ישבנו בנהלל אצל אוריס, חבורת מאמנים ושחקנים צעירה מעמק יזרעאל. כל אחד הגיע בסוף היום מהאימונים שלו ושתה את הקפה כמו שהוא אוהב. שם, בפעם הראשונה, עלה הרעיון שכלל שתי מילים: צפון קרוליינה. איתי, שכבר ידע שלא ימשיך לאמן פה בשנה הבאה כי הוא הולך להיות שליח של ארגון הילל באוניברסיטת צפון קרוליינה, זרק לי: "נו? אתה בא בשנה הבאה למכללות?" שם דמיינתי בפעם הראשונה איך אני הולך להשתלם בקולג'ים, ושם ידעתי שצפון קרוליינה היא המקום בו אני רוצה להיות. כשניסיתי ליצור את הקשרים והצהרתי שאשמח להשתלם אצל רוי וויליאמס, היו אנשי כדורסל שענו לי: "גם אני אשמח להיפגש עם אלוהים". כאשר חודשים לא ענו לי למיילים אחרי שחרקתי שיניים ואצבעות בניסיון לכתוב באנגלית פורמלית ורהוטה, זה ממש לא נראה אפשרי.
נסעתי שבע שעות מלקסינגטון, קנטאקי, לאחר שהחבר'ה מניתוח הוידאו של הוויילד-קאטס נתנו לי את הדיסקים של האימונים בהם הייתי, לפגוש את איתי בצפון קרוליינה. הוא היה העוגן שלי שם ובזכותו הגעתי, אבל שום אות חיים מרוי ווילאמס או מחבר מרעיו עדיין לא התקבל. אמרתי לעצמי ששווה לנסות, מקסימום נמשיך הלאה.
גילי הגיעה מהארץ, ויום למחרת כבר מצאנו את עצמנו באירוע של ה-JCC , עוברים מפרופסור יהודי אחד לאחר, זה מצפון קרוליינה וההוא מדיוק, כשהם מנסים לבחון איך יוכלו לעזור למאמן הישראלי הזה שהגיע לאזור "להכניס רגל בדלת".
באותו שבוע הוזמנו על ידי זוג יהודי מקסים להצטרף אליהם למסעדת 'טופ אוף דה היל' במרכז הקמפוס, שבה וויליאמס מתראיין מדי שבוע במשך שעה בשידור חי ברדיו, לצלילי מחיאות הכפיים התכופות מהסועדים שהגיעו רק כדי לשמוע אותו בלייב. בסוף השידור הם הציגו אותי לרוי, שאמר לי להתקשר מחר למשרד ולבוא לאימון עוד לפני ששאלתי. בסוף האימון ההוא שאלתי את המזכירה אם אוכל לבוא גם מחר, היא ענתה שתשאל ואם לא יחזרו אלי זה בסדר. בסיום האימון השני קואוץ' וויליאמס שאל אם אני עוד נשאר באזור. הוא אמר שבשבוע הבא הם נוסעים לטורניר, אבל שאבוא בשבוע שלאחר מכן.
וכך, משבוע לשבוע, המשכתי להגיע. עברו כבר יותר מארבעה חודשים. המחברת ואני הפכו לחלק קבוע מהנוף בדין סמית סנטר באימוני הטאר הילס. אין ספק שפה חוויתי את הלמידה העמוקה והמשמעותית ביותר בכל המסע הזה. למדתי אימון אחרי אימון מאחד מהמאמנים הפעילים הגדולים בארצות הברית. רוי וויליאמס מחזיק ברזומה שלו המון שחקנים שעברו לו תחת הידיים כעוזרו של דין סמית, המנטור שלו, וב-27 שנותיו כמאמן ראשי בקנזס ובקרוליינה. הישגיו, רקורד הניצחונות שלו ובעיקר שתי טבעות אליפות ה-NCAA הופכים אותו לאחת הדמויות המוכרות והמוערכות בעולם הכדורסל האמריקאי ולחצי-אל בקרוליינות.
חלק גדול מתפקידם של מאמנים הוא היכולת להניע את שחקניהם. התרשמתי מהיכולת של רוי לעשות זאת תוך כדי יצירת אווירה חיובית באימונים, גם אחרי הפסדים כואבים וזמנים לחוצים. הוא דמות אבהית-דואגת, מלמדת ומשמשת דוגמה, וניכר עד כמה השחקנים אוהבים אותו ומתחברים אליו. במשחקים תראו אותו צועק ומאתגר את שחקניו, אבל באימונים הוא מסביר בקולו הרדיופוני כמעט בלי לצעוק כלל. הוא ג'נטלמן ,שגם לאחר הפסד כואב כמו זה לנוטרדאם בגמר הACC- , חיכה על הפרקט בצל חגיגות המנצחים, לרגע שיתפנו, לברכם וללחוץ את ידם. אבל קואוץ' וויליאמס בן ה-64, גם יודע לקפוץ ולרקוד עם שחקניו בני ה-20 בחדר ההלבשה לאחר ניצחונות גדולים. אני חושב שהדברים הללו ועוד הופכים אותו למאמן מצוין ואדם מרשים, ואני גאה על הזכות שנפלה בחלקי ללמוד ממנו.
יש כל כך הרבה לכתוב על צפון קרוליינה, מכל כך הרבה זוויות. המכללה נכנסת לרשימת תכניות הכדורסל היוקרתיות והאיכותיות ביותר בארצות הברית, עם הישגים רבים ומעל לכל חמש אליפויות NCAA. היא גידלה שחקנים כמו ג'יימס וורת'י, ג'רי סקטהאוס, ראשיד וואלאס, וינס קרטר, דני גרין וגם את לארי בראון. צפון קרוליינה היא המורשת של דין סמית שעדיין מרגישים פה, וכמובן, המקום שבו שיחק מייקל ג'ורדן.
האזור כולו חי כדורסל, ובעיקר כדורסל מכללות. במרחק 15 דקות מצ'אפל היל יש את היריבה המושבעת דיוק, וב-30 דקות נסיעה מגיעים לבית של יריבה מרה נוספת - צפון קרוליינה סטייט, בה זכיתי לראות את אימוניו של קואוץ' גוטפריד. ברדיוס של חצי שעה נסיעה יש שלוש קבוצות שהגיעו ל-סוויט 16 ב NCAA.
הנה טעימה קטנה ממה שקורה פה. הילד בן-10 שפגשתי בבר בצהרי ראשון עם אביו היה אנציקלופדיה מהלכת, הכוללת מהלכים שלמים ממשחקי שנה שעברה. הקשישה בקניון עמדה לידי במשך כל הרבע האחרון במשחק בין דיוק לקרוליינה סטייט, ותיבלה את המשחק בפרשנות תוך היכרות עם כל שמות השחקנים. בשתי ארוחות ערב במשפחות שונות אליהן הוזמנו, המארחים לקחו אותנו לעליית הגג, שם התגלו מוזיאונים פרטיים, הכוללים עשרות אייטמים של הטאר הילס. היריבות בין אינדיאנה לפרדו מתגמדת לעומת זו שבין קרוליינה לדיוק, שנחשבת למרה ביותר בספורט הקולג'ים, ועל כך תוכלו לקרוא בספר עב כרס שיצא לאור, או סתם ללכת לשירותים באחד הברים בצ'אפל היל ולגלות במשתנות את תמונתו של מייק ששבסקי. כולם בטירוף של כדורסל, ורק הצבע של החולצות והסיפורים המלווים משתנים כל כמה קילומטרים.
בחרתי להתמקד בגישה לשחקנים גבוהים, שצפון קרוליינה מקיימת באימוניה בצורה יוצאת מן הכלל. אני חושב שהנושא הזה הוא מאבני הדרך בסגנון של הטאר הילס, וכמי שמודע וכואב את המגבלות של הכדורסל הישראלי בנושא, אני מקדיש לכך את השורות הבאות.
במסגרת ההשתלמות שלי בארצות הברית ראיתי אימונים בפרדו, קנטאקי, צפון קרוליינה סטייט ובעיקר בצפון קרוליינה. בכל האימונים בהם צפיתי, בכל המכללות, היה חלק המוקדש לעבודה עם גבוהים. העבודה אינה רק מנת חלקם של אימוני טרום או סוף העונה. חוויתי אימונים בתקופות שונות, כולל כאלה שהיו עמוסות ולחוצות או יום לפני משחק גדול וחשוב, שקיבלו אופי טקטי. החלק הזה באימון מעולם לא הושמט. זה הבהיר לי עד כמה מדובר בחלק חשוב מה-DNA של האימון.
אבל עד כמה שהשחקנים הגבוהים יהיו יתקדמו ויהיו טובים ויעילים, בניגוד לגארדים שמחזיקים בכדור ויכולים לייצר לעצמם מצבים, הביג מן תלוי כמעט תמיד ביכולת של מובילי הכדור סביבו להזין ולהפעיל אותו.
זו מציאות לא פשוטה - לא לגארדים ולא למאמנים, שתפקדו בדרך כלל כגארדים בעצמם, ולא תמיד מבינים טוב את תחושותיהם של השחקנים הגבוהים. זאת לבטח לא מציאות קלה לגבוהים, שהדרישה מהם היא לרוץ מהר ולתפקד כמי שאחראים על חסימות שייצרו בעיה עבור ההגנה היריבה. לעיתים המאמץ שהם משקיעים מאוד לא משתלם, בלשון המעטה, כאשר הם ממעטים לגעת בכל הזמן הזה בכדור. אם כבר מקבלים אותו, זה קורה במקומות לא נוחים ובטיימינג בעייתי.
יש מגוון דברים שאפשר לחשוב עליהם ככאלו שיכולים להשפיע, כמו איכות הגבוה וסט היכולות שלו, איכות הגארדים וטיב השיטה בה הקבוצה משחקת. אני חושב שמעל לכל מדובר בתשומת הלב, בדגש ובסבלנות שאנחנו המאמנים מקדישים לנושא.
אצל וויליאמס בצפון קרוליינה, מעבר לעבודה יומיומית עם גבוהים, קורה דבר מעניין מאוד לטעמי. כשיטה, הקבוצה שואפת להגיע למשחק המעבר שלה, והדבר דורש משחקני הקבוצה לתחזק קצב גבוה ולרוץ מהר את המגרש. זה מתכון נפלא לתסכול אצל הגבוהים, שמגרשים כאלה בלי הזדמנות לקבל את הכדור עלולים להוציא להם את הרוח מהמפרשים. קצב גבוה כזה מאפיין הרבה פעמים קבוצות נחותות מבחינת גודל, שמשחקות "סמול בול" ורוצות לייצר יתרון על פני היריבה הגדולה והמגושמת יחסית. אבל אי אפשר לתאר את צפון קרוליינה כקבוצה שמשחקת סגנון של "סמול בול", ואם לא תהיה בעיית עבירות חמורה תמצאו בחמישייה על המגרש בכל רגע נתון שני ביג מנים בהגדרה. ובכל זאת, זה הסגנון.
מה שמאפשר סוג משחק שכזה, הוא העובדה שמשחק ההתקפה של הטאר הילס בנוי כך שהגבוהים יתאמצו מאוד, אבל גם יהיו מתוגמלים על כך. בצפון קרוליינה הגבוהים מהווים בכל שלב אופציה מועדפת בהתקפה. הם תופסים עמדה במעבר, חוסמים ו"נועלים" שחקנים על מנת לקבל כדור. כשרוי מדרבן אותם לרוץ את המגרש, הם יודעים עד כמה הגארדים הולכים לחפש אותם באזור הלואו פוסט, אם רק יגיעו לשם בזמן ויתפסו עמדה כמו שצריך. בדרכם לחסום, הם יודעים שכחוסמים הם אלו שימצאו עצמם פנויים או בעמדת מיס מאץ', כאשר בחילוף הם יקבלו שומר נמוך. וכשהם לא מקבלים את הכדור, כשיטה הם הולכים לריבאונד התקפה והם מהיעילים במדינה בתחום זה.
אז לגבוהים יש סיבה טובה ומוחשית לעבוד קשה. הגארדים בקבוצה מבינים את חשיבות העניין לאור הסגנון אותו הם משחקים, ויש חיבור בינם לבין הגבוהים, חיבור שמוכתב על ידי הצוות המקצועי, אבל בסוף קורה על המגרש. החיבור הזה הוא אחת מנקודות החוסן הגדולים ביותר של הקבוצה, ואחד הדברים שאני חושב שכדאי ללמוד מהם.
נכון שוויליאמס מגייס שחקנים שמסוגלים מבחינה גופנית לסוג כזה של משחק, ונכון שכמאמן של אחת מתוכניות הקולג' בעלות המסורת הגדולה ביותר הוא מסוגל לעשות את זה ביתר קלות. מי שיצא לו לעקוב אחרי הטאר הילס לא יכול להתעלם מההתקדמות שעשו ברייס ג'ונסון ואייזה היקס ביכולת לייצר סל על שחקן בפוסט, זו של קנדי מיקס וג'ואל ג'יימס לרוץ את המגרש ולהיות חלק ממשחק במעבר, וזו של כל הארבעה לחשוב על ריבאונד ההתקפה, לשפר את המיקום והטיימינג הנוגעים אליו ו"לטרוף" אותו.
אנחנו לא התברכנו בגנים האלה. גם אם מאוד נתאמץ, נצבע את הילדים שלנו בצבעים אחרים ונמתח אותם כבר מגיל קטן, הם לא יגדלו להיות מפלצות גדולות ואתלטיות כמו אלו שרואים פה. אנחנו כן יכולים לזהות את המעטים מאוד שהולכים להיות גבוהים באמת (ולא ילד שבכתה ח' הוא 1.85 ובסוף י"ב עתיד להיות 1.87 ביום חם) ולגרום להם להיות חלק מהמשחק. לגרום להם לרוץ את המגרש, לא כי חייבנו אותם, אלא כי הגארד שמשחק איתם באמת יחפש למסור להם את הכדור. לגרום להם לחסום כחלק מדינמיקה של משחק קבוצתי, כדי שגם הם ירוויחו ממנה. לגרום להם לחשוב על ריבאונד כ"לחם והחמאה שלהם". לעבוד איתם על בסיס תנועתי רחב בגיל צעיר (בארה"ב ילדים משחקים עד גיל מאוחר יחסית יותר מספורט אחד) ולעבוד איתם בשלב הבא יום אחרי יום על תנועות ספציפיות כמו גם על אגרסיביות וקשיחות, שבלעדיהם הם כנראה ימשיכו להיות גבוהים אבל לא יהיו שחקני כדורסל.
נשמע פשוט? השחקנים הגבוהים מתפתחים לאט בדרך כלל, הם לא תמיד בעלי קואורדינציה ומשחק אסתטי כמו זה של מוביל הכדור שלנו, לא כל כדור הם יתפסו לאורכו של התהליך הזה, ואם אנחנו לא נצליח לגרום להם להרגיש שהם נהנים ומתקדמים הם ילכו לאיבוד בדרך. עבודה עם גבוהים דורשת סבלנות ואורח רוח. את הסבלנות הזאת ראיתי לפחות 15-20 דקות בכל אימון בו צפיתי.
לפעמים, כשאני חוזר אל הדירה מהאימון אני חושב על אותו ערב בנהלל. על הרעיון שנראה כל כך רחוק, על הקשיים בדרך. על אלו שגיחכו, ואלו שבתום לב הציעו לכוון יותר נמוך על מנת לשפר את הסיכויים. אני חושב על המשפט שאיתי אמר לי כשהגעתי: "כשהריאליים יחלמו, החולמים את חלומותיהם יחיו".