הבעיה הכי גדולה של מכבי תל אביב היא שזה היה קל מדי. בלי להתאמץ, בלי להידרש ליצירתיות מיוחדת, בלי מלחמות קשות, בלי שיאתגרו אותה. הביקורות נכונות, אבל זאת לא אשמתה. היא פשוט עשתה את העבודה, וזה קרה. עוד אליפות. בלי הטירוף של עונת אוסקר ההיסטורית, בלי ההתלהבות של האירופיזם סטייל סוזה, עונת פאקו מאופיינת ביעילות, בהבנה שכבר לא צריך לרוץ. אין לאן למהר. כל מה שמכבי תל אביב נדרשה לעשות זה להמשיך בהילוך השני שלה, בידיעה שהשאר במילא יקרסו בדרך.
ולא שלא הייתה לשחקני מכבי תל אביב מוטיבציה. ולא שפאקו אהב שהקבוצה שלו בהילוך שני. אבל מה אפשר לעשות? כמה אפשר לדרבן ולהדליק? כמה אפשר להזהיר אותם כל השבוע מהיריבה? מה אפשר לעשות שכולם מסביב כל כך בינוניים? אפשר להניח שלפני לא מעט משחקים פאקו ניתח לעומק את היריבה, אמר לחניכיו להיזהר משחקניה השאפתנים, הזכיר להם שכולם רוצים לנצח את האלופה, הזהיר והזהיר והזהיר, ואז התחיל המשחק, ופתאום מתגלה שכדורגל פשוט, גם בהילוך שני, הוא בהחלט מספיק. ופתאום מתברר שכבר 0:2, וזו רק הדקה ה-20. איך אפשר להדליק את השחקנים האלה? כמה אפשר לשקר להם?
וכשהכל הולך בקלות, וכשלא צריך לרוץ, הולכים. לפעמים צולעים. היזכרו למשל במשחק האחרון בבאר שבע. כשהיריבה עולה שאפתנית, מול הקהל הביתי, ולוחצת ומתלהבת, ואז, בהתקפה הראשונה של מכבי, בניסיון הראשון, איגייבור כובש. או את המשחק האחרון בחיפה, עם הפתיחה הנפלאה והשער של זהבי. או למעשה את כל המשחקים שאותם פתחה חזק, ופתאום נרדמה. מה הפלא שאחר כך היא הורידה הילוך? כמה אפשר להיות דרוך כשמסביבך לא קורה כלום? מה הפלא שבחלק גדול מדי של העונה הקבוצה הזאת נראתה משועממת?
לא, זאת לא אשמת מכבי תל אביב. לא אשמתה שכל הקבוצות במקומות 2 עד 5 החליפו מאמן במהלך העונה, בצורה כזו או אחרת. לא אשמתה שארבעת בעלי הקבוצות הבכירות האחרות - איזי, שחר, אלונה וטביב - עשו בשנה האחרונה טעויות ושטויות שלא ייאמנו, כל אחד בדרכו (על רמון והפועל אין טעם להרחיב). לא אשמתה שהיא יותר טובה מכל השאר, ובפער אדיר. שגם בהילוך שני, אחרי עונה מלאה במכשולים, היא בפער 9 מהמקום השני. אילו רק היו נותנת גז, מה היה קורה.
במהלך עונה יש עליות וירידות, זה טבעי. זאת לא אשמת מכבי תל אביב שכולם מסביב נכנסו להיסטריה, בעוד אצלה שמרו על קור רוח והמשיכו לעבוד. הרי בדיעבד, כשבוחנים לאחור את רגעי ה"משבר" של הצהובים העונה, מה כבר היה שם? משחק או שניים של יכולת פושרת, זה הכל. כל השאר היה תגובות מתלהמות של מדינה מתלהמת, כל התכונות שג'ורדי מנסה להתנער מהן ולהרחיק מהקבוצה שלו מהרגע הראשון שנחת. ואז, בימי ה"משבר", נשלחו למסיבת העיתונאים ייני, או אלברמן, אולי מיטרוביץ', ופשוט דיברו לעניין. לא סיפקו כותרות, לא הפציצו, פשוט בטוחים בעצמם ובדרכם, ממשיכים קדימה. זה לא אשמתם שכל השאר השתעממו. זה תפקידם.
כי למרות הכל, הייתה התרגשות אתמול בבלומפילד. לא טירוף, לא לבה שמצטברת ומתפרצת, אבל אוהדים זוכרים. זה לא מכבי כדורסל, ששולטת משנות השבעים. זה בסך הכל שלוש שנים. אוהדים עדיין מגיעים לבלומפילד וממלמלים לעצמם "לא, זה לא יכול להיות". שלוש אליפויות רצוף? מי היה מאמין? הרי רק אתמול היו פה פארסות. רק אתמול אימן פה גדי כרמלי. רק אתמול פיני שרון נחשב לגורם במועדון. רק אתמול כולם מסרו לנמני וברחו. היה את לוני. יבוריאן ודולי ג'ונסון היו הרכש המבטיח, שהתנפץ במחזור השלישי. היתה תחושה שהגאווה כבר לעולם לא תחזור. היו לקבוצה הזאת ימים ארוכים, ארוכים מאוד, שבהם הרגישה כמו פליט שנושל מאדמתו, ששומע מאבא סיפורים על הימים ההם. אוהדים שכדי לחייך מפשפשים ביוטיוב. אל תגידו להם שהם לא מתרגשים.
ברור, זאת לא השמחה ההיא. לא טירוף, אלא נחת. לא שיכרון חושים, אלא גאווה שקטה. אוהדים מבינים את גודל ההישג. אוהדים יודעים להעריך את ההישג ההיסטורי. אוהדים זוכרים כמה מעט קבוצות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי לקחו שלוש אליפויות ברצף. ואולי זה כבר נאמר בעבר, אבל אימהות אוהבות את הילד השלישי לא פחות מאשר הן אוהבות את הראשון. פחות תמונות בארנק, פחות התפעמות מכל צעד ראשון, ועדיין, אהבה אמיתית. מי שלא מבין, שלא יבין.
זאת לא אשמתה של מכבי תל אביב שכל יריבותיה פחות טובות ממנה. ואם תשאלו כל אוהד, הוא יגיד לכם בוודאות שזאת פסגת השאיפות. למעשה, זאת השאיפה היחידה. גביע זה נחמד, דאבל זה גדול, טרבל זה אדיר, ליגת האלופות זה חלום. לעשות היסטוריה זה כיף, ניהול והמשכיות זה חשוב, סגנון התקפי זה דבר שכל אוהד מייחל לו. אבל הכי חשוב, יותר מהכל, זה פשוט להיות יותר טובים מכל השאר, ולסיים את העונה במקום הראשון. ועל זה אין צורך להתנצל.