איכשהו, הפסטיבל הסתיים בכבוד

יצחק שום לא שינה את שיטת המשחק של מכבי חיפה באולד טראפורד. לעומת זאת הוא שינה במשהו את המערך הקדמי שלו. הרחקתו של איגביני יעקובו כפתה על שום מערך של 1-5-4 לעומת ה-2-4-4 הקלאסי שלו. יניב קטן היה חלוץ העוקץ והוא אכן עקץ את ריו פרדיננד ופביאן בארתז, כפי שרק חלוצים חזקים, מהירים וכשרוניים כמוהו מסוגלים לעקוץ.

אבל הנקודה המקצועית היותר חשובה בשיטה שבה ארבעת שחקני הקו האחורי משחקים בקו אחד, היא שצריכה להדיר שינה מעיניו של שום. כי החוליה הזאת אינה מתפקדת כפי שהגנה אזורית צריכה לתפקד.

נכון שמדובר בשיטת המשחק הקשה ביותר לא רק ליישום, אלא גם לאימון. מדובר בעבודה קשה, ארוכה ומתישה שבה כל שחקן הוא מרכיב חשוב ביותר בסגירתם של כוכבי הקבוצות היריבות. חוסר אחריות מצדו של מרכיב אחד בתלכיד הקבוצתי מפיל את המערך כולו.

היות שאין בשיטה זו שמירות אישיות, אי אפשר להפיל טעויות כאלה או אחרות על שחקן ספציפי. למרות זאת, אפשר היה לראות בבירור באולד טראפורד שאג'יפור ובנאדו מפקירים את חבריהם לקישור האחורי ולהגנה.

אג'יפור ובנאדו פשוט טיילו ברחבה ובאזורים הסמוכים לה, במקום לקבל אחריות ולהיצמד בצורה יותר נוקשה ומקשה אל רוד ואן ניסטלרוי ואולה גונאר סולשיאר. אבל באין אחריות אישית יכולים השניים להעתיק את תיק השמירות לחבריהם. חבל. משום שלא בטוח שהמשחק שלשום הוא זה שמסמן את יציאתה של היונייטד מן המשבר ונראה כי לבנאדו ולאג'יפור חלק נכבד בחמישייה שכבשה הקבוצה האנגלית.

יש מי שטוען (כנראה גם שום עצמו) שגם לוואליד באדיר חלק ביכולת ההגנתית החלשה של חיפה. יכול להיות. באדיר הוא קשר אחורי, שאמור להיות שותף מרכזי בניסיונות לעצור את התקפות היריב הרבה לפני שהן מתפתחות למצבים מסוכנים ליד השער של אוואט. מצד שני, הרעב של באדיר להיות יותר דומיננטי גם בחלק ההתקפי, הוא שהביא אותו לעמדת המסירה האחרונה ליניב קטן בדרך ליתרון הזמני של חיפה במחצית הראשונה ולכמעט צמצום ל-4-3 של באדיר עצמו במחצית השנייה.

בכל מקרה, האמת היא אי שם באמצע הדרך. באדיר לא אמור לשכוח כי בסופו של דבר הוא קשר אחורי ושום חייב לזכור שאולי לא כדאי לו לדכא את החופש והיצירתיות שנפלו על באדיר בחודשים האחרונים.

ובעיקר צריך שום להזכיר לבנאדו כי התספורת החדשה אכן הולמת אותו, אבל מותר לו גם לקלקל אותה אחת לשבוע למשך 90 דקות. כפי שנוהג דייוויד בקהאם כאשר העבודה מחייבת אותו.

יכול להיות שדברי הביקורת על בנאדו ואג'יפור, לפחות חלקם, היו נחסכים ממני אם אייל אלמושנינו ומיכאל זנדברג לא היו מקבלים פיק ברכיים או פחד במה באולד טראפורד. אלמושנינו היה אמור להפחית מהנטל ההגנתי על רוסו ופראליה, כדי שהשניים יתפנו לענייני התקפה. זנדברג היה אמור להוות לא רק אופציה התקפית באגף שמאל של חיפה, אלא גם, ואולי בעיקר, תלוי בהתפתחויות, לסייע בסגירתם של אושיי ובקהאם.

בפועל השניים לא השתחררו מהלחץ הנפשי העצום, תרומתם למשחק ההגנתי היתה מועטה ובחלק ההתקפי הם לא היו קיימים.

אין כאן כוונה להפוך את אלמושנינו וזנדברג לשותפים שווים לבנאדו ואג'יפור בחמישייה שכבשה היונייטד. אבל יש כאן בהחלט רצון להבהיר לשניים כי עשר דקות עד רבע שעה של התרגשות ומתן כבוד ליריב, יונייטד או ברצלונה או יובנטוס, הן די והותר גם אם אתה מפתח תקוה או אשדוד.

בסך הכל שחקני מכבי חיפה והמאמן עשו את שלהם. אמנם יש מקום לשיפורים, אבל פסטיבל יונייטד הסתיים איכשהו בכבוד מבחינה מקצועית.

אוהדי מכבי חיפה, לעומת זאת, לא רק היוו יריב שקול לאוהדי היונייטד שהולכים ומתברגנים, אלא שבדקות ארוכות הם אף גילו עליונות על האוהדים האדומים והשבעים.

המובסים הגדולים של המשחק הם חלק גדול מכתבי הספורט של התקשורת הישראלית. אלה שהתפלשו בעפרו של האיצטדיון במנצ'סטר, שתיארו את משקלה וצורתה של כל נקניקייה עבשה תוך ציון הכתובות המדויקות של החנויות או הדוכנים המוכרים אותן על רוטביהן, אלה שדיברו עם נהגי המוניות או האוהדים המזדמנים של היונייטד ותיארו אותם כגדולי עולם, אלה שהזכירו, הנציחו והתייחסו לכל שחקן זניח של הקבוצה האנגלית כאילו היה ג'ורג' בסט, הפכו את אלכס פרגוסון למאמן האולטימטיווי, את ואן ניסטלרוי לוואן באסטן ואת דייוויד בקהאם לפאר היצירה הספורטיווית ושכחו שהוא בסך הכל שחקן נהדר, אך די מוגבל.

ואלה אותם כתבי ספורט שכל עולמם הוא מנצ'סטר. לכן צר עולמם כעולמו של רוי קין.