מבין כל תמונות הניצחון של ריאל מדריד אמש, הסמלית ביותר התקבלה עוד לפני הבאזר. 13 שניות לסיום, אחרי שלשה מיותרת משהו של סרחיו רודריגס, רודי פרננדס הגיש את הכדור לואסיליס ספאנוליס בהפגנתיות. זה היה אקט אינפנטילי, מזלזל ולא מכובד, אך לא מאוד מפתיע בהתחשב בדם הרע ששורר בין השניים לאורך השנים.
אבל הרגע הזה קיפל בתוכו את סיפור הגמר הזה.
ריאל מדריד חוגגת זכייה ראשונה באליפות אירופה אחרי שני עשורים, החבורה בלבן מורידה אחרי שנתיים מיוסרות קוף עצום מהגב, ורודי פרננדס מעניק את הפריים האחרון לואסיליס ספאנוליס. מעמיד במרכז את המפסיד. אקט תמים לכאורה, שמתחבאת בתוכו אמירה ברורה: יותר מכפי שמדובר בניצחון שלנו, מדובר בהפסד שלך.
כמה שרודי צדק. גם הפיזוזים העייפים של שחקני ריאל מדריד על הפודיום בסיום לא הצליחו לטשטש את התחושות שעולה מהזכייה הזאת. אין כאן אושר טהור ומזוקק, שאמור להיות מנת חלקה של כל זוכה בתואר. רק אנחת רווחה אחת גדולה על חוב ישן שנפרע באיחור. אך ורק הקלה עצומה. שמחה מאופקת ומפוהקת שמזכירה יותר זכייה של מכבי תל אביב באליפות ישראל.
גם הזכייה בתואר אמש לא עשתה תיקון לבלאנקוס. בקושי פרס ניחומים. כי ריאל מדריד של שלוש העונות האחרונות אמורה הייתה להיחקק בספר דברי הימים של הכדורסל האירופי. היא אמורה הייתה להיזכר בתור שושלת עוצמתית ומפוארת שהטילה אימה על היורוליג של השנים האחרונות. היא כישרונית מכולן. היא מהירה מכולן. היא אקפסלוסיבית מכולן. בתחילת העונה שעברה ולסירוגין גם במהלך העונה הנוכחית היא אכן נראתה כמו המכונה המפחידה שיועדה להיות מלכתחילה. התקפית היא זכתה להשוואות תכופות אך זהירות למכבי תל אביב הגדולה של שאראס-פארקר-וויצ'יץ, ולא בכדי. סטטיסטית, היא לא הייתה רחוקה משם.
אבל הלוזריות שדבקה בה ליוותה אותה לכל מקום. כל השמות הגדולים שלה עשו במכנסיים כשהכסף היה מונח על השולחן. גם אתמול, למרות הניצחון, הבשורה לא יצאה מהם. אם כבר, נראה שהם לא למדו דבר מכוויות העבר. הלוזריות נותרה כשהייתה. רודי פרננדס שוב היה עסוק בהכול חוץ מהמשחק עצמו, וכמעט קלקל לריאל עם קבלת החלטות שערורייתית; לסרחיו רודריגס, למרות השורה הסטטיסטית הסבירה שהתקבלה בסוף, שוב רעדו הידיים; סרחיו יוי עשה עבודה הגנתית מרשימה, אבל התקשה לתרום התקפית. וכן הלאה.
האנשים שעשו לריאל את הפיינל פור והביאו את הגביע במו ידם בכלל לא אמורים להיות פה. כך או כך, לא הם אלה שניתן לבנות עליהם שושלת. אנדרס נוצ'יוני הישיש, MVP הפיינל פור, חגג בנובמבר האחרון 35. ג'ייסי קארול, הסופרסטאר הכי הכי מבוזבז בכדורסל האירופי, כבר בן 32 ולמרות ההתעלות אמש, נראה אחרי השיא וסבל בשתי העונות האחרונות מפציעות רבות. קיי סי ריברס ויונאס מאצ'יוליס הם עדיין בגדר רכש כושל שספק אם ריאל תשאיר בעונה הבאה.
הכוכבים של ריאל מדריד שוב לא עמדו בציפיות במאני טיים. המחליפים שלהם דווקא כן, אבל תאריך התפוגה שלהם הולך ומתקרב. כנראה שהמומנטום חלף. הרכבת הזאת כבר יצאה. השושלת הזו הייתה צריכה לקבל חותמת רשמית כבר מזמן. ובין כה וכה קבוצה שלא יכולה לבנות על השחקנים המובילים שלה בשעת הכושר של העונה היא קבוצה בעייתית, שעלולה לשוב ולהתפרק בדיוק כמו בעבר.
היחיד שהפיק לקחים ויישם אותם הוא פבלו לאסו. אם יש מישהו שהרוויח ביושר את התואר הזה עם גרף שיפור חיובי הוא המאמן המושמץ, שזכה לסיכול ממוקד גם מפרשני הכדורסל בישראל (או פרשן יחיד, ליתר דיוק) שלא בצדק. גם בחצי הגמר וגם אמש היה לו חלק משמעותי ומרכזי בניצחון. בניגוד לפיינל פורים קודמים, הוא נאות לזנוח את המוכר והלך על הימורים הרפתקניים. דקות המשחק של רודי פרננדס הצ'וקר, סרחיו יול וסרחיו רודריגס, שגם בעבר לא נראו מי יודע מה במעמד המחייב, קוזזו. שחקנים אפורים אך קשוחים יותר כמו אנדרס נוצ'יוני ויונאס מאצ'יוליס קיבלו נתח דקות גדול בהרבה.
לאסו הכין את ריאל בצורה מעוררת הערכה להתמודדות עם ספאנוליס האיום בהגנה (טראפים אחרי חילוף) והצליח להוציא אותו מפוקוס גם בזכות טקטיקת התשה בהתקפה (הכנסת כדורים מאסיבית בתרגילי High/ Low על השחקן של ספאנוליס, שנשאר פעמים רבות עם גבוה אחרי חילוף). בניגוד לסכמטיות המוכרת מהעבר, לאסו נראה גמיש ומוכן לשינויים. את הדקות של הריצה לקראת סיום הרבע השלישי, ששברו את אולימפיאקוס, הוא העביר כשרודי פרננדס על הספסל. בזמן שאחרים סופרים את הימים לעזיבתו בלוח השנה העברי, בא לאסו וסגר מעגל.
לכל זה יש חשיבות משנית אם בוחנים את הזכייה הזאת בפרספקטיבה רחבה יותר. סגנית או לא, אולימפיאקוס ובעיקר ואסיליס ספאנוליס הם עדיין המנצחים הגדולים של הפיינל פור הזה. נסו לשוות בדמיונכם איזו קבוצה תהיה צרובה בזכרון של חובבי הכדורסל האירופי גם בעוד עשר או עשרים שנה, נניח.
האם נזכור בכלל את הפעם הראשונה של פבלו לאסו? האם יישאר משהו מסגירת המעגל של רודי פרננדס? או מההתעלות של אנדרס נוצ'יוני? מה הותיר בנו רושם חזק יותר הקבוצה המרגשת וחסרת הפשרות מפיראוס, או הנובורישים ממדריד? האש של היוונים הצעירים האלמוניים, או הכישרון של הספרדים הכל כך מודעים לעצמם? הווינריות והזון המטורף של ספאנוליס בחצי הגמר, או הדילוג המנומנם של ריאל בגמר?
גם אם קיבלנו אנטי קליימקס בגמר, השורה התחתונה נותרה זהה. את הכדור האחרון העניק פרננדס במיוחד לספאנוליס, והמחיש מי הגיבור האמיתי.
