גדול שוערי דרום אמריקה: מציינים 70 ללדיסלאו מזורקביץ'

כל שחקני אורוגוואי היו לחוצים לקראת משחק הפתיחה של מונדיאל 66' מול המארחת אנגליה בוומבלי. הם נעמדו בשורה ליד השטיח האדום עליו צעדה המלכה אליזבת, ולצידה בעלה, הנסיך פיליפ. הזוג המלכותי בירך את האנגלים, איחל להם הצלחה, ואת המתח אפשר היה לחתוך בסכין.

דווקא הבחור הצעיר שבחבורה החליט לעשות מעשה ולגרום לעמיתיו לחייך. כאשר הגיעה אליזבת לשוער לדיסלאו מזורקביץ' בן ה-21, הוא אמר לה בספרדית: "אנחנו ננצח". המלכה, שלא הבינה כלום, הנהנה בנימוס. 10 השחקנים הנוספים היו המומים מהחוצפה וצחקקו, ואז הגיע משפט המחץ גם לעברו של פיליפ. "מה אתה עומד פה כאילו ציירו אותך?", תהה מזורקביץ'. גם הנסיך לא הבין כלום. רק האורוגוואים הבינו הכול. הבטחון העצמי חזר אליהם, והם היו מוכנים לקרב.

בקרב הזה היתה ידו של מזורקביץ' על העליונה. אמנם הדרום אמריקאים לא ניצחו כהבטחתו והסתפקו בתיקו 0:0, אבל מה עוד אפשר לבקש משוער? הוא עצר את בובי צ'רלטון וג'ימי גריבס, והיה זה המשחק היחיד בטורניר בו לא מצאה אלופת העולם לעתיד את הרשת. האורוגוואים נעצרו לרבע הגמר, שם הובסו 4:0 על ידי מערב גרמניה במשחק שנוי במחלוקת מבחינת שיפוט, ומזורקביץ' שב למולדתו עם ראש מורם. בימים ההם הוא הרגיש שכל חלומותיו מתגשמים בזה אחר זה.

שלוש שנים קודם לכן, לדיסלאו הצעיר כלל לא ידע שהוא יהיה שוער. הוא גדל בשכונה עניה במונטבידאו, בן למהגר פולני שברח כנער עם משפחתו מהנאצים ב-1939 והכיר באורוגוואי את אשתו הספרדייה. מספרים שכבר בילדותו הפגין מזורקביץ' תגובות נהדרות, והתערב פעם עם חברו שיהדוף את כל הכדורים לעבר חנות עם חלון ראווה מזכוכית. ובכל זאת, עם גובה של 179 סנטימטרים בלבד, הוא הוגדר כקשר כאשר התקבל בגיל 18 לראסינג, מועדון קטן מהבירה. הגורל רצה אחרת. יום אחד אושפז שוער הקבוצה עם כאבי שיניים עזים, ולא היו לו מחליפים. אז מזורקביץ' התבקש לעמוד בין הקורות ומצא את ייעודו בחיים.

הכישרון המהפנט שלו מצא מיד חן בעיניו של רוקה מאספולי, השוער האגדי שזכה בגביע העולם הסנסציוני ב-1950 והצטיין בגמר מול ברזיל. ב-1964, כאשר מזורקביץ' עשה את צעדיו הראשונים בליגה, אימן מאספולי את מועדון הפאר פניארול, ודרש מיד להחתימו. כך זכה הנער למורה הטוב ביותר שאפשר לדמיין, גם אם הצטרף בהתחלה לאלופה כשוער שלישי. חודשים ספורים מאוחר יותר, הוא זכה לאחת מהופעות הבכורה המאתגרות ביותר בתולדות הכדורגל.

היה זה בסוף מרץ 1965, לקראת המשחק השלישי בחצי גמר גביע ליברטדורס מול סנטוס. הברזילאים ניצחו 4:5 במשחק הראשון, האורוגוואים השיבו עם 2:3 בגומלין, לשערי חוץ לא היתה משמעות, ולכן היה צורך במפגש המכריע בבואנוס איירס. לואיס מיידנה, השוער הראשון של פניארול, הושעה בגלל בעיות משמעת, וראספולי הימר על הנער. "אל תתרגש, תשחק כאילו אתה עדיין שוער ראסינג", אמר ראספולי למזורקביץ', וזה עבד. מול סוללת הכוכבים האדירה, שהיתה הקבוצה הטובה ביותר בדרום אמריקה, נתן לדיסלאו הצגה גדולה. פלה אמנם הכניע אותו פעם אחת, אך נעצר שוב ושוב על ידי הבחור האלמוני שאיש לא הכיר. פניארול ניצחה 1:2 ועלתה לגמר, ומאז אי אפשר היה להוציא את מזורקביץ' מההרכב.

מדינה שלמה התלהבה מיכולתו. כיצד יכול שוער כה נמוך להיות טוב כל כך? מזורקביץ' זכה לכינוי צ'יקיטו, "הקטנצ'יק", בין היתר כי לא כולם ידעו לבטא את שמו כמו שצריך. בגמר ליברטדורס ב-1965 אמנם נכנעה פניארול לאינדפנדיינטה, אך כעבור שנה, ממש לפני המונדיאל, היא כבר הניפה את הגביע, אחרי ניצחון על ריבר פלייט בגמר, בטורניר שהוחרם על ידי מועדונים ברזילאים. הכול הלך לצ'יקיטו, והוא היה מוכן להכיר מקרוב את המלכה.

עם שובו מהמונדיאל התפנה מזורקביץ' למשימה לאומית חדשה – הגביע הביניבשתי מול מחזיקת גביע האלופות האירופי ריאל מדריד באוקטובר 1966. לוס בלנקוס של פאקו חנטו והמאמן מיגל מוניוס היו פייבוריטים, אבל פניארול כיסחה אותם ללא תנאי, עם 0:2 במונטבידאו ו-0:2 נוסף בגומלין בספרד כעבור שבועיים. השוער שלה היה פשוט בלתי ניתן להכנעה. עוד שלושה חודשים חלפו, והוא גם זכה בקופה אמריקה שנערך על אדמת אורוגוואי.

על אף הנסיקה המטאורית, מזורקביץ' נותר צנוע ונעים הליכות. גם כאשר קבע ב-1968 שיא מופלא של 987 דקות רצופות ללא ספיגה בליגה האורוגוואית, אשר מחזיק מעמד עד היום, הוא בחר לחלוק את השבחים עם חבריו. "זה לא נכון להתייחס להישג כאילו היה אישי. כדורגל הוא משחק קבוצתי, וכל ההגנה צריכה לקחת את הקרדיט", אמר על העורף של פניארול, בו שיחק בין היתר הבלם הקשור פאבלו פורלאן, אביו של דייגו.

שלוש אליפויות היו לפניארול של מזורקביץ' בשנות ה-60', ולמונדיאל השני שלו במכסיקו הוא הגיע על תקן כוכב על בקנה מידה מקומי. הוא סיים אותו ככוכב על בקנה מידה עולמי. אורוגוואי ספגה רק שער אחד בשלב הבתים, בו פגשה בין היתר את ישראל וניצחה 0:2. ברבע הגמר הדרמטי עמד מזורקביץ' במשך 120 דקות מול סוללת הכוכבים של ברית המועצות ושמר על רשת נקיה. ויקטור אספראגו הבקיע את שער הניצחון בדקה ה-117, שהיה לדעת הרוסים לא חוקי, אבל לב יאשין בכל זאת מצא כוחות לברך בסיום את עמיתו על המשחק ההרואי.

בחצי הגמר מול ברזיל פגש מזורקביץ' שוב את פלה, והיה שותף בעל כורחו לאחד המהלכים הגאוניים ביותר של מלך הכדורגל. אחרי שקיבל כדור מטוסטאו, מצא את עצמו פלה מול השוער, הטעה אותו מבלי לגעת בכדור, עקף את האורוגוואי מהצד השני והיה צריך רק לגלגל לרשת החשופה – אבל בעט ליד הקורה. "הצלחתי לעצור אותו בכל זאת", התבדח צ'יקיטו אחרי שריקת הסיום. למרות ההחמצה המפורסמת, ניצחה ברזיל 1:3 והמשיכה לזכיה הגביע, אבל מזורקביץ' נבחר לשוער המצטיין של הטורניר.

זה היה הנכון מבחינתו להתקדם, ואתלטיקו מיניירו של המאמן הצעיר טלה סנטאנה החתימה את האורוגוואי. לגאון הכדורגל ההתקפי וההרפתקני לא היה מזל עם שוערים בנבחרת ברזיל בהמשך הקריירה, אבל עם מזורקביץ' לא היו לו בעיות. כבר ב-1971 הם זכו באליפות הראשונה – והיחידה עד כה – בתולדות המועדון מבלו הוריזונטה.

צ'יקיטו ביסס את מעמדו כגדול השוערים של דרום אמריקה, והוזמן למשחק הפרידה של יאשין שנערך במוסקבה במאי 1971, במעמד כוכבי על רבים, כמו פרנץ בקנבאואר, גרד מולר, בובי צ'רלטון ואוזביו. במהלך האירוע, שהיה חגיגי ועצוב בו זמנית, הצביע השוער הרוסי על האורגוואי הקטן ואמר: "הוא יהיה היורש שלי".

את התואר הזה הצדיק צ'יקיטו גם במונדיאל השלישי שלו, ב-1974 בגרמניה, גם אם נבחרתו היתה חלשה באופן יחסי ולא שרדה את שלב הבתים. אחד המשחקים הגדולים בחייו היה דווקא בהפסד להולנד האדירה, שדרסה את סלסטה ללא רחמים והיתה אמורה להביס אותה בתוצאה אסטרונומית, אבל הסתפקה ב-0:2 בלבד. כפי שתיאר זאת בהומור העיתונאי האורוגוואי חוסלו אולסקואגה: "היינו בטוחים שיפסלו את הולנד כי היו לה הרבה יותר מדי שחקנים על המגרש. הם עלו עם שני קרויפים, שני רנסנברינקים וארבעה נייסקנסים. זה היה פשוט סיוט. אלמלא מזורקביץ', היינו סופגים 20 שערים". העובדה כי האורוגוואי דורג שלישי ברשימת השוערים המצטיינים של המפעל, אחרי ספ מאייר ויאן טומשבסקי, על אף ששותף בשלושה משחקים בלבד, אומרת הכל.

מה היה חסר למזורקביץ' כדי לבסס את מעמדו בהיסטוריה? קריירה אירופית מפוארת לא היתה מזיקה, והוא שוכנע לנדוד לספרד אחרי גביע העולם. ולנסיה נראתה בשלב מסוים כפייבוריטית להחתימו, וגם ריאל מדריד היתה בתמונה, אך לבסוף הוא הגיע דווקא בספטמבר 1974 לגרנאדה הצנועה. חבל רק שהיא שכחה לשאול את המאמן חוסאיטו אם הוא מעוניין ברכש. פרנסיסקו איסקואה שעמד אז בין הקורות של גרנדה, אמר בעצב: "זהו, מעכשיו אראה רק ספסל", וקיבל להפתעתו את התשובה הנחרצת ממאמנו: "כל עוד אני כאן, אתה תהיה השוער הראשון".

בליגה הספרדית היו מותרים אז שני זרים בלבד, ומקומות אלה כבר אוישו. מזורקביץ' נדרש לקבל אזרחות בזכות אמו, וההליכים הבירוקרטיים נמשכו חודש. זה לא עזר, אבל ללא קשר – גם כאשר עמד האורוגוואי לרשותו של חוסאיטו הוא המשיך לסמוך על איסקואה. צ'יקיטו נאלץ להסתפק בהופעות בליגת אנדלוסיה לקבוצות מילואים, ורק בפברואר 1975 זכה סוף כל סוף להזדמנות ושמר על רשת נקיה מול אספניול. כעבור שבוע הוא ספג שלישיה באיצטדיון בלאידוס בתבוסה 3:0. אף שער לא היה באשמתו, אבל זה לא שינה מבחינת המאמן שהחזיר אותו לספסל.

כך, אחרי שני משחקים בלבד, תמה ההרפתקה האירופית של מזורקביץ'. הוא קיווה שעזיבתו של חוסיאטו בקיץ תסייע לו, אך ההיפך המוחלט קרה. מיגל מוניוס, שהגיע דרומה אחרי 14 שנים כמאמן ריאל, הודיע לו מיד שאינו נמצא בתוכניותיו. האם היתה זו הנקמה הביזארית על ההפסד בגביע הביניבשתי ב-1966? איש לא עשה על כך תחקיר, ואת הסוד לקח המאמן אתו לקבר. אחרי מספר חודשים מתסכלים נוספים חזר מזורקביץ' לדרום אמריקה. גרנדה, אגב, ירדה באותה עונה ולא שבה לליגה הבכירה עד 2011. עונש ראוי לכל הדעות.

המסע של מזורקביץ' לקח אותו לקוברלואה הצ'יליאנית, ואז לאמריקה קאלי הקולומביאנית, איתה העפיל לחצי גמר גביע ליברטדורס, אבל הקריירה שלו בנבחרת הסתיימה, וב-1981 הוא תלה את הכפפות בגיל 36 אחרי עונת פרידה מרגשת בפניארול אהובתו. הוא גם אימן אותה בסוף שנות ה-80' ללא הצלחה מיוחדת. תהילתו היתה ונותרה בין הקורות.

בשבת הקרובה היה אמור מזורקביץ' לחגוג את יום הולדתו ה-70, אך הוא הלך לעולמו לפני שנתיים. באורוגוואי, וגם בפולין שאימצה את מורשתו של האיש שמעולם לא דרך על אדמתה, יציינו את התאריך החגיגי בעצב, ולכן זה הזמן הנכון להיזכר באיש שנחשב לדעת רבים מאוד לגדול השוערים שהצמיחה דרום אמריקה אי פעם.