מה נגיד, לא קל. לא קל לשמוע כל הזמן את התפיסה המוטעית הזאת של שחקני מכבי תל אביב, בכל מסיבת עיתונאים, בכל ראיון עם שחקן, איך כולם מקפידים להגיד ש"האליפות תלויה בנו". אז אולי יש במילים האלה הרבה ביטחון חיובי, של קבוצה שמאמינה בעצמה ומרגישה שכל מה שהיא צריכה זה לחיצה קטנה על הדוושה, לחכות לרגעי ההכרעה, ולהאמין שבפלייאוף הניסיון ידבר והאיכות תכריע, אבל מצד שני, יש בזה גם הרבה שחצנות חסרת אחריות, בסגנון ה"יהיה בסדר" הישראלי-טיפוסי, של קבוצה שמתעקשת להגיד "העונה עוד ארוכה", בזמן שבמציאות העונה חולפת, והצמרת מתרחקת.
לא קל, כי במשפט "האליפות תלויה בנו" יש הרבה חוסר מודעות, אפילו עיוורון, כי כרגע, אם לא שמתם לב, האליפות תלויה גם בקרית שמונה וגם בהפועל באר שבע. אם הן ימשיכו לנצח הן יזכו בתואר. אם הן ימשיכו במאזן המוצלח שלהן מול מכבי הן ייקחו אליפות. פאקו אומנם אומר כל הזמן ש"הטבלה מוכיחה שקרית שמונה טובה יותר", אבל נשמע שגם הוא לא מאמין בזה, שזה נאמר עם קריצה, שגם הוא כבר מחכה שהדברים יסתדרו, כמו שהם הסתדרו למכבי בשנתיים האחרונות, והנה היריבה למירוץ תתעייף ותפרוש, וכל שיידרש זה רק לקטוף מהעץ את הצלחת. התיקו מול באר שבע הוכיח עד כמה דק הגבול בין ביטחון עצמי לשאננות.
ברור, יש דברים שמחממים את הלב. אי אפשר שלא להסכים עם הדברים של ערן זהבי, שאמר שבאר שבע וקרית שמונה לא שיחקו מול מכבי כמו קבוצות צמרת. הן באו להתגונן ולעקוץ במתפרצות, גם במשחקי הבית שלהן. ומבחינת מכבי, זה מחמיא. הרי הטראומה הכי גדולה משנות העולב של לוני ושניידר ונמני הייתה הפתטיות של הקבוצה, היה עצוב לראות איך מכבי איבדה את המעמד שלה כקבוצה מפחידה, איך היא הפכה לבדיחה, לפרקים אפילו מעוררת רחמים. ועכשיו באר שבע וקרית שמונה באות בפחד, עם יראת כבוד, עם רגשי נחיתות, ובאר שבע מרגישה שהיא ניצחה אחרי ה-0:0 המתגונן שלה, ומאור בוזגלו אומר בגאווה ש"הפעם לא התפרקנו מנטלית כמו שקרה לנו בעבר" אחרי ה-0:0 המתגונן הזה, והלא רק על זה צריך לברך את ג'ורדי, על החזרת כוח ההרתעה, הרי זה לא מובן מאליו.
ונכון, חזרה הגאווה לחולצה הצהובה, שחקנים מתים להגיע למכבי, כולם מחמיאים לתנאים המקצועיים ולניהול האירופאי, יש שקט בריא והתנהלות נכונה, אפילו הפרשנים משבחים, ופתאום מכבי שוב חזרה להיות הקבוצה השנואה (העלבון הכי גדול היה כשהיא עוררה אפאתיות), וכולם רואים מה קורה במכבי חיפה ובבית"ר ובהפועל, ולא, לא לוקחים את זה כמובן מאליו. אבל מרוב שהתנאים נוחים, מרוב מחמאות ושבחים, התחושה היא שהשחקנים כבר מתרווחים בכורסאות המפנקות שלהם. היה משהו מעורר קנאה בטירוף של אוהדי באר שבע בבלומפילד, לראות אוהדים רעבים שמרגישים שזו יכולה להיות עונה היסטורית, של אליפות אחרי 40 שנה, ולא יעזור, זה רעב שונה מאשר של קבוצה שכבר לקחה שתי אליפויות רצוף, וכל היום רק מחמיאים לה כמה היא גדולה וכמה טוב היא מנוהלת. לא, לא קל.
לא קל לראות שכבר כמה חודשים מכבי לא משחקת טוב. כמה דקות פה, כמה דקות שם, אבל הרבה דקות מתות. ואולי הדקות האלה נראות מתות כי הן מגיעות אחרי שתי אליפויות, ובראש רצים ההיילייטס מ"קלטות" האליפות, הראש משחזר את הגולים הגדולים והניצחונות ההרואיים, ואולי גם השחקנים וגם האוהדים כבר מחכים לניצחונות הגדולים ולא נלחמים על הניצחונות הקטנים. אולי הם שוכחים שמשחקים לא מוכרעים על גופיות אימון עם שעון דופק ומכשירי מדידה או שקט תעשייתי וניהול אירופאי, כי כדורגל, אם לצטט את אל פצ'ינו, הוא משחק שמוכרע על אינצ'ים ועל גליצ'ים, מי ראשון לכדור, מי רץ יותר, מי מזנק ונאבק על כל כדור, מי רעב ומי פחות. לא קל לראות יריבה שרוצה יותר, זו צביטה אמיתית, הכואבת מכולן. יש הבדל משמעותי בין קבוצה שמרגישה שאם היא לא תיקח אליפות זה יקרע לאוהדיה את הלב, לבין קבוצה שמרגישה שאם היא תאבד (!) את האליפות זה יהיה "פאדיחה".
ולא קל לראות שחקנים שאחרי חצי עונה עדיין לא מקבלים ביטחון (בן בסט ונוסא), ולא קל לראות שחקנים שהגיל מתחיל לתת עליהם את אותותיו (אלברמן וקרלוס), ולא קל לראות חילופים שלא תמיד אתה מבין את פשרם (פאקו), ולא קל לראות את טל בן חיים ("מסוג השחקנים שאם אתה משחק איתם קבוע בפארק ביום שישי, אתה מפסיק לבוא רק בגללו", הגדיר אותו היטב GivatayimRocks), ולא קל להבין שאף אחד מהאופציות בין הקורות היא לא אידיאלית, ואתה אומר, מסנן בלב, כל הזמן, "יא אללה, הלוואי וראדי כבר יחזור להיות טוב כמו פעם".
אבל וואלה, טוב שלא קל. זה לא אמור להיות קל. המשחק מול באר שבע אמור היה להיות משחק מפתח למכבי, כזה שישחרר את כל הלחץ, משחק שמכבי תל אביב חיכתה לו סיבוב שלם עד מנת להבהיר לכולם שגם השנה היא שולטת בעניינים, אבל זה לא קרה. ועכשיו טוב עבורה לשמוע את הביקורות, הקטילות וההספדים, טוב לה לראות שהפרשנים מתחילים לפקפק, שהשחקנים סופגים ביקורת, שכולם רוצים לדפוק את מכבי (הרי היה כל כך מביך בשנה הראשונה של אוסקר לספוג מחמאות ופרגונים מכל עבר). הגיע הזמן שהשחקנים ירגישו תחושת דחיפות, הגיע הזמן שהאוהדים יחזרו לדחוף ולא לחכות להצגות. התיקו 0:0 הזה היה כמו דלי מים קרים באמצע החורף. כבר אי אפשר להגיד ש"הכל תלוי בנו", כבר אי אפשר להגיד ש"העונה עוד ארוכה". אז נכון, עכשיו לא קל. אפילו קשה. וקשה זה טוב.