פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נלחמים על הבית: האם צריך לשנות את חוק שערי החוץ?

        ההשפעה השלילית של החוק השנוי במחלוקת, שחוגג 50 שנה, על משחקי הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות העלתה מחדש את שאלת נחיצותו. הבלוג של מיכאל יוכין סוקר את יתרונותיו וחסרונותיו, ומגיע למסקנה שמדובר ברע במיעוטו

        שחקן ארסנל, אלכסיס סאנצ'ס, מול שחקן מונאקו, לאבין קורזאבה (GettyImages)
        פרס לבונקר של מונאקו. לאבין קורזאבה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        משחקי הגומלין רבים בשמינית גמר ליגת האלופות העונה עשויים להצית מחדש את הדיון בחוק שערי החוץ. אתמול (שלישי) ארסנל הודחה כאשר ניצחה במונאקו 0:2, בגלל שהפסידה 3:1 במשחק הראשון. בעוד החוק אמור על הנייר לעודד משחק התקפי מצד קבוצות החוץ, היתה זו דווקא הקבוצה הבונקריסטית מהנסיכות, עם לאונדרו ז'ארדים על הקווים, שהתגוננה במשך כמעט כל 180 הדקות, ובכל זאת ניצלה אותו לטובתה.

        בשבוע שעבר היינו עדים לבעייתיות נוספת של החוק, כאשר צ'לסי ופריס סן ז'רמן סיימו את שני המשחקים ביניהן בתיקו 1:1. בהארכה בלונדון כבשו שתי הקבוצות שער נוסף, אבל הצרפתים יצאו עם ידם על העליונה. האם הוגן להעניק לקבוצת החוץ בגומלין יתרון כה משמעותי במשך 30 דקות בלבד, כשהיא יודעת ששער אחד שלה יחייב את המארחת לכבוש פעמיים?

        דויד לואיז שחקן פריס סן ז'רמן מול דייגו קוסטה שחקן צ'לסי (AP)
        יתרון לא הוגן לקבוצת החוץ? דויד לואיז בלונדון (צילום: AP)

        מה היה בשנות החמישים?

        לא כולם יודעים זאת, אך חוק שערי החוץ עתיק יותר מאשר הכרעה בפנדלים. הוא מציין בימים אלה 50 שנה להכנסתו לשימוש בידי אופ"א במפעלים האירופיים. עד 1965, במקרים בהם הסתיים המפגש הכפול בשיוויון שערים, התקיין משחק שלישי באיצטדיון נייטרלי. הדוגמא החשובה ביותר מבחינה היסטורית אירעה בעונת 1956/57, כאשר ריאל מדריד ניצחה את ראפיד וינה 2:4 בספרד בשמינית גמר גביע האלופות, ואז הפסידה 3:1 באוסטריה. לו חוק השערים היה בתוקף כבר אז, הבלאנקוס היו מודחים, רצף חמש הזכיות המיתולוגי היה נקטע כבר בשנה השניה, וזה היה משנה ללא היכר את כל תולדות הכדורגל האירופי שאנחנו מכירים.

        אלא שזה היה בעידן אחר, ריאל ניצחה כעבור חודש 0:2 במשחק הכרעה נוסף, שנערך משום מה שוב באיצטדיונה, והמשיכה עד להנפת הגביע. היה זה חוסר צדק בקנה מידה עצום, ועם הזמן החליטה אופ"א כי המשחק השלישי יתקיים במגרש נייטרלי. הדבר חייב, כמובן, למצוא איצטדיון כזה בלוח זמנים צפוף, וזה לא ממש היה אידיאלי. ב-1964, למשל, ניצחה ריינג'רס את הכוכב האדום 1:3 בגלזגו והפסידה 4:2 בגומלין בבלגרד. משחק ההכרעה התקיים בהייבורי, שלא היה באמת נייטרלי, והסתיים בניצחון הסקוטים 1:3.

        אתם בוודאי שואלים מה היה קורה אם הוא הסתיים בתיקו, העולה נקבעה בהטלת מטבע. כך היה, למשל, באותה 1964 כאשר אנדרלכט התמודדה עם בולוניה. הבלגים ניצחו 0:1 בבריסל, האיטלקים הגיבו עם 1:2 בגומלין, והמשחק השלישי בקאמפ נואו היה מאופס. ההגרלה העיוורת האירה פנים לאנדרלכט, והאיטלקים סיימו את הקמפיין היחיד שלהם בגביע האלופות. זו היתה האליפות האחרונה של בולוניה, ולכן היא גם לא שבה יותר למפעל.

        אלפרדו די סטפנו, ריאל מדריד (AP)
        ההיסטוריה היתה יכולה להיראות אחרת. אלפרדו די סטפנו (צילום: AP)

        באמת יש תרומה לכדורגל התקפי?

        בימים ההם היה קל יותר לשבץ מפגשים נוספים מסוג זה בלוח המשחקים שהיה צפוף פחות, אך מצד שני הנסיעות היו מתישות יותר. קבוצות החוץ נהגו לא פעם להסתגר במשחק הראשון במטרה להעביר את ההכרעה לגומלין הביתי, וכך נולד הרעיון לתמרץ אותן להציג כדורגל התקפי יותר. אם שער חוץ עשוי להיות שווה יותר, הרי שמשתלם יותר להמר ולנסות לכבוש אותו.

        בשנים האחרונות אנו עדים לקריאות חוזרות ונשנות שמבקשות לשקול מחדש את חוק שערי החוץ. ארסן ונגר, למשל, התבטא לא פעם כי במקום להעניק מוטיבציה התקפית לקבוצת החוץ הוא דווקא גורם לקבוצות הבית להיות זהירות יותר מחשש לספיגה. אלכס פרגוסון הודה כי זה מה שהנחה אותו פעמים רבות כאשר מנצ'סטר יונייטד אירחה את המשחק הראשון.

        למעשה, הזהירות הזו תקפה גם במשחק הגומלין. קחו, למשל, את חצי גמר ליגת האלופות בין באיירן מינכן לריאל מדריד ב-2012. הגרמנים ניצחו 1:2 במשחק הראשון, הספרדים כבשו שני שערים מהירים בגומלין, אבל אז צימק אריאן רובן ל-2:1. במצב של שיוויון מוחלט, נרתעה ריאל של ז'וזה מוריניו מלהסתכן כי ספיגת שער חוץ נוסף היתה עלולה לעלות ביוקר רב. מנגד, גם באיירן נהגה בזהירות המתבקשת בברנבאו. התוצאה – משחק שנפתח בסערה עם כדורגל מסחרר היה החל מהדקה ה-27 מרתק הרבה פחות, והוכרע בסופו של דבר בפנדלים.

        יש שיטענו כי דווקא חוק שערי החוץ, שנועד למנוע פנדלים, הוא שתרם לכך. אתמול היינו עדים לכך פעם נוספת, כאשר אתלטיקו מדריד של צ'ולו סימאונה, בילארדיסטה בנשמה, היתה זהירה באופן קיצוני מול לברקוזן בל תספוג שער חוץ שידיח אותה. לאחר שהצליחה לקבוע 0:1 במחצית הראשונה ומחקה את הפיגור מהמשחק בגרמניה, היה זה משחק משעמם למדי. האם זה קרה בגלל חוק שערי החוץ?

        מאמן אתלטיקו מדריד, דייגו סימאונה (GettyImages)
        נגרר למשחק משעמם מחשש לספיגת שער חוץ. סימאונה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        יש להימנע מפנדלים בכל מחיר

        יהיה צדק באמירה זו, אבל צריך לראות את התמונה המלאה. הפנדלים, שהפכו בעשורים האחרונים לאירוע שגרתי, גרועים פי עשרות מונים מכל הכרעה אחרת על המגרש. אין להם כמעט כל קשר לכדורגל עצמו, והעובדה כי שני משחקי גמר גביע העולם הוכרעו בשיטה זו היא שיא האבסורד. כאשר זה קרה לראשונה, ב-1994, היתה תחושה גדולה של חמיצות, כי האירוע הספורטיבי החשוב בתבל הגיע לסיומו בדרך לא טבעית, ועוד אחרי 120 דקות מאופסות. ב-2006 זה איכשהו הרגיש קצת פחות נורא. התרגלנו. הסתגלנו. אבל זה לא הופך את הפנדלים לדבר רצוי. יש להימנע מהם ככל הניתן. כואב הלב על שחקני לברקוזן, שהטיסו את הבעיטות לשמיים והודחו למרות שהיו עדיפים על אתלטיקו אם לוקחים בחשבון את שני המשחקים.

        מובן שביטול חוק שערי החוץ יגדיל באופן דרמטי ביותר את מספר המפגשים הכפולים שמסתיימים בשיוויון, ונגררים להארכות ולפנדלים. זה יהיה רע לכדורגל מכל הבחינות, ולכן אין זה הדבר הנכון לעשות. כל עוד לא הומצאה חלופה ראויה לפנדלים, חוק שערי החוץ הוא הרע במיעוטו על אף כל חסרונותיו.

        רוברטו באג'יו, נבחרת איטליה, מחטיא את הפנדל האחרון בגמר מונדיאל 1994 מול נבחרת ברזיל (רויטרס)
        שיא האבסורד. גמר מונדיאל שמוכרע בפנדלים (צילום: רויטרס)

        הגישה האנגלית והגישה הצפון אמריקאית

        מה כן אפשר לשפר? באנגליה המציאו פתרון יצירתי בחצאי גמר גביע הליגה, כאשר חוק שערי החוץ לא תקף ב-90 דקות, אך נכנס לתוקף בהארכה. פירוש הדבר הוא שהאורחת נהנית מיתרון אם כבשה מספר רב יותר של שערי חוץ, אך המארחת מקבלת 30 דקות נוספות כדי לתקן ולנצח. יש בכך לא מעט הגיון בריא, אבל השיטה הופכת לאבסורדית דווקא כאשר יש שיוויון מוחלט לפני ההארכה. במקרה כזה, שער לקבוצת החוץ מחייב את קבוצת הבית להבקיע פעמיים, וזה הרי החסרון המובנה עליו דיברנו בדוגמת צ'לסי ופ.ס.ז'.

        לעומת זאת, באסיה ובצפון אמריקה נהוג חוק הפוך על מנת להתגבר על העיוות. חוק שערי החוץ תקף בתום הזמן החוקי, אך לא רלוונטי בהארכה. מצד אחד, זה צודק יותר. מצד שני, קבוצת הבית נהנית מיתרון ביתיות ב-30 הדקות של ההארכה מבלי לשלם על כך דבר. כאשר המארחת בגומלין אמורה להיות עדיפה על הנייר בלאו הכי, כפי שנהוג למשל בשמינית גמר ליגת האלופות (מקום ראשון בשלב הבתים מול מקום שני), היתרון הזה הוגן עוד פחות. יש שיגידו שהפריזאים כן היו ראויים להנות משער החוץ שלהם בסטמפורד ברידג' בדקה ה-115.

        בדיונים האלה אין תשובה נכונה ומוחלטת. באופן אישי, לאור סלידתי העמוקה מפנדלים, אני מאמין שהמצב הנוכחי עדיף על כל הגרסאות האחרות, ויש להשאירו ללא שינוי. אתם מוזמנים לחוות את דעתכם בטוקבקים אם מתחשק לכם. אין לי ספק שהכרעה לא תהיה שם.