יואינג היה גדול - בערך כמו הכדורגל הישראלי

אפשר לשבור איזה מוסכמה (או שתיים), בבקשה?

מוסכמה ראשונה: יואינג היה שחקן גדול, רק... רק שהוא לא לקח אליפות. לא קונה את זה, אבל מהצד השני של הטיעון. הרצון לתחום את הגדולה של יואינג (או בארקלי או רבים אחרים) בטבעת אליפות, איננה אלא הייפ אמריקאי שלא מקדש את מה שעושה אדם, אלא אם הוא עומד בתבנית חברתית שנבנתה עבור סופרסטארים וסלבריטיס באמריקה. יואינג לא ענה על שניהם: הוא לא לקח אליפות ובגלל שהתחנך בג'ורג'טאון, הוא לא פתח צוהר לעולם כדי לראות שיש יואינג אחר, נעים יותר.

אז יואינג כן היה שחקן גדול? לא. יואינג היה סנטר טוב בתקופה שבה היה קשה למצוא סנטרים בינוניים (למפקפקים: ראו החוזים של ג'ון קונקאק ובנויט בנג'מין). כשהעשן ייעלם והדור הנוכחי ייעזר במקלות הליכה, יזכרו את יואינג בדיוק כמו שזוכרים היום סנטרים אחרים משנות השישים, חוץ מצ'מברליין וראסל.

מוסכמה שניה: ב-4:1 עזבתי את "מערת הפיצה" בשדירת לקסינגטון ששידרה את המשחק בשידור ישיר בערוץ הישראלי. שיחקנו אותה, לא? הובלנו, ואפילו התוצאה הסופית היא לא נוראית. ובכלל, עם העלייה של חיפה השנה וההצלחות של הפועל אשתקד, יש איזה מומנטום בכדורגל הישראלי.

אקמול לחולה סרטן. הכדורגל הישראלי, תשאלו כל חובב כדורגל בפאב צדדי במנצ'סטר, הוא לא יותר מאירוע איזוטרי, מפגש אוריינטלי ברמה של אלופת אלבניה. העלייה של חיפה, כמו ההישגים של הפועל, כמו הגול של עטר בדקה התשעים בפארק דה פראנס, הם לא יותר מפרוז'קטורים שמסנוורים מאיתנו את האמת המרה: הכדורגל הישראלי הוא הבבואה שלנו, הוא המחיר להשקעה במקומות אחרים, אריק שרוניים וגברי לוויים, על חשבונם של התרבות והספורט.

הכדורגל שלנו זה העונש של אנטבי (תחת האמת הפשוטה: במקום לשלוח אותם כדי לשבת על סעיף ההוצאות של הצבא, לא עדיף לטפח אותם כספורטאים? זה עבד לא רע עם הסובייטים), זה ילד-צמח, זה זכויות השידור והליגה שהתחילה רק השבוע. הרבה יותר מהחגיגה התקשורתית אתמול באולד טראפורד, הכדורגל הישראלי הוא גול בין הרגליים, דקה תשעים, נגד האוסטרים.