ועדת ביקורת
דברים שרואים בסטטיסטיקה:
1. זו פעם שנייה בתולדות מכבי תל אביב שהקבוצה חוגגת שלוש אליפויות רצופות.
2. זו היתה האליפות הראשונה של פאקו אייסטרן כמאמן ראשי.
3. זו היתה האליפות השנייה שערן זהבי וגילי ורמוט זוכים בה יחדיו.
4. יובל שפונגין נכנס אתמול לדקות ליגה ראשונות שלו בצהוב מאז מאי 2010.
קהל מכבי תל אביב: סוף סוף חגגו אליפות בבלומפילד צהוב. זה לא היה יותר מדי רועש ומסעיר, אבל הם לבטח לא יתלוננו. ציון: 8
קהל עירוני קרית שמונה: 200 שבקושי הורגשו. ציון: 5
ציוץ המשחק:
MACCABI WON THE CHAMPIONSHIP! Congratulations to MACCABI FAMILY!!
PAKO ayestaran (@PakoAyestaran) May 17, 2015
מעשה שהיה, כך היה
23:11 הראה השעון, בערך עשרים דקות מהשריקה שהכתירה את מכבי תל אביב כאלופה, ובלומפילד חצי ריק. דן איינבינדר לקח את המיקרופון, פלט כמה שטויות מצחיקות והשחקנים עשו עוד הקפה עם הדגל, וג'ורדי קרויף בא והודה לאנשי שער 11, והשחקנים נתנו עוד אולה. ובלומפילד שלושת-רבעי ריק. 23:17. כשתל אביבית מנצחת דרבי, בלומפילד מלא באוהדיה ב-23:17. אבל מכבי תל אביב זכתה באליפות המדינה, ובלומפילד 82 אחוז ריק. בשביל אליפות ראשונה אחרי עשור אתה תעביר לילה על ספסל, אבל אליפות שלישית תחמיץ בכיף - העיקר לא לעמוד בפקקים (או לא לפספס את רוקטס-קליפרס).
אם זה ימשיך ככה, בעוד כמה שנים, הבעל יחזור הביתה לאישתו (או להפך, כמובן!), וזה יהיה הדיאלוג:
"איך היה?"
"מכבי זכו באליפות".
"ומה בא לך לאכול?"
"שניצל".
והדיאולוג הזה, והשיעמום הזה, והשגרה הזו - לכך בדיוק התכוונו המשוררים מיטשל גולדהאר ויורדי קראוף.
ואם כבר משוררים, הנה מה שמריו באלוטלי אמר, כשנשאל מדוע אינו חוגג שערים (פעם, כשעוד היה כובש כאלה): "כשאני כובש, אני לא חוגג בגלל שבסך הכול עשיתי את העבודה שלי. כשדוור מחלק את הדואר, הוא חוגג?".
וזו מכבי של ליגת העל בישראל. עבורה, לזכות באליפות זו כמו לשלשל מעטפה קטנה מדי לתיבה גדולה מדי. בול.
מהראן ראדי השתיק את הדבילים עם גול אליפות, ובדקות שלאחר מכן הרוב המובהק של אוהדי מכבי תל אביב עזרו לו במלאכה. והגול של ראדי, חוץ מלהיות עוד נדבך למלחמה בחשוכים, וחוץ מלהיות קטליזטור לאחת מחגיגות השער החמודות בתבל (וד"ש לראדי ג'וניור) וחוץ מלהיות שער אליפות, היווה בעצם את העונה הזו של מכבי תל אביב. בעיטה שפגעה בבלם, ובשוער, ושינתה כיוון, וכולם ניסו להעיף את הכדור החוצה אבל נחשו - הכדור נחת ברשת הנכונה.
הגול הזה היה מינימליזם בשיאו, כמו שכל העונה הזו מינימליסטית. כאילו מכבי תל אביב אמרה לעצמה - אמש ולאורך העונה כולה - מה הכי מעט שאני יכולה לעשות, ועדיין לטאטא את כל האחרות בפער עצום. כי למרות חוסר הסיפוק ממעשי הצהובים העונה, זו עדיין מכבי תל אביב ועוד 13. עוד עונה עברה, ועדיין אין שנייה לה.
קחו את המשחק של אתמול כדוגמה מובהקת.
מכבי תל אביב שיחקה בלי זהבי, ובלי אלברמן ובלי קרלוס. הצהובים איבדו גם את נוסא איגייבור ואיתן טיבי. ושפונגין נכנס לשחק, אחרי שלא שיחק דקת ליגה אחת העונה. גם ראדי לא שיחק זמן רב. ומכבי נכנסה לפיגור, ועדיין, למרות הכול, ניצחה את הקבוצה היחידה שעוד נותרה במרוץ. בדרך בה המשחק התפתח, למכבי תל אביב היו כל הסיבות להפסיד. והיא פשוט לא הצליחה. עזבו כדורגל; המכונה טובה מדי.
לישראל.
כדי לדגדג את הרגש של האוהדים, הצהובים יצטרכו לספק משהו שלא סיפקו - גביע, לשם התחלה; מקום בשלב הבתים של הצ'מפיונס, בשלב הבא. לשם כך הם צריכים כמה בינגואים של ג'ורדי וכמה יורואים של מיטש. אבל כדי לגרד את הריגוש המקומי, הצהובים יצטרכו יריבה. תחרות. מה שכרגע, ובמשך שלוש שנים, אין לה. הצהובים יצטרכו שמכבי חיפה תחזור לתמונה, שהפועל באר שבע תקפוץ מדרגה.
אוהד צהוב ותיק אמר בסיום: "מקווה שבעונה הבאה לא נזכה, כדי שנלמד להעריך". ברור שזה משפט סמי פרובוקטיבי שלא כולם שותפים לו, אבל המשפט הזה מייצג את ההתנהגות של 12 אלף צהובים שהיו אתמול בבלומפילד. הם חגגו, אבל באיפוק. נהנו, בקטנה. גם השחקנים. הם התרגלו והרגילו אחד את השני, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למועדון הזה ולכל אחד מאנשיו. מכבי תל אביב, לא משנה ההילוך, הרגה את התחרות בישראל. האוהד הבודד לעד ירצה ריגוש, ובשלב מסוים, בספורט, המתח שווה יותר מהזכייה. אבל ההתלבטות הפילוסופית הזו היא בדיוק מה שכל בוס רוצה מהמועדון שלו. וזה הניצחון הכי גדול של אלופת המדינה לעונת 2014/15.
האוהדים קראו להם בשמם, שחקן-שחקן, ומיטש, וג'ורדי, ועוד ועוד. קריאה מסיבית בשמו של פאקו אייסטרן לא שמעתי. הוא נעדר זמן רב, לראיונות לטלוויזיה, אבל גם כשחזר התנהג באיפוק לכל הסובבים וכך הם התנהגו אליו.
כשהגיע לאזור הראיונות, שפת הגוף אמרה הרבה. פאקו לא מרוצה. אייסטרן הרגע זכה בכתר ראשון שלו כמאמן בוגרים, והוא היה נראה טרוד.
"כמו הריון", פתח את סיכום הביניים של הקדנציה שלו, שהתחילה בקיץ וכמעט הסתיימה עכשיו.
איך אתה מרגיש?
"אני מרגיש שהעבודה נעשתה". אז החמיא לכל אנשי הצוות הרחב - שמו של ג'ורדי קרויף לא נשמע.
זכית באליפות. זו היתה המטרה הראשית העונה. האם אתה חושב שתישאר כאן בעונה הבאה?
"אני לא חושב על השנה הבאה. כמו שגווארדיולה אמר - לא באתי לנצח אלא להיות שמח. עשיתי הכול בשביל להצליח ואני בטוח שזה ייקח אותי להמשך ההצלחה. אולי זה רק מזל"?
למה אתה לא מצהיר שאתה רוצה להישאר?
"כי בסוף אתה חייב לנתח הכול. כשצריך להיות בפרויקט, אתה צריך לחלוק את הפרויקט. לעולם לא אהיה קשור לפרויקט שאני לא מאמין בו, ואם אני מאמין, אשאר. אם הם ירצו, או אולי לא? כי אני לא הבעלים. אבל אני לא רוצה לדבר על העתיד שלי".
אתה מאמין בפרויקט הזה?
"אני רוצה לדבר על הגביע".
בשבועות האחרונים, פאקו בלתי ניתן להבנה. הוא מתחמק ממתן תשובות כנות לגבי עתידו, וזו זכותו. אבל אתמול, לראשונה, נראה באופן מובהק שהבאסקי לא מרגיש בנוח, לא מאמין שיקבל עוד צ'אנס. אולי יודע שלא ימשיך, אולי פשוט לא יודע שימשיך. ואם זו קריאה מוטעית של התנהגותו, אז נסתפק בקביעה הבאה: זו היתה חגיגת האליפות הכי פושרת והכי גלמודה של מאמן, אי פעם.
לפני המשחק, מיטש גולדהאר הסתובב מחוץ לקופות שער 2. כל אחד רצה תמונה, והקנדי נעתר. לקח לו המון זמן כדי להיכנס בשערי האצטדיון, ומעניין אם ראשו נדד בחזרה לאוגוסט 2010. אז, לפני משחק אירופי מול פריס סן ז'רמן, התהלך בדיוק על אותן בלטות, סטיפת כרטיסים בידו. הוא חיפש אוהדים שרוצים, וחילק להם בחינם.
אוטוטו עוברות חמש שנים מאז אותו ערב ואותה סטיפה, והפרויקט של גולדהאר הצליח לאין שיעור. הוא הפך קבוצה שלא היתה בעניינים למועדון שעבורו זכייה באליפות פחות מרגשת מניצחון בדרבי או מציאת חניה ברחוב צר וסואן.
טריוויאלי. שכיח. שגרתי.
והוא? כבר לא צריך סטיפה. הצהובים שלו תמיד באים להצגה הכי טובה בעיר.
כבר שלוש שנים.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
למעקב בטוויטר
orenjos@walla.co.il
