פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בגלל המלחמה ההיא: ההתפרקות העצובה של דונייצק בכדורסל

        היא הוקמה מאפס, אומצה על ידי בעלים מיליארדר ופנטזה על זכייה ביורוליג. אבל אז המלחמה פרצה, המורדים השתלטו על העיר וברגע אחד דונייצק נמחקה מהמפה. הבלוג של יהונתן אליהו עם הסיפור העצוב של הקבוצה האוקראינית, שהוא גם סיפורו של ענף שלם שהתעורר מהחלום בסטירת לחי

        שחקני דונייצק בכדורסל (GettyImages)
        ימים שלא ישובו עוד. שחקני דונייצק חוגגים על הפועל ירושלים במלחה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מספרים שרק משוגע אחד נשאר בדונייצק. מבין כל האנשים שליוו את המועדון בשנות קיומו המעטות – אם כבעלים, כחברי הנהלה, כמאמנים, כשחקנים או כקהל – נותר רק אוהד אחד מבוגר, ויאצ'סלב שמו. הוא בעשור השישי לחייו ונדבק בחיידק הכדורסל רק לפני כמה שנים. מאז הספיק להפוך ל"קמע" הבלתי רשמי של הקבוצה. מגיע לכל משחק לבוש בסט שלם של הקבוצה, מתיישב במרכז היציע ומבודד מכל היתר. בתחילת הדרך היה נוהג להגיע לאולם רק מפעם לפעם, וברוב המקרים זה נגמר בהפסד. בחודשים האחרונים הוא ממשיך לפקוד את האולם הביתי, אבל הפעם הוא בודד על אמת. הנוכחות שלו כבר לא תהיה שווה שום ניצחון.

        מהמועדון שהיה בשיא פריחתו, שבנה דומיננטיות בליגה המקומית והתדפק על דלתות היורוליג, לא נותר כמעט שום זכר. בחסות המלחמה והפוליטיקות הפנימיות הפכה דונייצק הפכה לעיר רפאים. אחרי שהבדלנים והמורדים הפרו-רוסים זקפו את ראשם בחבל דונבאס שבמזרח המדינה, הפכה דונייצק לאחד ממוקדי מלחמת האזרחים הניטשת באוקראינה. השפעות המלחמה היו הרסניות עבור כל מועדוני הספורט הרבים והמעוטרים בדונייצק, אבל אף אחד מהם לא נמחה מעל פני האדמה כמו קבוצת הכדורסל.


        לשחטאר, האחות הגדולה מהכדורגל, היה גב כלכלי ומוניטין שנצבר לאורך שנים. זה מה שסייע לה להמשיך להתקיים גם בנסיבות בלתי אפשריות, אפילו שנאלצה להעתיק את משחקי הבית שלה למקום מרוחק וגם כשרבים משחקניה איימו לעזוב. ובעוד שאצל שחקני שחטאר זה החל ונגמר באיומים, בכדורסל זה כבר הפך למציאות ממשית וכואבת.

        המועדון עדיין היה יחסית בחיתוליו וטרם צבר לעצמו מספיק אנשים שיהיו בעלי אינטרס לשמר אותו תחת תופת. משעה שניטשו קרבות בעיר, השחקנים נסו על נפשם בזה אחר זה בנסיון להימלט מהמדינה הנפיצה. אחר כך גם הבעלים הרים ידיים ועזב. אפקט הדומינו החל.

        בסופו של דבר, דונייצק נותרה בלא כלום. הפרויקט הנוצץ שהושק רק שמונה שנים קודם לכן נגדע באיבו, בדיוק כשנראה היה שהחל לעלות על דרך המלך.

        וזה, למרבה הצער, הסיפור של הכדורסל האוקראיני כולו.

        בדלן אוקראיני עומד בסמוך לטנק בעמדה שנכבשה מצבא אוקראינה במחוז דונייצק, 05 בפברואר 2015 (AP)
        הפרויקט הנוצץ נגדע באיבו בגלל המלחמה. דונייצק כיום (צילום: AP)

        רק לפני פחות משנתיים הכדורסל האוקראיני הגיע לשיאו. אלכס לן המקומי נבחר במקום החמישי בדראפט ה-NBA והצטרף לסלבה קרבצוב כנציג השני של המדינה המזרח אירופית בליגה הטובה בעולם. הגארד המבטיח סביאטוסלב מיכאיליוק בן ה-17, שנחשב לעילוי, התחייב למכללת קנזס היוקרתית. וכמובן, הדובדבן שבקצפת – ההצלחה העצומה של הנבחרת ביורובאסקט 2013 – בו דהרה עד המקום השישי והמפתיע בדרך להבטיח את מקומה באליפות העולם לראשונה בתולדותיה.

        עם פו ג'טר התזזיתי כמתאזרח ועם שורה של אוקראינים אלמוניים ומפתיעים, הנבחרת הדהימה את סרביה ואיטליה ורשמה את הישג השיא של הכדורסל האוקראיני אי פעם. הבחירה השנויה במחלוקת במייק פראטלו, מאמן עם עבר ב-NBA וקריירה שנייה בתור פרשן טלוויזיה כמאמן הנבחרת הוכיחה את עצמה בניגוד לכל הציפיות. חותמת סופית התפנית החיובית של הכדורסל המקומי, החליטה במקביל, ההיטמעות של הקבוצות האוקראיניות העשירות ב-VTB החזקה סייעה להן לעלות ברמה ולהביא לשיפור ניכר באיכויות של כמה מהשחקנים המקומיים.

        הכל היה ורוד. ואז פרצה המלחמה. בהתחלה היא פגעה רק בקבוצות האוקראיניות הקטנות, אבל עד מהרה שלחה זרועות והרסה כל חלקה טובה. את העונה שעברה סיימו רובן המוחלט של קבוצות הליגה עם סגל על טהרת השחקן המקומי, אחרי שכל הזרים ברחו. זמן קצר לאחר מכן, הודיעה ה-VTB כי לאור המתיחות הפוליטית בגבולות, הקבוצות האוקראינה לא תוכלנה להשתתף בליגה. ואז ניחתה הבשורה הרעה מכל: אירוח יורובאסקט 2015, פרויקט הדגל של איגוד הכדורסל המקומי בשנים האחרונות, יצא מכלל אפשרות.

        "כל מה שבנינו יורד לטמיון. שנים של תכנונים ועבודה קשה נזרקים לפח", התאונן שחקן העבר האגדי אלכסנדר וולקוב, ששימש בעבר כשר הספורט וכיו"ר האיגוד. "הכדורסל עבר מתקופת שיא לשפל שלא היה בו מעולם. המעבר החד הזה קשה במיוחד, כי הרגשנו שאפשר סוף סוף לעשות דברים מיוחדים. עד שהכדורסל פה התחיל לצבור פופולאריות, הורגים אותו במכה אחת".

        שחקן נבחרת אוקראינה פו ג'טר חוגג עם חבריו (AP)
        כל זה היה לשווא? נבחרת אוקראינה חוגגת את ההישג ההיסטורי (צילום: AP)

        אם את הכדורסל האוקראיני הורגים במכה אחת, לדונייצק סידרו מוות בייסורים. המסע המפותל שלהם לכמעט-פסגה של הכדורסל האירופי החל ב-2006, כשואלרי פלחאנוב, סוחר מקומי וחובב כדורסל מושבע, החליט להקים אימפריה משלו. הוא מינה את עצמו למאמן וכבר בעונה הראשונה בליגה השלישית רשם מאזן נקי מהפסדים, כל הדרך לליגה השנייה. כשההצלחות נמשכו גם בליגת המשנה, פלחאנוב הרגיש שמשהו גדול קורה. את העונה ההיא הוא כבר סיים עם כרטיס לליגה הבכירה, אבל המפנה האמיתי הגיע כשסרגיי דיאדצ'קו, איש עסקים מפוקפק ובעיקר מאוד אמיד החליט להצטרף לפרויקט. דיאדצ'קו הזרים למועדון תקציב עתק במונחים של הכדורסל האוקראיני. בשיא, כך מספרים, עמד התקציב של דונייצק על קרוב ל-11 מיליון יורו, יותר מרוב קבוצות היורוליג כיום.

        כולם לקחו ללב. פלחאנוב רצה לראות את החזון עליו פנטז קורם עור וגידים. הבעלים דיאדצ'קו חי ונשם את הקבוצה. ב-2010 אפילו עזב במפתיע אחרי שחווה התמוטטות עצבים באחד המשחקים וקיבל עצה מהפסיכולוג הצמוד "להפחית את המעורבות הרגשית". בסוף הוא חזר, והגשים לפלחאנוב את החלום: בעונת 2011/12 דונייצק זכתה בפעם הראשונה והאחרונה באליפות אוקראינה וסיימה בהצלחה רבה את העונה הראשונה ביורוקאפ, עם העפלה לשמינית הגמר.

        אחרי הזכייה באליפות, דיאדצ'קו הצהיר כי "המטרה הסופית היא לזכות ביורוליג". אולי קצת יומרני, אבל באותה עת לא לגמרי מופרך. בכל זאת עברו אצלו כמה שמות גדולים כמו פי ג'יי טאקר, דיאור פישר או דריוש לברינוביץ' ועל פי התכנון המקורי, הקבוצה שלו אמורה הייתה להיות יעד אטרקטיבי עוד יותר עבור כוכבים מסוגם בעתיד.

        דיאור פישר שחקן קאזאן (GettyImages)
        היו גם כוכבים. דיאור פישר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        הכל השתנה, כאמור, עם פרוץ המלחמה. הקבוצה התפרקה, החלומות נגנזו וכולם התפצלו למקומות אחרים.

        "זאת הייתה קבוצות החלומות שלי, אני הקמתי אותה. הלב מתרסק לחתיכות כשאני נזכר בזה שהיא לא קיימת יותר", התעצב בראיון באוקראינה ואלרי פלחאנוב, שייסד את הקבוצה והספיק לשמש בה כבעלים, מנהל מקצועי ומאמן. כיום הוא מאמן את האחרונה בליגה דניפרודזרז'ינסק, אך מתקשה לעכל את ההתפתחות המהירה שהרחיקה אותו ממפעל חייו. "כשהמלחמה החלה קיווינו שהיא תדלג על דונייצק, אבל כשהתחילו ההפצצות והרבה אזרחים נהרגו, הנשיא אמר לנו לשכוח מכדורסל עד שתושג הופסקת אש. המתנו בסבלנות, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהבנו שאין לקבוצה שום סיכוי להתקיים בעתיד הנראה לעין".

        כל עוד נותר שביב של תקווה פלחאנוב נשאר בדונייצק. גם כשכולם עזבו, הוא נשאר ולו למען הסיכוי הקטנטן להקים לתחייה את הפרויקט שלו. אבל בסופו של דבר גם הוא התייאש, "אחרי שהבית של השכנים נפגע בהפצצה והבן שלי התחיל לרעוד מפחד בלילות", לדבריו.

        מקלטים עבור ילדים בעיר דונייצק – אוקראינה, ינואר 2015 (אתר רשמי , UNICEF)
        כשהילד התחיל לרעוד מפחד בלילות, פלחאנוב הבין שזה הזמן ללכת. מקלט בדונייצק (צילום: רויטרס)

        גם השחקנים המשיכו לדרכם. אולכסנדר ליפובי, האוקראיני הבכיר בסגל ואחד מכוכבי הנבחרת, עבר לבודיבלניק, מהקבוצות היחידות שהצליחו לשרוד את הקשיים בצורה סבירה. "הייתי רוצה להישאר בדונייצק כל הקריירה, אבל הייתי חייב לעזוב", סיפר. "יום בהיר אחד פשוט נאלצתי לעזוב. מרוב פחד, אפילו לא עברתי בדירה כדי לקחת את החפצים והבגדים לפני שברחתי. המצב שם נהיה רק גרוע מיום ליום. אני מרגיש צער על חלק מהחברים שלי שעדיין נמצאים שם, הדברים שהם מספרים על מה שקורה מבעיתים".

        כל מה שעבר עליהם רק מחדד את הרצון לחזור בבוא היום, אבל ספק אם חלון ההזדמנויות לא נסגר. "השארתי בדונייצק את הזיכרונות היפים בחיי", פלחאנוב מסכם. "אני חולם לחזור יום אחד, ללבוש את עניבת המזל הכתומה שהייתי נוהג לבוא איתה למשחקים, ולאמן בדונייצק. לא אכפת לי אם זה בוגרים, נוער או ילדים. רק לחזור".

        שחקני דונייצק בכדורסל (GettyImages)
        דונייצק לפני (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)
        שוטרים אוקראינים מאבטחים אוטובוס ובו מורדים פרו-רוסים, לקראת חילופי אסירים בדונייצק, דצמבר 2014 (רויטרס)
        דונייצק אחרי (צילום: רויטרס)