איטליה האמיתית: על העפלת יובנטוס לגמר ליגת האלופות

הגבולות היטשטשו כבר מזמן בכפר הגלובלי. פעם, לפני חוק בוסמן, היו הבדלים טקטיים ברורים מאוד בין אסכולות של כדורגל במדינות השונות – כדורגל אנגלי, כדורגל גרמני, כדורגל איטלקי, כדורגל צרפתי, כדורגל ספרדי. היום בדרך כלל אין משמעות למושגים אלה. המגמות בכדורגל האירופי מוכתבות בעיקר באמצעות הכסף. האם באיירן מינכן בגרסתה הנוכחית היא קבוצה גרמנית או קטלאנית ברוחה? האם ארסנל באמת קבוצה אנגלית? האם יש מכנה משותף כלשהו בין ריאל מדריד וברצלונה? מה הקשר בין אינטר לכדורגל איטלקי מסורתי? האם פריס סן ז'רמן מייצגת את עיר האורות כאשר בלס מטוידי הוא הצרפתי היחיד בהרכב? אם כבר, ניוקאסל היא קבוצה צרפתית הרבה יותר. לקביעות בסגנון "הכדורגל הגרמני נחלש בשנתיים האחרונות" אין כל משמעות.

יובנטוס העפילה לגמר ליגת האלופות

בופון מאושר: "זה כנראה גורל. לא נהיה תיירים בגמר"

כל מה שאתם צריכים לדעת לקראת גמר האלופות

ובכל זאת, יש משהו שלא משתנה. יובנטוס הייתה ונותרה הנציגה הנאמנה של הכדורגל האיטלקי הטהור, על כל יתרונותיו וחסרונותיו. הגברת הזקנה היא הלב הפועם של קלצ'ו. מאז 1974 היו לה אך ורק מאמנים איטלקים בליגה הבכירה – רק דידייה דשאן הצרפתי, איטלקי למדי בנשמתו, עבד בה בעונת הגלות בליגת המשנה. תסתכלו על הרשימה ותראו את כל הנטיות של הכדורגל האיטלקי לדורותיו. ג'ובאני טרפאטוני, רינו מארקזי, דינו זוף, מרצ'לו ליפי, קרלו אנצ'לוטי, פאביו קאפלו, קלאודיו ראניירי, צ'ירו פרארה, אלברטו זאקרוני, ג'יג'י דלנרי, אנטוניו קונטה, מסימיליאנו אלגרי. זוהי איטליה על כל גווניה.

יובה יכולה להיות לעיתים מושחתת מאוד ומסוממת, אבל הרי גם הכדורגל האיטלקי כולו היה פעמים רבות מושחת ומסומם. רבים מתעבים אותה, אולי אפילו בצדק, אבל גם את הכדורגל האיטלקי אוהבים לשנוא מאז ומתמיד. המעלות שלה, שבאו לידי ביטוי באופן מובהק ביותר במהלך העונה הנוכחית, הן תמצית הקיום של הכדורגל בארץ המגף. הנחישות, האמונה הפנימית העמוקה, המשמעת הטקטית, ניצול המצבים, היכולת להרכיב שלם גדול יותר מסך החלקים, גישה די משעממת ופרגמטית במידת הצורך, אך יחד עם זאת המון תשוקה והמון הקרבה. "גיבורים", זועקת הבוקר הכותרת של קוריירה דלו ספורט. ג'ורג'ו קייליני עם החבישה על ראשו במשחק הראשון הוא הסמל האולטימטיבי של יובה, בדיוק כמו אנדראה פירלו האלגנטי וג'יג'י בופון הנצחי. זה הפסיפס.

בופון, פירלו, קייליני, לאונרדו בונוצ'י, אנדראה ברזאלי, הנסיך המקומי קלאודיו מרקיזיו – הקבוצה הזו בנויה על שלד איטלקי. כך היה תמיד, ואין שום כוונה לסטות מהמסורת. זרים רבים יש בסגל של יובה, אבל משלימים את השלד המקומי הזה, ולא להיפך. לכן ההישג הנהדר בסנטיאגו ברנבאו מול סוללת הכוכבים של ריאל מדריד הוא גם ההישג של הכדורגל האיטלקי, הרבה יותר מאשר הזכיה של אינטר ב-2010 עם מאמן פורטוגלי ו-11 זרים בהרכב. הפעם זו איטליה האמיתית, וגם אוהדי הקבוצות האחרות בארץ המגף, שלא מסוגלים לסבול את הזברות בדרך כלל, מרגישים כך וחשים גאווה לאומית.

המשכיות היא שם המשחק, ולא רק בגלל המגבלות הכלכליות. ממבט ראשון, לא חלו שינויים מרחיקי לכת בהשוואה לקבוצה שהודחה בבושת פנים בידי גלאטסראיי בשלב הבתים בעונה שעברה. כל 11 השחקנים שהחליקו בשלג של איסטנבול בדצמבר 2013 עדיין נמצאים בסגל, עשרה מהם נטלו חלק בהתמודדות אתמול, ורק קוג'ו אסמואה לא היה שם, אך זאת רק בגלל שהוא מסיים בימים אלה תהליך החלמה ארוך מפציעה בברכו. הגנאי המצוין יהווה תוספת כוח אדירה לגברת הזקנה בעונה הבאה. שני שחקני הרכש הטריים הבודדים אתמול היו פטריס אברה ואלברו מוראטה. והיה גם אלגרי שהחליף באופן לא מתוכנן את קונטה על הקווים בקיץ. לכל אחד מהם יש חלק לא מבוטל.

אברה שיחק העונה הרבה יותר מהצפוי בגלל הפציעה של אסמואה, והתגלה כפנומן אמיתי. המגן הצרפתי עלה אתמול לגמר ליגת האלופות חמישי עם קבוצה שלישית בקריירה, אחרי מונאקו ב-2004 ומנצ'סטר יונייטד ב-2008, 2009 ו-2011. השדים האדומים לא רצו בו ודחקו אותו החוצה, אבל לואי ואן חאל עדיין לא יודע מי אמור להיות המגן השמאלי הקבוע שלו. לוק שואו? מרקוס רוחו? דיילי בלינד? אולי טיילר בלאקט? בינתיים אברה בן ה-33 צוחק כל הדרך לברלין, ואולי יזכה בטרבל מופלא בעוד קבוצתו לשעבר נותרה בידיים ריקות. אתמול הוא עשה עבודה נהדרת מול גארת' בייל, וגם תמך לא רע בהתקפות לאורך האגף, כמו בימים הטובים באולד טראפורד.

מוראטה, שהגיש את הנקמה קרה במיוחד פעמיים לקבוצה שגידלה אותו וזילזלה בו באופן מחפיר, הוא ווינר. החלוץ הספרדי רגיל להילחם ולהוכיח את עצמו. אפילו ביורו 2013 לנבחרות צעירות בישראל המאמן ז'ולן לופטגי לא ראה בו שחקן הרכב, אבל הוא נכנס כמחליף בשני המשחקים הראשונים מול רוסיה, הכריע אותם בדקות האחרונות וסיים כמלך שערי הטורניר. גם יובה ממש לא תיכננה לבנות עליו את ההתקפה, ודי לציין כי משחקו הראשון בהרכב הפותח היה בסוף אוקטובר. מוראטה מיעט לשחק ב-2014, אך ב-2015 הוא כבר היה חלק אינטגרלי מהמערך, ובליגת האלופות הבקיע את השערים המכריעים ביותר. פעמיים מול דורטמונד בשמינית הגמר, פעמיים מול ריאל בחצי הגמר. מה עוד אפשר לבקש? אולי שער ניצחון בקלאסיקו הפרטי שלו מול בארסה בגמר. אם הוא יקבל את ההזדמנות, תהיו בטוחים שהכדור יהיה ברשת.

מעל כולם, חולל אלגרי מהפכה תודעתית. אחרי שנזרק ממילאן באופן לא ראוי באמצע העונה שעברה, שידרג המאמן את מעמדו בעונה הנוכחית לרמה אחרת לגמרי. עכשיו, אחרי שהביס פעמיים מבחינה טקטית את אנצ'לוטי, הוא עלה לטופ העולמי. בשקט ובצניעות, כמו שהוא תמיד עושה. לקח לאיטלקים הרבה זמן להעריך את האיש ששיא הקריירה שלו כשחקן היה בעונת הירידה של פסקארה ב-1993, אך כעת מוסרים כל סימני השאלה אחת ולתמיד. זו לא רק גמישות המערכים, אלא הגישה לחיים אותה למד הרבה לפני שהגיע לסן סירו. אלגרי יודע לנצל את החומר שעומד לרשותו בלי להתבכיין ולדרוש משהו חדש. הוא מגיע עם סניקרס למסעדה של אלף יורו ומרגיש נינוח.

מנגד, בריאל כבר התחיל מופע חיפוש האשמים. אם בית המשפט יאפשר את השביתה (ויש לקוות שהעונה הספרדית תושלם בכל זאת כסדרה), הפיאסקו אתמול עלול להיות משחקו האחרון של אנצ'לוטי על הספסל בברנבאו. כל השחקנים למעט לוקה מודריץ' עמדו אתמול לרשותו, והדבר רק מגביר את תחושת הפספוס ומעצים את חשיבותו של הקשר הקרואטי.

מדהימה ביותר העובדה כי המאמן האיטלקי הוותיק ביצע אתמול חילוף אחד בלבד, כאשר צ'יצ'אריטו נכנס במקומו של קארים בנזמה שלא היה כשיר ל-90 דקות. חסה נותר כמעט כמו תמיד ללא שימוש, חזה במוראטה חוגג והירהר בוודאי על עתידו שלו. אולי גם הוא צריך לעבור לאיטליה כדי להמשיך להתפתח. מעבר לכך, ישבו על הספסל שלושה שחקני הגנה וקשר אחורי. אם אין אף קשר יצירתי ברזרבה, בעוד איסקו הולך לאיבוד והמגן השמאלי מרסלו מתפקד כסוג של פליימייקר בדקות ארוכות במשחק אותו ריאל חייבת לנצח, זה אומר לא מעט על בניית הסגל של מחזיקת הגביע המודחת.

בייל יסומן כיעד שגרתי לביקורת, על אף שהוולשי הפגין אתמול משחק טוב הרבה יותר בהשוואה לכריסטיאנו רונאלדו, וזה רק סימפטום – בבירת ספרד אוהבים לקנות שחקנים ואז לבצע בהם רצח אופי. מדיניות המועדון, במסגרתה אין ערך לבוגרי האקדמיה, ושחקני מפתח כמו אנחל די מריה נמכרים מסיבות פוליטיות כדי לפנות מקום לכוכבים יקרים עוד יותר, לא מאפשרת לייצר הצלחה ארוכת טווח. למעשה, גם חצי הגמר היה הישג לא מבוטל בהתחשב בכושר שהפגינה החבורה השחוקה של אנצ'לוטי מאז ינואר. אף אלופה לא הצליחה להגן על התואר בתולדות ליגת האלופות, וברור לחלוטין כי ריאל הנוכחית לא הייתה ראויה לעשות היסטוריה. היא תקנה עוד מישהו ב-75 מיליון יורו ותנסה שוב בעונה הבאה, כנראה עם מאמן חדש.