בדקה ה-88 לקח אלסנדרו פלורנצי כדור ליד הרחבה שלו, התלבט לשבריר שניה, ואז עבר בהטיה מרהיבה שני שחקני יובנטוס בו זמנית. הוא דהר למרכז המגרש, מסר שמאלה ורץ לרחבה כדי לסיים את המתפרצת. הוא היה שם חופשי לחלוטין. אלמלא נקלע ג'רביניו לאחד הימים בהם מסירות לא באות בחשבון מבחינתו, והוא בטוח שצריך לעשות הכל לבד ולאבד את כל הכדורים, רומא יכולה היתה לנצח בקרב הצמרת האיטלקי, ולהשאיר לעצמה תקווה קלושה לזכות בסקודטו.
על סמך היכולת ברבע האחרון של ההתמודדות מול יובה באולימפיקו, הרומאים אף היו ראויים למהפך. הם שיחקו עם התלהבות עצומה ואמונה, ואי אפשר היה להתעלם מהשאלה המתבקשת מדוע לעזאזל הם לא עשו זאת לפני שהשופט הרחיק את ואסיליס טורוסידיס? מדוע נשאר פלורנצי, שבישל את שער השוויון לסיידו קייטה והיה הרוח החיה מאחורי כל מה שקרה על הדשא, על הספסל עד שהמגן היווני ראה את הכרטיס האדום? מדוע לא נמצא מקום בהרכב לראג'ה נאינגולאן, התשובה האולטימטיבית של רומא לארתורו וידאל, רק עם יותר קעקועים ותספורת משוגעת יותר? מדוע היו חניכיו של רודי גרסיה כנועים ושידרו תבוסתנות עד שנותרו בנחיתות מספרית וספגו שער?
חסרונם של פירלו ופוגבה לא נוצל
אפשר להסתפק בתשובה הפשוטה ולהגיד שהחל משלב זה לא היה להם מה להפסיד. אבל למה לא הפנימה רומא שלא היה לה מה להפסיד עוד לפני שריקת הפתיחה? המצב בטבלה היה ברור לחלוטין הגברת הזקנה הובילה בתשע נקודות שלמות. הפסד ותיקו זהים לחלוטין במקרה הזה, והשפעת נקודה אחת במאבק מול נאפולי ולאציו על המקום השני לא דרמטית במיוחד. למזלה הרב של המארחת, נאלצה האלופה להסתדר ללא שני השחקנים החשובים ביותר במרכז המגרש. זו מכה גדולה לאבד את אנדראה פירלו, ומכה גדולה לא פחות לשחק ללא פול פוגבה. להתייצב לקרב מול הטוענת לכתר ללא שניהם עלול היה להיות אנוש. לא מפתיע, אם כך, שמסימיליאנו אלגרי עשה הכל כדי לגרום למשחק הזה להיות שיעמומון. מדהים שרומא הסכימה לשתף פעולה עם התוכניות והניפה דגל לבן.
פרנצ'סקו טוטי ודניאלה דה רוסי, שאמורים על הנייר לסחוף את החברים הצעירים, נראו אדישים. המשחק של רומא היה סטטי, כל אחד נותר במשבצת שלו, הפחד שיחק תפקיד מרכזי. כך נראית קבוצה במשבר, ולמען האמת רומא לא התאוששה מאז ההפסד למנצ'סטר סיטי במחזור הנעילה של שלב הבתים בליגת האלופות. קשה להאמין שג'אלורוסי לא ניצחו אף משחק באולימפיקו ב-90 דקות בשלושה החודשים שחלפו מאז. הם גם לא ניצחו באף משחק בהפרש של יותר משער. עד לא מכבר היתה זו קבוצה מפחידה שדרסה יריבות, כפי שצסק"א מוסקבה של ביברס נאתכו חוותה על בשרה באולימפיקו כאשר קיבלה חמישייה. היא נעלמה כלא היתה.
"10 שחקנים מסוכנים יותר"
במצבה הנוכחי, לא האמינה רומא שהיא מסוגלת לנצח את היריבה גם בהיעדרם של פירלו ופוגבה. חבל שכך. כאשר טוטי, דה רוסי ואדם ליאיץ' החלש ירדו אחר כבוד לספסל, שינו פלורנצי, נאינגולאן וחואן איטורבה את הכל. הם טיאטאו את יובנטוס מהמגרש, וגרמו לפאניקה מוחלטת אפילו אצל לוחם מנוסה כמו ג'ורג'ו קייליני. כדי להבין את הסיבות לשינוי הקיצוני, כדאי להיזכר באחת האמירות המעניינות של יוהאן קרויף.
"לעתים קרובות קבוצה נוטה להיות מסוכנת יותר עם 10 שחקנים מאשר עם 11. זה קורה כי שחקנים רבים משקיעים מאמץ גדול יותר אחרי ההרחקה, וצריכים למלא תפקידים מגוונים יותר", אמר המאסטרו ההולנדי, תלמידו ושותפו הנאמן של רינוס מיכלס, אשר העולם מציין היום עשור למותו. מיכלס וקרויף חברו כדי לשנות את המשחק עם גישת הכדורגל הטוטאלי שלהם, גם אם היא הפכה עם הזמן לסוג של מיתוס שלא באמת משקף את הרעיון המקורי.
האוטופיה והמציאות
מיכלס עצמו אמר לא פעם שלא היתה לו כוונה ליצור קבוצות בהן כל שחקן מסוגל לעשות באופן אופטימלי את כל התפקידים, כי זו אוטופיה. קרויף היה יחיד ומיוחד, ולא יהיו עוד כמוהו. אחרי הכל, גם בהולנד האדירה של 1974, וים סורביר היה בדרך כלל מגן ורוב רנסנברינק היה בדרך כלל חלוץ. יתרה מזו, מהלכים רבים של איאקס והולנד בעידן מיכלס היו מתוכננים מראש, במיוחד בביצוע כדורים נייחים, אז הוא דרש מכל אחד לדעת בדיוק את מקומו.
עם זאת, הוא האמין כי תוך כדי משחק פתוח קשה הרבה יותר ליריב לשמור על שחקנים שתנועתם בלתי צפויה. חילופי המקומות בין הכוכבים יצרו תחושה של כדורגל טוטאלי. קל מאוד להבין מדוע תכונות אלה חשובות שבעתיים כשהקבוצה משחקת בנחיתות מספרית. למעשה, קבוצה שמאבדת שחקן מחוייבת בהגדרה להפגין כדורגל טוטאלי יותר, אלא אם היא מסתגרת בבונקר. זו הסיבה בגללה קרויף סימפט מצבים כאלה, ותירגל אותם פעמים רבות באימונים רק כדי לגרום לחניכיו להיות יצירתיים יותר.
איטליה מכירה את התופעה הזו נהדר ממונדיאל 1994. סקואדרה אזורה של אריגו סאקי ניצחה אז פעמיים בעשרה שחקנים תחילה את נורבגיה בשלב הבתים כאשר המאמן החליף באופן מדהים את רוברטו באג'ו אחרי ההרחקה של השוער ג'אנלוקה פאליוקה, ואז את ניגריה בשמינית הגמר אחרי הכרטיס האדום השערורייתי לג'אנפרנקו זולה. המגן הימני רוברטו מוסי בישל אז לבאג'ו את השיוויון, והמגן השמאלי אנטוניו בנאריבו הוכשל ברחבה בהארכה כדי להעניק את שער הניצחון.
השחקן הכתום ביותר של איטליה
פלורנצי, שקודם ברומא לפני שנתיים על ידי המאמן הסופר-התקפי זדנק זמאן ולמד ממנו לבצע תפקידים מגוונים, הזכיר אתמול יותר מכל את מורשתו של מיכלס. הוא התחיל את הקריירה כקשר מרכזי, אבל התמקצע כשחקן אגף, מרגיש נוח בעמדה נסוגה יותר, והעונה תופקד לא פעם על ידי גרסיה כמגן ימני. הגנרל ההולנדי האגדי היה שמח מאוד לקבל אותו כתלמידו, והסיכוי של פלורנצי למצות את הפוטנציאל שלו גבוה הרבה יותר אצל מאמן שלא מגביל אותו למשבצת ספציפית. הוא מצטיין כאמן חופשי, וזה ממש לא מפריע לו לבצע עבודה מרובה בהגנה. הכדורגל הטוטאלי זה הוא.
לכן, כאשר נכנס אתמול פלורנצי במקומו של ליאיץ', אשר מוגדר על הנייר כחלוץ, היה זה דווקא חילוף התקפי מובהק. הוא הפך את המשחק של ג'אלורוסי לפחות צפוי, וגם האמין, בניגוד לשחקנים שהוא על הדשא במחצית הראשונה, שאפשר לנצח. בסופו של דבר זה לא הספיק, ועם שבע תוצאות תיקו בשמונה המשחקים האחרונים איבדה רומא את הסיכוי לזכות באליפות. למרות זאת, היא יכולה ללמוד שיעורים חשובים מאוד לעתיד.
אם יישאר גרסיה באולימפיקו גם בעונה הבאה וינסה לבנות קבוצה שתשבור את ההגמוניה של יובה, כדאי לו לתת לפלורנצי, השחקן האיטלקי הכתום ביותר, יליד רומא ואוהד הקבוצה מגיל אפס, הרבה יותר אשראי. בינתיים, היום הזה מוקדש לזכרו של אחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים.