ומה עם הישראלים?

מי אמר שלא היה אתמול דרבי ישראלי בספרד? נכון, אמנם לא שיחקו שחקנים ישראלים משני עברי המתרס ולמען האמת ברוב שלבי המשחק בכלל לא היתה נוכחות ישראלית על המגרש, אבל המשחק עצמו היה דווקא ישראלי מאוד, החל מתצוגת השיפוט הדומיננטית מדי של השופט מדינה קאנטאלחו שכמו נלקחה היישר מבית מדרשם של הבחורים בשחור של צביקה רוזן, המשך בתגובות העצבניות מדי של השחקנים לפסיקותיו המפוקפקות (זריקת הכדור העצבנית של למנס, המחאות הקולניות של בודיפו...) וכלה במשחק אלים, משופע ביותר מדי עבירות מלוכלכות. אם צופי הטלוויזיה היו מצליחים להתעלם משלטי הפרסום בספרדית ומהצבע הירוק-עמוק של הדשא, הם היו יכולים לטעות ולחשוב שזה אכן משחק ליגה ישראלי טיפוסי, שבו השחקנים מבלים את מיטב זמנם בגלגולים מלודרמטיים על כר הדשא ובמלמול כמו-מנטרי של אנקות כאב, תוך שהם ממתינים לאלונקה המיוחלת שתגיע ותתן להם עוד שתי מנוחה.

נדמה היה שדווקא במשחק בעל סממנים מוכרים כ"כ לצערנו ממחוזותינו, יוכל הנציג הישראלי היחיד אתמול להרגיש בבית ולהפגין ולו שמץ מהיכולת שהביאה אותו לחבל קנטאבריה. אבל במחצית השנייה, כשהוא נכנס סוף-סוף אל הדרבי הישראלי המיוחל (שיוחצן באגרסיביות משוללת תום לב ע"י הערוץ המשדר, שכן כבר ימים ארוכים היה ברור שמפגש בין-ישראלי לא יהיה כאן), יוסי בניון הפגין כושר משחק חלשלושי ונוכחותו כמעט לא הורגשה. למעשה, הפעם היחידה שהוא השפיע בצורה ממשית על המשחק היתה כשהוא החטיא בשלומיאליות הזדמנות מצויינת בתוך רחבת השער של ראיו להשוות את המשחק. ליוסי זו הפעם השנייה שהוא לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות ויתכן שפעם שלישית תהיה פעם אחת יותר מדי עבור האוהדים, המאמן וההנהלה העצבנית של ראסינג.

אני לא אומר שיוסי צריך להתייאש ולהרים ידיים (גם לא אילן בכר, שמראהו במכנסיים קצרות ונעלי סטופקס הופך אט-אט להיות לתמונה מטושטשת בזכרון), אבל יותר מכל, דווקא אל מול היכולת החלשה וההססנית של בניון, בלטה אתמול במדריד יכולתו והפיזית והמנטאלית של שחקן צעיר אחר (צעיר אף יותר מיוסי), שגם לו זוהי השנה הראשונה במועדון חדש בליגת הכוכבים: חוליו אלבארז.

בהיעדרם של מספר שחקני מפתח (מיצ'ל המושבת, קינטאנה וטל הפצועים ובולו המושעה) ציפו בראיו בכליון עיניים לחזרתו לקבוצה הראשונה של השחקן הותיק "ממי" קבדו, לאחר ארבעה חודשי פציעה קשה. ממי אמנם שיחק אתמול ואפילו שיחק לגמרי לא רע, אבל דווקא אלבארז (יליד ונצואלה, שחקן הנבחרת הצעירה של ספרד ותוצר נוסף של מחלקת הנוער הבלתי נלאית של ריאל מדריד), היה זה שלקח על עצמו את האחריות ואת התהילה וניצח במו רגליו את המשחק. אלבארז בעט את שני הפנדלים (שלושה למעשה, שכן הפנדל הראשון נבעט פעמיים), כשאת הפנדל השני הוא "בישל" בעצמו במסירת עקב מרהיבה למיצ'ל II שקרס בכבדות בקצה הרחוק של הרחבה, אלבארז הספיק עוד לכבוש גם את השער השלישי ולקח עמו הביתה את כדור המשחק למזכרת.

יוסי, אילן ועידן יכולים וצריכים ללמוד הרבה מהמשחק של אתמול, בעיקר מחוליו אלבארז, שאת הדרך שבה הצליח להפוך את עצמו בעזרת אמונה, בטחון עצמי, נחישות וקצת מזל, לשחקן החשוב ביותר של ראיו ולמנהיג הבלתי מעורער שלה, צריכים השחקנים הישראלים לשנן על לוח ליבם, לזכור ולנסות לא לשכוח ולחזור עליו בהזדמנות הבאה שתהיה להם.

את "הצאר" מכירים היטב אוהבי הכדורגל הספרדי בישראל, שהשתעממו פעמים רבות בשידור ישיר מול מסך הטלוויזיה כשרביבו עוד שיחק במדים התכולים של סלטה ויגו.
מנת היתר של הכדורגל האפרפר שהציגה הקבוצה הסולידית (עד כדי יאוש) מגאליסיה היתה קצת יותר מדי אפילו בשביל מי שמוכנים לצפות במשחק סטנגה (כל עוד השחקנים מקללים את השופט בספרדית) ולאחר שרביבו עזב לטורקיה וערוץ הספורט גילה שיש עוד כמה קבוצות כדורגל בליגה הספרדית (כמו ולנסיה, בטיס, דפורטיבו וכו') מוסטובוי, שלא באשמתו, קוטלג אצל רבים כ"זה שהפריע פעם לחיים לבעוט יותר בעיטות חופשיות ולכבוש יותר שערים".

אבל האמת היא שמשחקו של הצאר הלך והשתבח מעונה לעונה, וככל שהוא התבגר הוא הצליח להתגבר על המזג החם שלו שהכניס אותו בעבר להרבה צרות. השנה ניתנו לו באופן בלעדי המפתחות להנהגת הקבוצה על המגרש (זאת לאחר עזיבתו של בן-ארצו, קרפין).

המשחק מול רקראטיבו דה-הואלבה המחיש מדוע סלטה תלויה, לטוב ולרע, בניצוצות הגאונות של מספר עשר הרוסי שלה: כשנדמה היה שהשעמומון הזה הולך לקראת תיקו מחוסר שערים, הרים מוסטובוי את הרגל שלו ואת הקהל באצטדיון וכבש שער מדהים ביופיו בבעיטה ממרחק. לאחר מכן הוא הוסיף עוד שער, המשיך לנהל בשלווה את משחק ההתקפה של סלטה וסידר למחליף בני מקארת'י שער בדקה התשעים.

סלטה טיפסה למקום הראשון בטבלה ונשארה הקבוצה היחידה בספרד שטרם שמטה נקודות (זאת כמובן בטרם שיחקה ריאל את מחצית ההשלמה שלה מול בטיס), הרבה מאוד בזכות היכולת המצויינת של הקפטן שלה. כעת נותר רק לראות אם מוסטובוי ימשיך את העונה כפי שפתח אותה, או שמא שוב יקפוץ לו מתישהו הפיוז וסלטה תגמור עוד עונה בקול ענות חלושה שתספיק לה (כמו תמיד) רק למקום בגביע אופ"א.

1. חוליו אלבארז (ראיו וייקאנו)- 5 שערים
2. קובאצ'ביץ' (ריאל סוסיאדד)- 5 שערים
3. רוי מקאיי (דפורטיבו לה-קורוניה)- 5 שערים
4. מוסאמפה (מלאגה)- 4 שערים
5. לואיס אנריקה (בארסה)- 4 שערים

נותרו עוד יומיים עד להופעת הבכורה הרשמית של רונאלדו במדים הלבנים של ריאל מדריד, שהביסה אתמול בקלות את הקבוצה הפמפלונית אוסאסונה (צמד להלגרה, הלגרה!).

השאלה היא מה תעשה לקבוצה הדומיננטיות של הכוכב הברזילאי, כי נכון לעכשיו, ריאל נראית כמו קבוצה שהגבולות שלה תלויים רק באמביציה של שחקניה וברצון של כוכביה לקטוף תארים ולגרום הנאה לעצמם ואת קהל אוהדיהם.

סיפור עצוב: הפציעה של חואן-קרלוס ואלרון אחרי יכולת מצויינת שלו מול ויאדוליד, שהגיעה לשיאה דווקא בהחמצה מדהימה (ככל שהחמצה יכולה להיות מדהימה) כשואלרון הקפיץ באלגנטיות מעל ביזארי ופגע בעמוד השער (על הריבאונד זינק כמובן מקאיי, בדרך לעוד שער קל). למרבה הצער, פנייה, שחקנה של ויאדוליד קיצץ לו את הרגל באכזריות, שלח אותו לבית-חולים ומנע מאתנו ליהנות מהביצועים של ואלרון בחודשיים-שלושה הקרובים.

סיפור עצוב עוד יותר: התבוסה של קבוצת מיורקה לאתלטיקו מדריד דרדרה אותה למקום האחרון בטבלה. מי יכול לזכור עכשיו שאך לפני שתי עונות היא עוד השתתפה בליגת האלופות וההגנה שלה היתה אימת החלוצים האירופאים.