בינואר 2013 החלו להתרוצץ ברחבי היבשת שמועות על כוונתם של בכירים בפיב"א-אירופה לבצע הפיכת חצר ולמנות את דיאן בודירוגה לנשיא הארגון במקומו של אולפור ראפנסון הפיני.
למרות שפיב"א-אירופה הפסידה עוד בשנת 2000 את הנכס היקר ביותר שלה, טורניר גביע אירופה לאלופות (היורוליג, בשמו הנוכחי), למתחרה השנואה יול"ב, ובתוך כך איבדה את אחיזתה האבסולוטית בכדורסל האירופאי, היא נותרה, מכוח הסכם השלום עליו חתמה בקיץ 2001 עם יול"ב, ארגון הגג המוכר של הכדורסל ביבשת, האחראית הראשית על פיקוחו וניהולו של הענף, והמארגנת הבלעדית של אליפויות אירופה לנבחרות גברים ונשים, בכל הגילאים. כך שפיב"א-אירופה אולי איבדה מזוהרה ומכוחה המיתולוגי-מונופוליסטי, אבל נותרה עם כמה וכמה קלפים אסטרטגיים בשרוול מה שהפך את המאבק על ראשותה, כמיטב המסורת הישנה, לפוליטי, אגרסיבי ויצרי.
כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 2013, ראפנסון מת במפתיע ופתר לכולם את הבעיות. "הארגון נמצא במצב לא טוב", אמר מזכ"ל הארגון המיתולוגי בורה סטאנקוביץ'. "לדיאן אולי אין ניסיון, אבל יש לו אובייקטיביות, רוגע ויכולת לפתור בעיות".
רק ב-17 במאי של השנה שעברה (תזמון מוזר: בשיאו של פיינל פור היורוליג, יממה לפני משחק הגמר בין ריאל מדריד למכבי תל אביב, ימי המשתה השנתיים של יול"ב) כינסה פיב"א-אירופה את האסיפה הכללית שלה כדי לבחור נשיא חדש במקומו של ראפנסון המנוח. מי שנבחר לבסוף לנשיא היה טורגאי דמירל הטורקי. בודירוגה החליט שלא להתמודד על הנשיאות, אבל נבחר לכהן במועצת המנהלים של פיב"א-אירופה, הגוף החשוב ביותר בארגון המונה 23 חברים (גם דינו מנגין הגדול נבחר). תקופת הכהונה של הנשיא ומועצת המנהלים היא ארבע שנים, כך שהבחירות הבאות ייערכו בעוד קצת יותר משלוש שנים, באביב 2018. בודירוגה לא מאשר אך גם לא מכחיש את כוונתו להתמודד בהמשך.
"אם תשאל אותי אם אני רוצה לקבל עכשיו את התפקיד הזה, אז התשובה היא לא", הוא אומר. "האם ארוץ בעתיד? יש לפיב"א-אירופה נשיא מכהן, כך שאני לא חושב על זה יותר מדי. היו אליי פניות, אני מבין שאנשים מדברים, אבל כרגע אני מתמקד בדברים אחרים. עזרתי לבנות דור חדש לכדורסל הסרבי, ועכשיו אפעל במסגרת מועצת המנהלים של פיב"א והוועדות השונות. ויש לי כל מיני עסקים מהצד שאני מפתח. זה לא שאני משועמם".
- למרות האירועים והטקסים בפיב"א, אני מניח שאת גמר היורוליג בין מכבי לריאל ראית.
"כן. זאת הייתה הפתעה גדולה בשבילי. אין ספק שלריאל היה סגל יותר טוב ולאורך השנה הם שיחקו יותר טוב. אבל מגיע למכבי כל הכבוד"
- שיחקת נגד מכבי הרבה שנים. למעשה, שיחקת ארבע פעמים במעמד גמר אליפות אירופה, והפעם היחידה שהפסדת גמר הייתה למכבי, ב-2001. בתור אחד היריבים הגדולים של הקבוצה בכל הזמנים, מה לדעתך סוד הקסם של מכבי?
"במכבי חיים בשביל הכדורסל. יש לה מסורת גדולה ו-11,000 אוהדים שמבינים כדורסל. כל אחד מהם יכול להיות המאמן. הם ראו את הכל, במשך כל כך הרבה שנים מברקוביץ' וארואסטי, דרך מגי וג'מצ'י, ועד הדור של שרונאס ופארקר. ואני חושב שבגלל זה, בגלל האהבה למשחק של המנהלים והאוהדים וכל המסורת והניסיון, והתמיכה של כל הקהל הגדול שלה, מכבי באו לפיינל פור הקודם ופשוט האמינו שהם יכולים לנצח. גם הם ידעו שריאל טובה יותר, אבל הם ידעו שבמשחק אחד הם יכולים לעשות הכל, והם באמת שיחקו יותר טוב וניצחו בצדק".
בודירוגה פרש מכדורסל ביוני 2007, אחרי שנתיים בוירטוס רומא. הוא נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים האירופאים בכל הזמנים, ובעיני רבים לאירופאי הגדול ביותר מאז דראז'ן פטרוביץ' המנוח (בן דודו השני של בודירוגה, אגב).
הוא נחשב לשליט הבלעדי ולמידאס של הכדורסל האירופאי החל מאמצע שנות ה-90' ועד לאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. בין 1996 ל-2005, בשיא הקריירה, עבר בריאל מדריד, פנאתינייקוס וברצלונה, עמן זכה ב-13 תארים במצטבר, לרבות בשלוש אליפויות אירופה (שתיים עם פאו). הצלחותיו הגדולות עם נבחרת סרביה, עמה זכה בשבע מדליות (חמש מזהב), כולל אותה מדליית זהב מאליפות העולם 2002 באינדיאנפוליס (הוביל את הסרבים לניצחון סנסציוני בשלב רבע הגמר על המארחת ארה"ב, במדיה שיחקו רג'י מילר, פול פירס ואחרים), הפכו אותו לספורטאי הפופולרי ביותר בסרביה ולכדורסלן האהוד ביותר ביבשת.
אחרי שפרש מכדורסל מונה לג'נרל מנג'ר רומא, אבל עזב כעבור שנתיים. מאז 2010 ועד הקיץ האחרון שימש כסגן נשיא התאחדות הכדורסל הסרבית ובמסגרת תפקידו היה אחראי על ניהול הנבחרות הסרביות בכל הגילאים.
"היו לי שם שנים טובות", אומר בודירוגה בשיחה עם וואלה ספורט. "פיתחנו שחקנים חדשים ועשינו תוצאות טובות מאוד". באליפות העולם שנערכה בקיץ האחרון בספרד סגר בודירוגה מעגל: נבחרת סרביה טיפסה עד לגמר, אבל הפעם נכנעה לאמריקאים 129:92 בקרב על הזהב.
- אולי זה כי לא שיחקת.
"אולי (צוחק). מתגעגע? אני לא משחק כבר כמה שנים, אבל טוב לי במקום שאני נמצא בו. מאז הפרישה כל הזמן עבדתי, אבל גם יכולתי להקדיש זמן למשפחה ולחברים בבית, בבלגרד, כך שאני שמח".
- פרשת רק לפני שמונה שנים, אבל הכדורסל האירופאי משתנה. רוב האנשים מסכימים שהוא נחלש. באירופה בכלל וביורוליג בפרט יש פחות שחקנים איכותיים מפעם. יש המון זרים. המצב הכלכלי של הרבה קבוצות הוא לא טוב. רמת התחרות הולכת ופוחתת. אתה עוד מצליח ליהנות מהמשחקים שאתה רואה?
"אני רואה הרבה כדורסל. הרבה משחקי יורוליג ומשחקי נבחרות. אני מאוד נהנה לראות את החבר'ה הצעירים, בני ה-16, 18, 20. במסגרת התפקיד שלי בהתאחדות הסרבית ראיתי הרבה שחקנים מוכשרים שיהפכו לכוכבי העתיד.
"אבל אני מסכים שהכדורסל המודרני שונה מהכדורסל שאני שיחקתי. הסגנון שונה; אני חושב, לפעמים, שיש בכדורסל הנוכחי הרבה יותר מדי טקטיקה. אתה לא רואה הרבה שחקנים שמשחקים אחד על אחד. אולי זה בגלל שהיום אין באירופה מספיק כוכבים גדולים, כמו שהיו בתקופתי. אין שחקנים ש'שולטים' (Dominate). תסתכל לפני עשר שנים, תראה שבתקופה הזאת שיחקו ביורוליג הרבה שחקנים, כמו שרונאס, פארקר ואחרים, שהיו מושלמים ברמה האישית. גם בקבוצות אחרות שיחקו כוכבים שיכלו לקלוע 20-25 נקודות. הם הרימו את הקבוצות שלהם ואת כל הענף. והיום זה שונה. לפעמים אתה מוצא דברים מעניינים, אבל בגדול, מה שמפריע לי הוא שאין מספיק שחקנים גדולים. אם היית צופה בפיינל פור לפני עשר שנים, ראית 10-15 שחקנים גדולים. היום אתה רואה אולי 4-5 שחקנים שיכולים לעשות את ההבדל".
- אתה מדבר על "כוכבים", וברור שהסיבה הראשונה היא הנטישה של הכישרונות האירופאים ל-NBA. הרבה אנשים לא יודעים, אבל נבחרת בדראפט (מקום 51 בדראפט 1995 בידי סקרמנטו). למרות זאת, ולמרות שהיית הכוכב הכי גדול באירופה, לא רצית לעזוב. למה?
"כי שיחקתי בשביל לזכות בתארים. רציתי לשחק בשביל המועדונים הכי גדולים ורציתי להראות לכולם לחברים שלי לקבוצה, למאמנים שלי, לאוהדים, לעיתונאים שאני רוצה לזכות. אני חושב שהיום, הרצון הזה לזכות בתארים לא חשוב לשחקנים כמו שהיה פעם. מה יש לצעירים האירופאים למהר ל-NBA? קודם שיראו שהם הכי רוצים לזכות ביורוליג, באליפויות מקומיות, באליפויות עם הנבחרות שלהם. היום הרבה שחקנים מוותרים על זה ומיד רוצים להראות שהם יכולים להתחרות ברמה האישית בשחקנים הטובים והגדולים ביותר. זו צורת חשיבה שונה, יותר אינדיבידואליסטית.
"אני מבין ששחקנים רוצים ללכת לחוזים גדולים יותר. כמובן שכסף זה דבר אטרקטיבי. הבעיה היא שהשחקנים הצעירים בימינו רוצים להרוויח כסף גדול לפני שהם עשו משהו משמעותי בקריירה שלהם, לפני שהם זכו במשהו. לשחקנים כמו שאראס ופארקר הגיע חוזה גדול. אבל היום, שחקנים לא מראים שום דבר, לא זכו בשום דבר, ופשוט רוצים חוזה גדול. זה לא עובד ככה. קודם תוכיח שאתה אחד הטובים ביותר, ואז תקבל את מה שמגיע לך. זה מאוד מפריע לי.
"אני חושב שהימים הנוכחיים הם ימים של קיצורי דרך. תזכור את דראז'ן פטרוביץ': מתי הוא הגיע ל-NBA? אחרי שנים שהוא היה השחקן הכי טוב באירופה וקלע בכל משחק 35-40 נקודות. הוא הראה שהוא הטוב ביותר באירופה, ואז הלך ל-NBA והוכיח שגם שם הוא אחד הטובים ביותר. דראז'ן בא כל יום לעבוד, והיום לצעירים אין סבלנות. גם למועדונים, לצערי, אין סבלנות. יש לזה הרבה סיבות ולכולם יש חלק בזה: מועדונים, מאמנים, שחקנים. אין סבלנות לארגן מערכת טובה. אני לא חושב שאין באירופה כישרון ופוטנציאל: יש לנו. אבל מה שחסר להרבה מועדונים באירופה זה אסטרטגיה, עבודת צוות, אחדות. ולגבי היציאה ל-NBA אני בכלל חושב שצריכים לשנות את החוקים ולמנוע מעבר של חבר'ה צעירים מדי".
- והתוצאה של כל זה היא אמריקניזציה. אתה היית סמל של הכדורסל האירופאי האמיתי, השורשי, והזמנים הללו של כוכבים אירופאים שמשחקים באירופה כמעט נגמרו.
"מצד אחד יש הרבה אירופאים ב-NBA, אבל אני מסכים שיש יותר מדי אמריקאים באירופה. הבעיה היא גם באיכות. פעם הגיעו לאירופה אמריקאים איכותיים יותר. אני שיחקתי בדרך כלל לצד שני אמריקאים, וכל היתר היו שחקנים מקומיים. אבל האמריקאים שכן הגיעו לאירופה שיפרו את הקבוצות שלהם והראו דברים גדולים. שיחקתי באיטליה בתחילת הקריירה וגם פרשתי שם, ובאיטליה זה בולט מאוד. כל מה שאמרתי קשור להכל: לקבוצות יש פחות סבלנות ופחות כסף, הקבוצות מעדיפות לקנות עוד כמה אמריקאים במקום לגדל שחקנים בצורה מסודרת, ואפילו אם יש שחקנים מוכשרים לאף אחד אין זמן כדי לעבוד איתם ולפתח אותם. לצערי, רוב הקבוצות מעדיפות 'אינסטנט', ולא רק שהן מקריבות את העתיד שלהן, אלא שהן גם לא תמיד מצליחות בהווה".
- אומנם במידה מצומצמת יותר, אבל זה קורה אפילו אצלכם, באזור הבלקן. בכלל, הכדורסל הקרואטי והסרבי הוא לא מה שהיה עד לפני כמה שנים. אימפריות כמו ציבונה זאגרב קרסו ונעלמו. קבוצות הבלקן הן כבר מזמן לא פקטור אמיתי מבחינת צמרת היורוליג.
"הבעיה בסרביה ובקרואטיה היא המצב הכלכלי. המצב לא טוב. זה לא שאין כישרון; אבל היום, המועדונים שלנו לא יכולים לעצור חבר'ה בני 14-15-16 שמקבלים הצעות מקבוצות גדולות. אם מגיע מועדון גדול באירופה ומציע כסף, המועדונים לא יכולים להגיד למשפחות: אל תלכו. ועדיין, עם כל הבעיות, בשנים האחרונות עשינו עבודה גדולה, יש דור צעיר וחזק שמגיע, יש לנו את הפוטנציאל לשנים הבאות. אבל דווקא בגלל הבעיות הכלכליות, היום יותר מאי פעם המועדונים בבלקן צריכים לבנות תוכניות אסטרטגיות ולראות איך הם מצליחים להיות תחרותיים גם ברמה הגבוהה".
בודירוגה אף פעם לא נחשב לחובב גדול של כדורסל אמריקאי; את העונה הסדירה ב-NBA הוא כמעט ולא רואה ("אם כבר, מעדיף לראות קולג'ים. אוהב לראות את שיטות העבודה שלהם"), אבל את משחקי הפלייאוף הוא דווקא אוהב ("בפלייאוף זה מרגיש אחרת. אני מצטרף בשלבים המאוחרים").
זה לא אומר שהוא לא מעודכן. "אני שמח בשביל דיוויד בלאט", אומר בודירוגה. "הוא מאמן חכם וטוב. אני חושב שהוא עושה עבודה טובה בקליבלנד ואני מאושר שהוא קיבל הזדמנות בקבוצה כזאת. הוא איש כדורסל אמיתי ומעורב במאה אחוז במשחק. הוא עבר הכל באירופה, עם מכבי, ובנטון, ונבחרת רוסיה, והוא הצליח בכל מקום. העונה שעברה במכבי נתנה לו את ה'חותמת'. הוא יודע איך להתאים את עצמו לקבוצות שיש לו".
- בלאט מאמן כמה מהשחקנים הכי גדולים בעולם. בתור מי שנחשב בזמנו לשחקן הכי גדול באירופה, איך נראית מערכת היחסים ששחקנים בקנה מידה כזה מנהלים עם המאמנים שלהם לא כל שכן כשמדברים על מערכת יחסים בין סופרסטאר כמו לברון למאמן שהיה עבורו כמעט-אנונימי כמו בלאט?
"מאמן יכול לעזור לכל שחקן, גם לשחקן הכי גדול, להתפתח. התפקיד של המאמן הוא להוציא 100 אחוז מהשחקנים שלו במגרש. אבל זה לא קשור רק לעניין המקצועי אלא גם למערכת יחסים אישית. שחקנים מוכשרים צריכים מאמנים מוכשרים, ולהפך: כמו שמאמנים עוזרים לשחקנים שלהם להיות טובים יותר, גם שחקנים עוזרים למאמנים להיות יותר טובים. מערכת היחסים בין מאמן לשחקן זו מערכת היחסים הכי חשובה שיש במשחק. שחקן שיש לו יחסים טובים עם המאמן נותן בשבילו מאה אחוז.
"בלאט ולברון? זו שנה ראשונה של בלאט בליגה, הוא צריך את הזמן, הוא צריך להתאפס על הסגנון. הוא לומד איך עובדות המערכות באמריקה, שהן שונות לגמרי מאשר באירופה. אבל ממה שאני רואה ושומע, אני חושב שהוא מתאים את עצמו מצוין למציאות שלהם".
- הפתיע אותך שדווקא בלאט, ולא מסינה או אובראדוביץ', למשל, הפך למאמן ה"אירופאי" הראשון ב-NBA?
"לא. אבל אני בטוח שגם למסינה ולאובראדוביץ' אין בעיה לאמן שם".
- אתה יודע, כשהקימו את יול"ב התחילו לדבר על התקרבות הכדורסל האירופאי לאמריקאי. הדיבורים הללו התחזקו עם המעבר הסיטונאי של אירופאים ל-NBA, ועכשיו הגיעה תקופת הגירת המאמנים האירופאים לארה"ב, כמו בלאט, מסינה (עוזר מאמן סן אנטוניו) וספאחיה (עוזר מאמן אטלנטה). מצד שני, כשחושבים על זה, אולי יש כמה רמות שונות של התקרבות: באופן אינדיבידואלי, שחקנים ומאמנים אירופאים מוצאים את עצמם ב-NBA; אבל ברמה המערכתית נראה שהכדורסל האירופאי נמצא עדיין כמה שנות אור מהכדורסל האמריקאי מבחינה עסקית וכלכלית. היו דיבורים בזמנו על פתיחת קונפרנס NBA באירופה, אבל כשאתה מסתכל על המספרים, והמשכורות, ורמת הארגונים, זה נראה לגמרי מופרך, וכמו משהו שרק הולך ומתרחק עוד יותר. מה דעתך?
"ברור שאי אפשר להשוות את המציאות באירופה למציאות ב-NBA. זה עניין של זכויות טלוויזיה, שיווק, הדרך שבה הם מוכרים את המוצר שלהם שם לעומת כאן. אני יכול לדבר איתך על זה שנה שלמה. אבל אם אתה מסתכל רק על המגרש, אז אירופה הוכיחה שהיא בהחלט להיאבק בארה"ב ברמה המקצועית. ב-2002 אנחנו ניצחנו את האמריקאים עם נבחרת סרביה, וב-2006 נבחרת יוון ניצחה אותם. כך שאני לא בטוח שמבחינה מקצועית ההבדלים הם כאלה גדולים. אולי האמריקאים לא רוצים להיזכר במשחקים האלה, ותמיד יהיו להם תירוצים על שחקנים שלא שיחקו, ונכון שהם לא תמיד הגיעו בסגל הכי חזק, אבל הצלחנו לנצח.
"אם תסתכל על מה שקורה בליגה כעת, אז הרבה אירופאים שמגיעים ל-NBA הופכים לשחקנים מאוד משמעותיים בקבוצות שלהם. מירוטיץ' הוא אחד הטובים בשיקגו. ואני לא מדבר על גאסול, נוביצקי ואחרים ב-15 השנים האחרונות. זה אומר שההבדלים לא כאלה גדולים. כן, יש לאמריקאים סופרסטארים ושחקנים מעולים ברמה האישית, ועל זה אני אומר להם 'שאפו'. יש לי כבוד גדול ליכולות של השחקנים האמריקאים, כמו קובי, דוראנט, לברון ואחרים. אבל שוב, האירופאים הופכים לשחקנים מובילים בקבוצות שלהם, וברמת הנבחרות הלאומיות אנחנו מצליחים לנצח. באולימפיאדת 96' שיחקנו עם נבחרת סרביה נגד הכוכבים הגדולים ביותר של האמריקאים והיה משחק צמוד במשך 30 דקות. אז יש לי כבוד גדול אליהם, לתחרות שלהם, אבל אני לא רואה ברמה האישית הבדלים כאלה גדולים כמו שחשבו פעם שקיימים".
- אני לא יכול לסיים את השיחה בלי כמה שאלות קצרות שתמיד רציתי לשאול אותך. קודם כל: מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
"אה... אני לא יכול להגיד. היו לי הרבה".
- אל תהיה פוליטיקאי.
"באמת, אני לא יכול להגיד, היו כל כך הרבה. ובכלל, יש לי כבוד לכל השחקנים ששיחקתי איתם".
- הסל הכי גדול?
"יש הרבה, תודה לאל. אם צריך לבחור רגע מיוחד, אז אולי את שתי הדקות האחרונות ברבע גמר אליפות העולם נגד ארה"ב באינדיאנפוליס. זה היה רגע חשוב בשביל כל העם הסרבי".
- המשחק הכי גדול?
"נגד ארגנטינה, בגמר באינדיאנפוליס. היינו כל המשחק בפיגור והצלחנו לחזור בשניות האחרונות עד שניצחנו בהארכה. קלעתי שמונה נקודות בדקות ההכרעה".
- התואר הכי מרגש?
"אני חושב שהזכייה באליפות היורוליג בפיינל פור 2002 בבולוניה. שיחקתי עם פנאתינייקוס בגמר נגד המארחת וירטוס. זה היה משחק חוץ לכל דבר, הייתה אווירה מטורפת, ונגדנו שיחקה קבוצה עם חבר'ה כמו ג'ינובילי וריגודו, מאומנת בידי מסינה. בחצי הגמר ניצחנו את מכבי הגדולה עם מקדונלד והאפמן ובלאט, אז זה היה פיינל פור מאוד מיוחד, כנגד כל הסיכויים".
- כשהן היו בשיאן, מי הייתה גדולה יותר: מכבי או פנאתינייקוס של תחילת העשור הקודם?
"שתי הקבוצות היו גדולות, אבל בתקופה שאני הייתי בפאו, אנחנו זכינו ביותר תארים. ניצחנו אותם בגמר בסלוניקי ב-2000, הפסדנו להם בברסי ב-2001 וניצחנו שוב ב-2002 בבולוניה. היו לנו הרבה משחקים גדולים בתקופה ההיא. היו לשתי הקבוצות שחקנים גדולים אבל הן בעיקר היו קבוצות גדולות. גם אחר כך מכבי בנתה קבוצה מדהימה, עם שאראס ופארקר ו-וויצ'יץ', שמאוד נהניתי לראות. אני יודע שאנשים אוהבים לדרג, אבל קשה לעשות השוואות בין מכבי לפנאתינייקוס של תחילת העשור, או בין מכבי של אמצע העשור לבין מכבי של האפמן ומקדונלד".
- תגיד, פעם חשבת לשחק במכבי?
"תמיד היו דיבורים, אבל אף פעם לא היה משהו רציני על הפרק. הקריירה שלי הלכה בכיוון אחר. ועדיין מאוד אהבתי לשחק נגד מכבי, וביד אליהו הרגשתי בבית. אני לא אשכח שהגעתי ליד אליהו עם רומא, לפני הפרישה שלי, וכל הקהל שר לי. זה היה רגע מיוחד. הייתי יריב שלהם, אבל הקהל של מכבי שר לי, וזה משהו שלא שכחתי ושאני מאוד מכבד".
- לסיום, היורוליג מתקרבת אל הפלייאוף. תחזית שלך?
"צסק"א היא קבוצה מצוינת עם שחקנים מאוד גדולים ומאוד חזקים. גם ריאל, ברצלונה, פנברחצ'ה, מכבי, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס יתחרו על הפיינל פור. מי תזכה? אין לי מושג. תאמין לי שאין לי מושג".
ohad@walla.net.il