לוזר-לוזר, אבל אחינו

איך נפרדים מסמל? אני מסתכל אחורה, כל הדרך ל-1985, לרגע שבו השתמש מנכ"ל הניקס דאז דייב דה-בושר בבחירה הראשונה בדראפט הלוטרי הראשון אי-פעם, כדי לבחור את פטריק יואינג, המפלצת מהמכללות, מי שהיה אמור להיות המושיע. אני מחפש את הרגע האחד שמגדיר את האיש הגדול.

האם זו הבטחת האליפות? היו כמה כאלה, החל מהרגע שהגיע ועד סמוך לרגע שעזב. אבל כל הבטחה הייתה רגע והיעדר האליפויות היה עניין מתמשך. יואינג זכה באליפות אחת במכללות, אבל גם את הקריירה שלו שם סיים עם תווית של לוזר בגלל שהפסיד בשני גמרים, שניהם מעמדת הפייבוריט, כולל הפסד למכללה קטנה בשם וילנובה שאף אחד משחקניה לא הפך ליותר משחקן ממש רע ב-NBA.

אחרים ידברו על גלגול האצבע הכושל, נגד יוסטון בגמר ה-NBA – החור היחיד בשריון כישורים מדהים לאיש בגובהו. ואחרים פשוט יצביעו על טור האליפויות הריק ברזומה ויסיימו את השיחה בכך.

חשוב לציין שהמספרים של יואינג, הדומיננטיות שלו, האנרגיה האינסופית שהשקיע בכל משחק - כל אלה היו מקנים לו תהילת נצח בכל מקום אחר, אבל בניו יורק זה לא מספיק. בגלל זה ניו יורק היא ניו יורק ומקומות אחרים לא.

עם זאת, גם בניו יורק לא שוכחים את האשמים האחרים. ההנהלה שלא הביאה לו אולסטאר נוסף, ג'וני אהוב ליבנו שלא הפסיק לזרוק לבנים בערב הנורא ההוא של משחק מספר 7, ופט המאוס שנתן לו לעשות את זה.

אלא שלמרות כל אלה, גם פטריק אשם. פטריק אשם בכך שלמרות כל הפרצופים המפחידים שלו, ברגע המכריע הוא לא ידע לתפוס את ריילי בג'ל ולהבהיר לו מה צריך לעשות. פטריק אשם בכך שהוא לא העיף לג'ון סטארקס - ידידו בנפש - סטירה והוריד אותו מטריפ הטלת הלבנים.

פטריק גם אשם שהוא קנה ברצינות רבה את אתוס ה"אנחנו השחורים הגבוהים והאתלטיים נגד העולם, ואין אף אחד שיעזור לנו חוץ מחברי הכת האחרים", שהשתיל בו מאמן ג'ורג'טאון ג'ון תומפסון. (גם אלונזו מורנינג סבל מזה, אבל השתחרר הרבה יותר מהר מאלילו פטריק).

המופנמות העוינת הזו של פטריק יצרה מתחים בינו לבין עיר שהשתוקקה לאמץ אותו אל חזה. יחסים טובים עם הקהל שלו יכולים לחסוך לספורטאי הרבה מאד מתח וכאב ראש מיותרים במהלך הקריירה, ואולי מצבו הבריאותי הכללי היה טיפה טוב יותר אם הוא היה מניח לנו להרעיף עליו את האהבה נטולת הסייגים שרצינו לתת לו.

היו כמובן עוד דברים, כמו העובדה שהוא נהג באופן קבוע להאט בכוח את המשחק של הקבוצה כדי לוודא שיספיק להגיע להתקפה בזמן. יואינג מוריד ריבאונד הגנה. יואינג לא משחרר כדור ארוך לגארד שכבר דוהר לעבר הצבע של היריב. יואניג אפילו לא משחרר באלכסון לגארד השני שעומד על הצומת של קו האמצע והחוץ.

לא! יואינג מחזיק את הכדור עד שהרכז יבוא וייקח אותו מהיד שלו, וככה יואינג בטוח שלא יחמיץ חס וחלילה את ההתקפה. קטע מרתיח מאין כמוהו, ואין לדעת אם אצבעות היד של פטריק היו נראות אחרת אילו היה מתאים את עצמו לסגנון מעט יותר זורם.

כל אלה הן המגרעות של פטריק, אבל אנחנו עוסקים בהן רק בגלל שהן בולטות על רקע המצוינות המדהימה והמתמשכת שלו. חיפשנו רגע מגדיר, אבל מה שהגדיר את פטריק לא היה רגע אחד, אלא רצף, הוויה, התמדה ושגרה.

אנחנו אוהדי הניקס נזכור שבמשך שלוש עשרה שנים רצופות היה לנו איש במרכז הצבע שנתן 20 ו-10 בערב, כל ערב. היה לנו תותח-על שהשפיט את שאק המוטציה במשך הרבה יותר שנים מכפי שהייתה לנו זכות לצפות. היה לנו מלך שעד לרגע האחרון שלו בניקס שלט ללא מצרים במעריצו אלונזו מורנינג (השנוא עלינו כמו כל קבוצתו המתועבת) - שחקן שמבחינת כישורים וכישרון עולה עליו כמעט בכל פרמטר אפשרי.

נזכור שהוא עומד בראש כל שחקני הניקס לדורותיהם בנקודות, בריבאונדים, בחטיפות וחסימות. נזכור את הקליעה הנדירה - האוטומטית כמעט, המדהימה לאיש בגובה 2.13 - מחצי מרחק.

אז לא היה לו את הסטייל של וולט פרייז'ר, איש שהגדיר את המושג "קול". לא הייתה לו את הווינריות של וויליס ריד, שברגע המכריע מצא את הכוחות לא רק להילחם, אלא גם לנצח. לא היו לו את השנינות והברק שיגרמו לניו יורקרים לסלוח לו על מגרעותיו האחרות.

אבל הוא היה חלק מאיתנו, בשר מבשרנו, במשך עשור וחצי - נצח במושגי ספורט מודרניים. הוא הגדיר אותנו, לטוב ולרע, במשך רוב התקופה הזו. הוא לא לקח אותנו כל הדרך, אבל הוא לקח אותנו ממעמד של קבוצה כושלת ודי זנוחה בחזרה לחוג הפנימי של אלה שיש להם זכות ליומרות. הוא בא וחשף שיניים ונלחם כל ערב - כמו שאנחנו בניו יורק אוהבים.

יש סיפור בגמרא על המלך אגריפס, נכדו של הורדוס הגדול, שקרא בתורה מתוך פרשת שופטים, העוסקת גם בדיני מלוכה. כשהגיע לפסוק שאומר "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי", החל לבכות מפני שהיה לו די הרבה דם אדומי - כלומר שהיה פסול למלוכה על פי התורה. חז"ל, שהתרגשו מזה שבכלל אכפת לו, קראו לו: אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה.

בנאום הפרישה שלו התנצל פטריק בפנינו, אוהדי ניו יורק, על שלא עמד בהבטחתו החוזרת ונשנית להביא לנו אליפות. ברוח חז"ל, אין לנו אלא להשיב לו:בוא תיקח חיבוק ונשיקה באבא. אוהבים אותך הרבה. תמיד נאהב, אפילו שהיית לוזר.



* תודה לדידי חנוך, אחי בניקס, על סיועו בכתיבת טור זה.