שיר ראפ על שמו.

        בוגוט, בן 30 ממלבורן, חלם על טוני קוקוץ' כילד. ה-2.13 מטר שלו הביאו אותו לדוד סם ולמקום הראשון בדראפט 2005, למילווקי. לפני שלוש שנים עשה את המעבר לאזור המפרץ של קליפורניה, ומאז תפקידו המספרי הצטמצם (בפלייאוף הזה רושם 5.6 נקודות, 8.2 ריבאונדים ו-1.9 חסימות לערב) אבל היי - לראשונה מזה עשור הוא בסדרת גמר. בסדרת גמר המערב, כשגולדן סטייט שלו ניצחה את יוסטון, הוא קיבל המון קרדיט מהמאמן סטיב קר ומחבריו, על יכולתו לשלוט בצבע מול דווייט הווארד ושות'.

        העיתונאי האוסטרלי סקוט מקינטייר מה-SBS מתפקד כעד אובייקטיבי. "הנה ההסבר הפשוט", הוא פותח. "אף אחד כאן לא באמת מתעניין בכדורסל. רמת הבאזז כאן היא כמעט אפס. בעצם, מימיי לא ראיתי 'אוהד כדורסל' באוסטרליה. לא שומעים על ליגה ולא נתקלתי ב'עיתונאי כדורסל'. אם היית מדרג את הענפים כאן, זה לא היה נכנס לטופ-10. הקבוצה של בוגוט בגמר? אני רק מכיר את השם שלו, לא יותר".

        אולי זה כי אתה ספציפית לא מתעניין?

        "אני מחזיק בידיים שלי עיתון, מהיום (השיחה נערכה בשלישי). אין אפילו ידיעה אחת על הגמר. בכנות, לא ידעתי אפילו שזה עומד להתחיל".

        בוגוט סיפר שהמסעדות 'בשביתה' בזמן שסדרת הגמר משוחקת.

        "כנראה שהוא אכל במסעדה של חבר שלו".

        שאלתי אזרח אוסטרלי, למען הגיבוי. "אין באזז בכלל", אמר. "ממה שאני רואה, לאוסטרליה לא ממש אכפת מהגמר הזה".

        כדי לא לעשות רצח אופי למדינה שהוציאה אלילים כמו אלף סטוארט, חיפשתי את האדבוקט הלהוט ביותר של הענף. מצאתי בלוגר כדורסל ושדר רדיו מלבורנאי, דמיאן ארסניס. "יש באזז", הוא נלחם בתזה. "יש באזז בתוך קהילת הכדורסל האוסטרלית. הרבה רואים את המשחקים, בעיקר בסופי שבוע. בתקשורת המיינסטרים זה תמיד מסוקר. נכון, בעיקר ברמת תוצאה בעיתון ולא מעבר".

        אז נכנסנו לאתר הסידני הראלד. מלמעלה למטה, עברנו 32 ידיעות, מאמרים וטורים על פוטבול, קריקט, כדורגל, טניס ועוד. בקטגוריה "More Sport", רק אז, הגיע האייטם על הגמר.

        ארסניס מנצל את ההזדמנות לשבח את הצמיחה ביכולת, אם לא ברייטינג: "יש שבעה אוסטרלים בליגה, הישג מרשים למדינה של 24 מיליון איש בלבד. העתיד אפילו בהיר יותר - בן סימונס (18, מספר 1 בתיכונים באמריקה העונה) וגם ת'ון מייקר (18, 2.16) יגיעו בקרוב".

        וכן, בעוד כמה ימים יהיה לליגה עוד אלוף אוסטרלי, שבעוד כמה שבועות ירוץ עם הגביע בפרברי מלבורן, וכנראה שלא יזהו אותו ברחוב.

        ונסיים עם מספר צלילים.

        ירמי אולמרט עם גביע המדינה בכדורסל (ברני ארדוב)
        ירמי אולמרט (צילום: ברני ארדוב)

        מדליית כסף: בלאט לנבחרת? ירמי אולמרט לא מתחרט

        דיוויד בלאט לא נהיה מאמן טוב יותר בגלל אף אחד זולת עצמו. אבל כן, את נבחרת ישראל הוא לא זכה לאמן, והנבחרת לא זכתה בו. עשור עבר מאז בחר איגוד הכדורסל בבלאט כמאמן הכחולים-לבנים, רק שתעודות לא היו בנמצא, ואדם בשם נתן גרנאי הגיש בג"צ (את הפוסט של הבן שלו, ארז, אתם רוצים לקרוא).

        בכל מקרה, הסיפור שלנו מתמקד בצד השני של הבג"צ. על האיגוד פיקד אז ירמי אולמרט, שביוני ההוא אמר: "מבחינתי, כל עוד אין לבלאט תעודה, הוא לא יאמן, וזה אומר גם לא להיות באימון, לשבת על הספסל, או אפילו ביציע".

        לא משנה באיזה צד של הסקלה אתם נמצאים, המקרה נראה מצחיק היום. תחשבו שהבחור שרחוק ארבעה ניצחונות מהטופ העולמי של הכדורסל, לא הצליח להדריך ב'טורניר ההזדמנות האחרונה'.

        עשור עבר, וירמי אולמרט זכה לכמה דקות של נוסטלגיה. "דיוויד בלאט בסדר גמור", אמר לוואלה ספורט, "אבל היתה בעיה מול בג"צ". גם הזמן שעבר וההישגים של המאמן לא מרככים את אולמרט, שנשאר איתן בדעתו. "דיברתי אז עם דיוויד והבהרתי לו את המצב. לא היה פה עניין מקצועי - לא יכולתי להרשות לעצמי לצפצף על בית המשפט על מנת להרוויח את אהדת הציבור. עם זאת, ברור שאם הייתי מצפצף על בית המשפט, שורה של מלעיזים היתה חוגגת על חשבוני".

        אולמרט מסביר שגם לבלאט היה חלק לא קטן בפרשה: "הוא בסך הכול היה צריך להרצות 30 שעות, והוא ידע על כך שבועות לפני מועד תחילת העבודה, אבל סחב זאת ללא צורך". חנן קרן, שהיה אז יו"ר ארגון המאמנים, מוסר: "פיניתי לו לו"ז, עשינו הכול בשבילו. לא רצינו שדיוויד ילמד אלא ילמד אחרים, בשביל ההסמכה. כמו שלא נוהגים בלי רישיון, לא מאמנים בלי תעודה. מי שפגע בעסק זה גם איגוד הכדורסל. שני הצדדים היו צריכים למצוא את הדרך להתגמש. אבל כולם עשו במכנסיים, הפחד אכל אותם".

        "בהתייחס למידע שהיה לי, הייתי חייב לפעול כפי שפעלתי", מתעקש אולמרט. "זאת מבלי להפחית ולא באחוז אחד מההערכה שהיתה וקיימת היום לדיוויד".

        יו"ר האיגוד לשעבר, איך לא, מקנח בתמיכה: "אני עוקב אחרי דיוויד בתקווה ובהערכה. הוא כבר הוכיח את עצמו".

        אז יאללה, יש אישור. אחרי לברון - לנבחרת!

        כדורסלן העבר והפרשן צ'ארלס בארקלי (GettyImages , Brett Deering)
        בארקלי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מדליית ארד: תקשיבו למה שסר צ'ארלס אומר (ואולי גם למה שסר צ'ארלס מהמר)

        תחזית ESPN לגמר הציבה את הווריירס עם 65.2% לזכות באליפות. הקאבס עם 34.8%, כשהתוצאה השכיחה ביותר היא 3:4 לגולדן סטייט (20.3%). רוב המומחים ברשת הזו, ובכל רשת אחרת, הולכים על אליפות זהובה. בסוכנויות ההימורים הקבוצה של אבא של ריילי קרי מובילה בגאון, עם יחס זכייה של 1.4/1.5, לעומת ה-3.0 של הקאבלירס.

        איפה היוצרות מתהפכות?

        1. כשמגיעים לפרובינציה הישראלית, שכפי שאתם בטח יודעים, שונה ממדינת ויקטוריה האוסטרלית. 50 אלף מצביעים שהשתתפו בסקר וואלה ספורט הפכו את המפה: קואץ' בלאט והחבר'ה פייבוריטים עצומים, לדידו של הגולש המזרח תיכוני, עם 72%. סטיב קר ייאלץ להילחם ב-28% שניתנו לו.

        2. צ'ארלס בארקלי.

        סר צ'ארלס, גדול הריבאונדים בין קטני הידיים, ואחד הפרשנים הכי כיפיים בארצות הברית, לקח את הקאבס ב-6 משחקים. להגנתו, ייאמר שמעולם לא זכה באליפות, כך שלכו תדעו מה הוא יודע. ועוד להגנתו, והסיבה האמיתית לשמה התכנסנו למדליית ארד זו - דבריו בתוכנית הרדיו של קולין קאוהרד (הדבר הכי טוב שיש ברדיו מאז שהומצא הרדיו). הנה לקט:

        "אני לא פעיל ברשתות החברתיות כי רשתות חברתיות זה המקום אליו לוזרים מגיעים כדי להרגיש חשובים, לדבר רע על מפורסמים. אני חושב שכל מי שהחיים שלו מסריחים הולך לשם. אני מסרב. היו לי חילוקי דעות עם TNT על זה - לעולם לא אתחבר לאף רשת חברתית. אני לא מרגיש את הצורך לדבר עם כל הלוזרים האלה. החיים שלי טובים כי קרעתי את התחת, והחיים שלכם מסריחים כי אתם עשיתם אותם לכאלה…

        אם אוהדים מתנהגים אליך בחוסר כבוד, תגיב. נעצרתי שמונה פעמים על שהרבצתי לאוהדים, ושמונה פעמים זה הגיע להם. זה ששיחקתי כדורסל, זה לא מקנה לך את הזכות להעליב אותי. איש האבטחה שלי, ג'יימס, מטפל בהכול עכשיו. הוא לא ייתן לך להטריד אותי. אין מה לעשות, לא כל האוהדים יאהבו אותך. הם יירקו עליך אם יוכלו. חלקם לא אוהבים אותך כי אתה מצליח, חלקם לא אוהבים אותך כי אתה שחור. ואם הם מטרידים אותך, יש לך את הזכות להכות אותם, זה פשוט מאוד…

        90 אחוז מהאוהדים הם נהדרים, אבל יש 10 אחוז שאני אשמח לקחת החוצה ולירות בהם. הם קנאים, הם כעוסים, זה מגעיל. הם יגידו לי דברים חצופים, אני אצחק אבל אומר לעצמי, בשקט, 'בבקשה תתקרב אליי ותיגע בי'. לעולם לא אהיה זה שנוגע ראשון, אבל רק שייגעו בי. הם יגידו לי 'צ'ארלס, אתה שמן, צ'ארלס, לא זכית באליפות'. אני יודע שאני שמן, אני יודע שלא זכיתי באליפות, אבל החיים שלי די טובים ושלך מסריחים. ובכל הזמן הזה אני חושב בשקט, 'בבקשה תיגע בי'".

        קולין מיהר להצהיר שהתוכנית לא תומכת באלימות, וגם אנחנו לא (אבל דבריו של צ'ארלס מוגשים כחומר למחשבה גם לספורטאים המוטרדים של ישראל), ונהנה מכל רגע. בצדק. מבחינת צבע ועניין, בארקלי תמיד מספק את הסחורה. מבחינת הימורי הכדורסל שלו? "קליבלנד ב-6", הוא אמר, ולא הפודיום יתווכח.

        orenjos@walla.co.il