1. מכבי תל אביב הגיעה למשחק הבית מול החבר'ה של הרצליה במצב לא נוח. אתם יודעים, חמישה הפסדים רצופים ובלי קו קדמי, בשל ההיעדרות של רנדל, טיוס וביג סופו. התפוצצות התקפית של 12 שלשות מתוך 21 זריקות, בראשות סילבן לנדסברג שיצא מדעתו עם 6 מ-6, הפיגה את החששות בינתיים. עזרו גם יוגב אוחיון במשחק אסרטיבי וג'ו אלכסנדר שסיפק את הסחורה, למרות קבלת החלטות וזריקות של די-ליג. ועזרה מאוד גם חבורת השחקנים של מיקי גורקה, שרק ארבעה ימים לפני כן חטפה 102 נקודות ממכבי אשדוד ושהצליחה לייצר ממוצע ספיגה של 104.5 נקודות בארבעה ימים. ריספקט.
עם כל הכבוד לניצחון הנאה של מכבי אמש, אי אפשר להתעלם ממצבה המקצועי בשלב הזה של העונה. הקבוצה של גיא גודס הגיעה לשיא אי שם במשחקי הבית מול ברצלונה וריאל מדריד. ומאז נמצאת בתהליך של הידרדרות. שאפשר לייחס במידה לא מעטה לבעיית הפציעות, היעדר החיזוק הנדרש וגם כושרם האישי של חלק מהשחקנים המובילים. הכול נכון. אבל גם למאמן. חיבתו של כותב טור זה למאמנה של מכבי תל אביב איננה מוסתרת. ברמת ההערכה האישית וברמת ההערכה המקצועית.
ואחרי כל זה, מכבי של גודס נראית בשלב הזה של העונה לא טוב. בואו נשים בצד את הסוויפ וההדחה מול קבוצה איכותית יותר (ומאמנת יותר) כמו פנרבחצ'ה אולקר. בואו נניח בצד גם את האפשרות הריאלית (ומעלה) שהאליפות השנה הולכת לפרויקט של אורי אלון. מכבי תל אביב, מודל סוף אפריל 2015, היא קבוצה שעדיין לא הצליחה לגבש לעצמה זהות מקצועית. התקפית והגנתית. וקשה לזהות סימנים של שיפור ככל שהזמן חולף. ואם העונה תסתיים בצורה הזאת, הנהלת מכבי תהיה חייבת להעלות על השולחן את סוגיית גודס ושאלת יחסינו לאן.
2. בצד של הטוענת לכתר מירושלים הכול כשורה, תודה ששאלתם. כמה זה כבר, 13 ניצחונות מתוך 14 המשחקים האחרונים? גם כשהיא (שוב) בלי ברייסי רייט והלפרין וגם כשהיא נראית בינוני ומטה, הצליחה הקבוצה של פרנקו להחזיק על 21 נקודות במחצית השנייה את הקבוצה-שרק-לפני-ימים-נתנה-בראש-למכבי-ושאו-טו-טו-יורדת-ליגה מגלבוע.
בקו הקדמי ראינו שהשיפור ביכולת ובביטחון של טוני גפני לא בא אמנם לידי ביטוי מול צמד המתאבקים לואיס ושוכמן, אבל כשיש את דיון תומפסון (ג'וזף ג'ונס עדיין שם?), אי אפשר להתעלם מהעומק והנפח שיש שם עכשיו. סיפור לא פחות מעניין נוגע לקו האחורי של פרנקו. ירושלים, בשלב זה, מנצלת את ההיעדרות של שחקני מפתח כדי לאפשר דקות משמעותיות לאדם אריאל ובר טימור. ודרווין קיצ'ן. כשהמאני טיים של העונה מעבר לפינה, זה בדיוק הזמן להרחיב את הרוטציה ולראות מה אפשר לקבל וממי, גם כשזה נראה לפעמים רע. עושה רושם שירושלים מתייצבת לשלבי ההכרעה של העונה כשהיא מרגישה בטוח ונוח. וכשהיא מייחלת שלא לפגוש את האדומים מתל אביב ברבע הגמר.
3. בואו נדבר קצת על הסיבוב השלישי של הליגה. בעונות קודמות ראינו לא מעט שיטות באות והולכות. בית עליון ותחתון למשל. ועכשיו יש שלושה סיבובים ו-33 משחקים לכל קבוצה. עזבו לרגע את התירוצים של בכיינים מקצועיים שטוענים שקשה להם לנהל סגל בעונה כל כך ארוכה. זה לא באמת ראוי להתייחסות. הבעיה הכי גדולה כרגע של הליגה היא שהיא פשוט לא מעניינת אף אחד.
משחקים ומחזורים מתקיימים כאן בסתר, כשרק יודעי ח"ן ערים לקיומם ועוד פחות מהם למיקומים של הקבוצות השונות בטבלה ולספקולציות המרתקות בדבר סיכוייה של הפועל אילת, נניח, לסיים במקום 4,5,6 או 7 בליגה. במצב הנוכחי, העונה באמת מרגישה ארוכה ומתישה. לא למאמנים ולא לשחקנים, אלא לצרכנים וללקוחות של הליגה.