נערי פוסטר: למה הכוכב האדום מחפשת נקמה במכבי תל אביב?

בווידאו: המשחק שהכוכב האדום לא שוכחת

עשרות אלפי אוהדי הכוכב האדום יישבו הערב (חמישי) בביתם ויכססו ציפורניים בעצבנות. לא, הם לא יכולים להרשות לעצמם ביקור חפוז בתל אביב. אבל לו היה הדבר עולה בידם, הם ודאי היו מגיעים בהמוניהם ליד אליהו ומרעישים עולמות. גם בגלל שהם מפנטזים על ניצחון חוץ היסטורי בטופ 16, אבל לא פחות מכך משום שהם דורשים ללמד את היריבה מישראל ואת אוהדיה לקח. למשחק הערב עולה הכוכב האדום, לא פחות ולא יותר, כדי להשיב את הכבוד האבוד.

לא צריך להיות פואד, מסתבר, כדי לחרחר מדון ולהצית יריבות ספורטיבית ממרומי היציע. לפעמים מספיקות כמה קריאות ספורדיות, או סתם קללה לא במקום. או אולי, כמו במקרה הזה, רק כרזה פוגענית אחת.

We are Maccabi, who the fuck are you.

שמונה מילים, שנכתבו באותיות קידוש לבנה על דגל פריסה גדול. זה כל מה שהיה צריך כדי להפר את האיזון ביחסי הידידות ששררו בין מכבי תל אביב לכוכב האדום לאורך שנים רבות. מאז שאוהדי מכבי תל אביב הניפו את השלט, כפי שהם עושים כמעט מדי משחק, אגב, הכול הפך מתוח יותר. המעמד לא היה חשוב במיוחד, אם לומר את האמת: זה היה רק עוד משחק בשלב הבתים בעונה שעברה ביורוליג, שלא טמן בחובו משמעות מכרעת לקראת ההמשך. אבל הסרבים חמי המזג לא היו רגילים לתפאורה החדשנית של הצהובים, כנראה. בכל זאת, הפעם האחרונה בה ביקרו בהיכל הייתה ב-1999, הרבה לפני שהחל עידן השלטים היצירתיים. אז הם נעלבו.

זה לא שלכוכב האדום חסר קצת אקשן, עד שהיא הופכת כל משובת-אוהדים איזוטרית לדרמה גדולה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. הסרבים מעורבים עד צוואר באינטריגות והתנגשויות. ובכל זאת, גם אם אנשיה יודו בכך רק אוף דה רקורד, אין צל צלו של ספק: המפגש הערב הוא הזדמנות גדולה כדי לפרוע חוב ולהשיב רעה תחת רעה למי שהעזו להקל בה ראש. במילים אחרות – הגיעה שעת הנקמה.

"מדובר בניסיון חתרני להכפיש את מועדון הכוכב האדום בלגרד. הוא אינו מכבד את מארגני המשחק ובמיוחד לא את אוהדי מכבי תל אביב. הרצון לגמד את היריב, במקרה הזה את הכוכב האדום, הוא הפרה בוטה של הקוד הספורטיבי והוא אינו ראוי לתחרות כמו היורוליג ולמועדון כמו מכבי תל אביב – מקור הגאווה של ישראל. כל אלה נוכח העובדה שהכוכב האדום זכתה ב-15 אליפויות, שישה גביעים, כמה פעמים באליפות העולם וכן בגביע המחזיקות ב-1974".

קטנונית או לא, לשון ההודעה הרשמית של הכוכב האדום בזמנו הייתה החותמת הסופית להכרזת מלחמה מצד האוהדים. הכוח המניע של הכוכב האדום, ואת זה בסרביה יודעים כולם, הם האוהדים עצמם. בפרט כשמדובר באולטראס הפנאטי ולעתים אלים, המכונה 'דלייה' ("האמיצים", בתרגום חופשי). הם אלה שתבעו מההנהלה לפרסם את ההודעה. והם אלה שכנראה לא ישכחו את זה למכבי תל אביב לעולם, למרות ההתנצלות הדיפלומטית שפרסמו הצהובים בזמנו.

מאז הספיקו אוהדי הכוכב האדום לרכוש לעצמם אויבים מרים וקשים בהרבה – אוהדי גלאטסראיי – שהעימות עמם לפני משחק היורוליג הסתיים בטרגדיה וברצח של אוהד סרבי בדקירות סכין. בעוד שבוע הכוכב האדום וגלאטסראיי תיפגשנה שוב למשחק נפיץ במיוחד, אך בתווך ישנה משימה בעלת ערך עליון - לנצח את הצהובים ה"מתנשאים". האוהדים לא שכחו ולא סלחו לאוהדי מכבי תל אביב.

סטפן נובוסל הוא אחד הפרצופים המוכרים ביציע במשחקי הכוכב האדום. מנוי כבר למעלה מעשור, ואוהד שרוף מגיל שש. בחור חביב, רחוק מלהיות מתלהם. הוא לא משתייך לאולטראס, אבל מרגיש מספיק בעניינים כדי לדברר אותם בעצמו. "הכרזה הייתה חוסר כבוד משווע כלפינו. זה לא היה המשחק הראשון שלנו באירופה, ומעולם לא נתקלנו במשהו כזה", הוא מספר בשיחת טלפון מבלגרד. "אנחנו לא מתעבים את מכבי תל אביב, יש לנו יריבים גדולים ושנאות עמוקות יותר, אבל בהחלט יש סלידה מאז. היינו שמחים להחזיר להם על האקט השפל ההוא, זה בטוח. יש לנו מוטיבציה מיוחדת לנצח".

הכרזה, מסביר נובוסל, פגעה בבטן הרכה של אוהדי הכוכב האדום. לפני קצת יותר מארבע שנים, בקיץ 2010, נאלצה קבוצתו האהובה לאחד כוחות בלית ברירה עם מועדון סרבי אחר שהיה על סף קריסה כלכלית, ז'לזניק. מכאן נולד ייצור כלאיים.

הכוכב האדום שינתה את שמה, החליפה חלק גדול מהשדרה הניהולית שלה ויצאה לדרך חדשה. אוהדי פרטיזן, השנואים עליהם יותר מכל, לגלגו על "אובדן הזהות" של היריבה הנצחית. טענו שהכוכב האדום בגרסתה המקורית כלל לא קיימת. ואז הגיעה הכרזה של אוהדי מכבי תל אביב. מי אתם לעזאזל? זה הכוכב האדום או ז'לזניק?

"הכרזה של אוהדי מכבי תל אביב הפכה לסלוגן של אוהדי פרטיזן", אומר נובוסל בייאוש. "הם אימצו את המשפט הזה בחום. בכל דרבי מניפים כתובות דומות כדי להקניט אותנו. זה כבר חלק מהרפרטואר הקבוע שלהם נגדנו. בכל פעם שאנחנו שוכחים מהשלט הזה, דואגים להזכיר לנו אותו אותו מחדש".

אפשר לקרוא להם חמורי סבר, אפשר לומר שהם לא מבינים הומור, אבל על קביעה אחת אין עוררין: הכוכב האדום היא אחת הקבוצות המרגשות של העונה ביורוליג, אם לא הכי מרגשת. בורקו ראדוביץ', פעם חורך רשתות ביד אליהו וכיום עוזר המאמן של הסרבים, מגדיר את העונה הזו "רכבת הרים רגשית שלא נגמרת". בעונה של הכוכב האדום יש הכול: ניצחונות, הפסדים, שמחה, עצב, טרגדיה, היסטוריה. מקצועית, זו אחת העונות הטובות בתולדותיה. את מקומה בטופ 16, לראשונה בהיסטוריה, היא הבטיחה כבר אחרי שמונה משחקים בשלב הבתים. בליגה האדריאטית היא קבעה את פתיחת העונה הטובה אי פעם, עם 16 ניצחונות ללא הפסד. הקהל נוהר באלפים ומגלה אמון מחודש בקבוצה.

רק מקרה טרגי ואיום מאיים לשבש הכול. וגם אם הכוכב האדום לא תסטה מהדרך ותמשיך להלהיב, מרקו איבקוביץ' בן ה-25 לא יהיה שם כדי לראות את זה. "לקחנו את זה קשה מאוד, זו הייתה טרגדיה נוראה. הרגע הכי עצוב בשנה", אומר ראדוביץ'. "חששנו שזה יהיה אסון שישפיע על המשך העונה, אבל הצלחנו להמשיך הלאה. אנחנו מנסים לשים את זה מאחורינו ולהתרכז בכדורסל. בינתיים הולך לנו לא רע בכלל. אנחנו מתפללים שזה יימשך".

גם אם ראדוביץ' יפסיד הערב, לו ולקבוצתו תהיה הזדמנות לתקן. במפגש הקודם בין שתי הקבוצות בבלגרד, הכוכב האדום נאלצה לארח בפיוניר הישן והקטן. הפעם הצהובים יגיעו להר הגעש בקומבנק ארנה, ולמעלה מ-20 אלף אוהדי משולהבים ינסו לדחוף אותם לניצחון על מי שהחל מהעונה שעברה כבר לא נתפסת כעוד יריבה מן המניין. "הנקמה שלנו תגיע", מצהיר חגיגית האוהד המסור סטפן נובוסל, "אם לא בתל אביב, אז בבלגרד. נדאג שלא תשכחו כל כך מהר מי אנחנו".

השבועיים האחרונים של מכבי תל אביב עמדו בסימן אותות החיים ששידרו לפתע מרקז היינס ונייט לינהארט המושמצים. הראשון צולף מכל מקום בליגה אך מתקשה למצוא את עצמו ביורוליג, ואילו השני סיפק תצוגה מעודדת מול פנאתינייקוס ועדיין מקווה להפוך לשחקן רוטציה קבוע.

בשבועות הקרובים ניווכח אם הייתה זו רק התעלות רגעית, או שמא מדובר במגמה של ממש. העניין הוא כזה: גם עכשיו, כשהראש פחות כבד והכדורסל יותר משוחרר, השניים הללו לא מוכיחים שניתן לסמוך עליהם בהובלת כדור וביצירת מצבי קליעה, שני אספקטים בהם הצהובים זקוקים נואשות לגלגל שלישי.

המשחק הקבוצתי של הצהובים עובד לא רע עד כה ביורוליג, ועל כך תעיד כמות האסיסטים של הצהובים – 18.6 למשחק – יותר מבכל עונה אחרת מתחילת המילניום, אפילו מימי שושלת גרשון. הבעיה: כמעט כל הנטל נמצא על הכתפיים של שני שחקנים בלבד. שימו לב למספרים של צמד הגארדים הבכיר של מכבי תל אביב העונה, פארגו-את-אוחיון: הם מנפקים יחד 10.4 אסיסטים למשחק, שהם 56%, לא פחות ולא יותר, מסך האסיסטים הקבוצתי.

גודס וגרשון משוועים לעוד גארד יוצר שיוזם מהלכים התקפיים, אבל מתאכזבים שוב ושוב. העומס שמתנקז לאוחיון ופארגו עלול לפגום ביכולתם בהמשך. ואם מלינהארט מלכתחילה לא ציפו ליכולות אחד-על-אחד, מה קורה עם לנדסברג והיינס? אם משווים את כמות האסיסטים העלובה של כל אחד מהם לשאר שחקני היורוליג המתופקדים באותן עמדות – מגלים שהמספרים של הצהובים-כחולים - היינס עם 1.6 למשחק ולנדסברג עם 0.5 – מציב אותם בתחתית של התחתית. במקום שייצרו מצבי קליעה לעצמם ולחבריהם, היינס ולנדסברג ניזונים מאחרים ומסתפקים ביידוי שלשות, גם בליגת העל החלשה יותר (שניהם עם יותר זריקות משלוש מאשר לשתיים בליגה).

מתחילת שנות האלפיים מכבי תל אביב הצטיידה כמעט באופן קבוע בשחקני רכש עם יכולת מסירה גבוהה שאינם גארדים. ניקולה וויצ'יץ' היה במשך שנים רבות המוח שהכול עובר דרכו בהתקפה. במקביל, שיחק לצידו אנתוני פארקר, שסיפק מוביל כדור איכותי נוסף מעמדה 3. בתקופה מאוחרת יותר מילא צ'אק אידסון משבצת דומה. אפילו ג'ו אינגלס המושמץ נתן בעונה שעברה מענה כזה.

ועכשיו? דווין סמית' משקיע מאמצים ומעמיד שיא קריירה באסיסטים (2.7 בממוצע למשחק). גם בריאן רנדל תורם את חלקו (1.7 למשחק). אבל נראה שזה לא מספיק. וודאי שהפציעה של גיא פניני, מהמוסרים היותר טובים במכבי תל אביב, לא מוסיפה. וכך פיתחו הצהובים תלות חסרת תקדים ביכולת היצירתית של שני הגארדים הבכירים שלהם.

להוציא את העונה הנוכחית, מכבי תל אביב קיבלה משני הגארדים הבכירים שלה מתחילת שנות האלפיים 5.9 אסיסטים למשחק, שהם 38% מממוצע האסיסטים הכללי. זה מספר נמוך ביותר, שמראה עד כמה גדולה הייתה החיבה של הצהובים לפורוורדים או אפילו סנטרים עם יכולת מסירה. העונה זה נעלם לחלוטין. גם בעונות בהן הצמד הבכיר של הצהובים בקו האחורי היה דומיננטי בכמות האסיסטים, אף אחד לא התקרב לפארגו-את-אוחיון.

התלות ביכולת המסירה ויצירת המצבים של פארגו את-אוחיון יכולה להיות תסמין שלילי, ובאותה מידה להצביע על תהליך בריא של יצירת היררכיה ברורה. כשבוחנים את תפוקת האסיסטים של צמד הגארדים הבכיר במכבי תל אביב לעומת אלה של הקבוצות החזקות ביבשת, מתקבלת תמונה מעודדת: הצמד בצהוב-כחול אמנם דומיננטי יותר מכולם, אבל הוא הרבה יותר קרוב לממוצע של הקבוצות הכי שאפתניות באירופה.

אז אולי בכל זאת מדובר בנוסחה שיכולה להצליח?