הראשון לזהות: גיא גודס מוכיח שיש לו תכונות של מאמן גדול

בווידאו: הניצחון האחרון על הכוכב האדום בלגרד

אי שם ביוני שעבר, עם מינויו של גיא גודס למאמן מכבי תל אביב, פקפקנו. חלקנו פיהקנו. מינוי גודס הרי נראה כל כולו כמו כסת"ח אחד גדול. הוא הצטייר כמאמן אפרורי, לויאלי עד כדי שעמום, שקודם למרכז הבמה רק כי לא הייתה ברירה אחרת. ואז פיני גרשון נכנס בהפתעה מהדלת האחורית. בשלב זה כולם, אולי כולל אפילו גודס עצמו, החלו לחשב את קיצו לאחור. בלית ברירה הוא נאלץ למלא את פיו מים ולהמשיך הלאה.

ובכן, טעינו. השילוב המשונה בין השניים הוליד חיבור מרתק, שגודס רק יוצא נשכר ממנו. גם ברמה האישית גודס התגלה כפרסונה מעניינת, כנה ואמיתית שעומדת בזכות עצמה אפילו מול דמות אטרקטיבית ומושכת אש כמו זו של פיני גרשון. אבל הרווח בעיקרו מקצועי. אמנם, גודס ינק מסגנונו של דיוויד בלאט ואימץ חלקים רבים ממנו גם לתורת האימון שלו, אבל כעת הוא מוסיף לה אלמנטים פיני גרשונאים קלאסיים.

ההתקדמות הזו באה לידי ביטוי בעיקר בתחום אחד בו גרשון נודע כמומחה מספר אחת בתולדות הכדורסל הישראלי: כושר האלתור. היכולת להטות אוזן לתחושות הבטן ולחוש היצירתי שלו כדי לייצר יתרון תוך כדי משחק. הסגולה הזו נחשבה לאחת ממעלותיו הבולטות של גרשון כמאמן. עכשיו הוא מעביר אותה בירושה לגודס.

בתקופה האחרונה נראה שכמעט כל החלטה אינטואיטיבית של גודס מתבררת כבינגו. את נייט לינהארט הוא העלה בחמישייה במשחק החוץ באתונה מול פנאתינייקוס וקיבל ממנו תצוגת שיא. את בריאן רנדל הוא השאיר עם שלוש עבירות ברבע השלישי בגמר הגביע, רק כדי לקבל ממנו דקות הגנתיות מופלאות שסייעו למכבי תל אביב לברוח ליתרון דו ספרתי ולסגור עניין בארנה.

קשה להוכיח מספרית את אחוזי ההצלחה שלו בהימורים לאורך כל המשחק, אבל אפשר להבחין באינסטינקטים המחודדים שלו אם בודקים את החריגות בחמישייה או במדיניות החילופים בתחילתם של משחקים. בדרך זו ניתן לעמוד על היכולת הפנטסטית שלו להרגיש את שחקניו ולנחש מי מהם יכול להצטיין ביום נתון. קחו את אלכס טיוס לדוגמא: המתאזרח הקפיצי פתח העונה רק שלוש פעמים בחמישייה ביורוליג. פעם אחת בלית ברירה בשל היעדרו של סופו, אך בפעמיים האחרות בהחלטה יזומה של גודס.

איך זה הסתיים? פעם אחת (מול מלאגה בבית) עם פתיחת המשחק הטובה ביותר של מכבי תל אביב העונה, ובפעם השנייה בשיא עונתי שלו במדד יעילות (14 נקודות, 11 ריבאונדים ו-24 נקודות מדד מול פנאתינייקוס בפתיחת הטופ 16). כלומר בפעמיים הללו נמצאה תועלת גדולה, קבוצתית או אישית, באלתורים של גודס. אז אפשר להקשות ולטעון שטיוס צריך לפתוח בכל משחק, אבל בהתחשב בתפוקה הדלה של סופו במשחקים שבהם הוא עולה מהספסל, כנראה שהתבנית הנוכחית של גודס מושכלת.

גם מתכונת החילופים של גודס סכמטית למדי, אבל מדובר בכורח המציאות. מתוך 18 המשחקים של מכבי תל אביב העונה ביורוליג, 15 פעמים החילוף הראשון בוצע בעמדת הסנטר. זה, מן הסתם, פועל יוצא של הכושר הלקוי והדקות המתוזמנות של סופו, שמאפשרים מרחב תמרון קטן מאוד. לעתים רחוקות מתאפשר לגודס-את-גרשון לבצע חילוף ראשון אחר, ולרוב הוא טורף את הקלפים. מובן שלגודס היו גם הימורים כושלים – במיוחד בליגת העל – אבל ככה, בגדול, נראה מאמן עם אינסטינקטים בריאים, כזה שיודע להפתיע בערב נתון.

לוח הזמנים הצפוף של מכבי תל אביב הדאיג השבוע את גודס, ויש סיבה טובה לכך. הצהובים נמצאים במרתון של משחקים בטווח קצר, ולמרות החשש מפגיעות שיספגו בריאן רנדל, דווין סמית' וטיוס הפציעים, דווקא ג'רמי פארגו, איירון-מן ביחס לחבריו השבריריים, עלול להיות הנפגע העיקרי, ולו בגלל ההחלטה של הצהובים שלא להתחזק בגארד נוסף. פארגו מוביל את היורוליג בדקות מצטברות עם 568 כאלה, 75 דקות יותר מהמדורג שני במכבי תל אביב, דווין סמית'. אבל בעוד הפורוורד זוכה למנוחה מפעם לפעם, פארגו לא מקבל הנחות. רכז ראשון פול טיים ג'וב, גם בליגת העל.

זה נתון מדאיג עבור הצהובים, בעיקר כשבוחנים את המצב אצל שחקנים מובילים בקבוצות אחרות. אחריו ברשימת מובילי הדקות ביורוליג מדורגים דניאל האקט ממילאנו, אנדרו גאודלוק מפנרבחצ'ה אולקר, זוראן ארצג מגלאטסראיי ו-ואסיליס ספאנוליס מאולימפיאקוס, שסוגר את החמישייה הראשונה. פרט לארצג שגלאטסראיי תלויה בו לחלוטין, כל אחד מהם מקבל הזדמנות לנוח בתדירות גבוהה יותר בליגה המקומית. פארגו שיחק יותר משחקים והעמיד ממוצע דקות גדול יותר מכל אחד אחר. גארדים אחרים שמתקרבים לכמות הדקות שלו ביורוליג יורדים משמעותית בליגה המקומית (גאודלוק עם 25.5 דקות בליגה הטורקית; ספאנוליס ל-24.4 בליגה היוונית).

מתוקף תפקידו כרכז שהכדור נמצא רוב הזמן בידיו, העומס על פארגו כפול ומכופל, בטח בהתחשב בקצב המשחק הרצחני שהוא מכתיב (פארגו מוביל את היורוליג בכמות הפוזשנים הקבוצתיים שהוא מייצר; בקדנציה הקודמת במדי מכבי תל אביב דורג שני בקטגוריה זו ביורוליג). במשחקים האחרונים פארגו מאבד יותר ושומר פחות, אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות. מכבי תל אביב רק צריכה להתפלל שמתישהו במהלך העונה הוא יוכל להטעין את המצברים מחדש. לא לעולם חוסן.

הנה זה במספרים מתחילת העונה בכל המסגרות:

הבכורה הפושרת של גל מקל במדי ניז'ני נובגורוד לא צריכה להדליק אף נורה אדומה. אם כבר, מדובר בבשורה מעודדת, כמעט מובנת מאליה. למה? כי לאורך הקריירה מקל פיתח מנהג קבוע: במשחק הבכורה שלו בקבוצה החדשה הוא בינוני, אבל כבר במשחק השני הוא מתעשת.

להוציא את האפיזודות הקצרות במכבי תל אביב ובניו אורלינס, מקל תמיד פתח בצורה חלשה את הקדנציות שלו בכל מקום. הערב הוא חוזר ליורוליג, בה השלים לאורך כל הקריירה פחות מדקה, למשחק קריטי באיסטנבול מול פנרבחצ'ה אולקר. הפסד משמעו הדחה כמעט וודאית לפני ההצלבה. אם לשפוט על פי תקדימי העבר, זה אמור להיות הערב שלו.